דפים

יום חמישי, 30 ביולי 2015

חב"ד והליטאים - חומר למחשבה - דוקא מי שהיו מצאצאי חב"ד לחמו בחב"ד

מאת היסטוריון

הדברים נכתבים לא כטיעון לצד כלשהו אלא כניתוח היסטורי מזווית ראייתי (הסובייקטיבית אמנם), אשר אדרבה אמור להכניס רציונל ממתן, ועל ידי הארת הדברים מזווית היסטורית יוכל הדור הצעיר בשתי המחנות להתייחס לדברים בפרופורציה נכונה.
כידוע בעל התניא נקרא על ידי רבו וחבריו במעזריטש "הליטוואק", ואכן ערש הולדתה של חב"ד ברוסיה הלבנה וליטא. חסידי חב"ד התגבשו מרבבות מבני ה"מתנגדים" אשר לטעמם (הדגש על לטעמם) חיפשו להם דרך חיים בעבודת ה' עמוקה יותר, עילאית יותר, חכמה יותר, אוהבת יותר ובעיקר אמיתית יותר, וכך התהוותה לה עדת חסידי חב"ד, אשר בשיא תפארתה מנתה רבבות רבות ובהם אלפי רבנים ואישים ידועים.
בהמשך, עם הירגע הזעזוע, חיו זה לצד זה במאות ערים ועיירות באזור, לרוב בהרמוניה וכבוד הדדי, חסידים ומתנגדים. ניתן לומר כי המחלוקת הושקטה רבות הודות לרבי חיים מוואלוז'ין אשר הוביל  להתנהגות מאופקת וסובלנית. המצב  אף הגיע לתיאומים באשר לרבנות המקום, השחיטה, המקוואות, בתי הכנסת וכו'.
בהמשך, בימי הצמח צדק ור' איצ'עלע וואלאז'נער,  ניתן לומר כי שרתה אף אחווה וקירבה בין חסידי חב"ד וה"מתנגדים" (כולם בהגדרה גאוגרפית "ליטאים"), שבאה לידי ביטוי בשיתופי פעולה בהתמודדות מול גזירות השלטון והסכנות מצד תנועת ההשכלה. יש לזכור כי במקרים רבים היה גם מדובר בבני אותם משפחות משני צדי המתרס החסידי והליטאי.
יחד עם זאת ברמה המקומית פרץ מדי פעם סכסוך נקודתי, כשבדרך כלל המנהיגות העליונה טורחת למתן ולהרגיע. למשל, ידוע כי בעיירות קטנות שלא ניתן היה לנהל מערכות מקבילות, הייתה חלוקת תפקידים בהסכמה. כשבדרך כלל הרש"ב מורה לחסידיו לוותר על מישרת הרב, אך לקבל בתמורה את משרות השו"ב והמלמדות, באומרו – שמשרות אלו נוגעות יותר ליראת השמים של דור העתיד.
במשך השנים התהדקו שיתופי הפעולה וההשפעה ההדדית, עד כדי ידידות קרובה ותיאומים בנושאי עסקנות הכלל, אפילו בתחומים פנים דתיים ולא רק כחזית כלפי חוץ. זאת בעיקר בין הרש"ב לרבי חיים בריסקער ומאוחר יותר ברמה פחותה במעט בין הריי"צ לרבי חיים עוזר מווילנא, ובדורינו בארה"ב בין הרבי מליובאוויטש ורבי משה פיינשטיין, כאשר דיוני והחלטות אגודת הרבנים דארה"ב שבראשה עמד רבי משה תואמו באופן רצוף לפנ"כ עם הרבי 

להמשך כנסו כאן:

.
תופעת האח – אוהב\שונא
כידוע דווקא כשמישהו קרוב אליך ואתה מרגיש נבגד הדבר כואב במיוחד. "שנאת אחים" היא השנאה האולטימטיבית המתוארת בתורה, החל מקין והבל והמשך ביוסף ואחיו "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם...וישנאו אותו", עד כי לשון הציווי הוא לא במקרה "לא תשנא את אחיך בלבבך". הפסיכולוג הפילוסופי אריך פרום מסכם כי מקור שנאה הוא לרוב תחושת עצב שמקורה באכזבה, קינאה, איום. דברים שקורים ביתר שאת דווקא מול הקרובים לנו. מסיבה זו גם אהבה גדולה עלולה להפוך לשנאה גדולה, כנאמר באמנון, "כי גדלה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה".
מסתבר וידוע כי הרגשות השליליות של המתנגדים לחסידות בראשית הופעתה, היו עזים במיוחד כלפי אלו הקרובים אליהם, אחיהם ובשרם, הרבה יותר מאשר כלפי אלו הרחוקים פיזית ובעיקר רגשית ומשפחתית. ומכאן שחסידי ליטא (קרלין, לעכוויטש, קאליסק, חב"ד) ספגו את עיקר האש. רק לצורך המחשה חשוב לזכור כי בתקופת החרם, שלושה מתוך שבעה טובי העיר בווילנא ומו"ץ העיר היו לחסידי חב"ד, אפשר רק לשער את החיכוך, הסבל והאמוציות ההדדיות...
לעומת זאת בפולין וגאליציה, שם כבשה החסידות בסערה את ליבותיהם של רוב הרבנים וההמונים, היחס למתנגדים הרחוקים מהם פיזית, היה בעיקר אבסטרקטי ואדיש והסתכם בהגדרה גאוגרפית "ליטוואקעס" ובהתייחסות  לסגנון השונה (מנטליות, ניב, לבוש) אך מטבע הדברים לא היה טעון רגשית כל כך.
באשר לקושי כשמדובר ב"אחיך ובשרך", הפעם מהכיוון ההפוך. ניקח לדוגמא את המצב בארצות הברית לאחר השואה.
מקימי עולם התורה הליטאי המתחדש בארה"ב היו בעיקר חמישה, רבי יעקב יצחק רודרמן (ישיבת נר ישראל), רבי אהרן קוטלר (בימ"ד גבוה לייקווד), רבי יעקב קמינצקי (ישיבת תורה ודעת), רבי משה פיינשטיין (ישיבת תפארת ירושלים), רבי יצחק הוטנר (ישיבת רבי חיים ברלין).
השלושה הראשונים לא נמנעו מלהביע התנגדות לליובאוויטש (א"כ בלחש ויחסית בצורה מתונה) ונמנעו ככל האפשר משיתוף פעולה וקשר עם הרבי, ואכן יחס זה של ריחוק היה הדדי לגמרי. וראה זה פלא... אין פה מקריות לכל השלושה "אחים בחב"ד", לכל השלושה שורשים חב"דיים...
אביו של רבי יעקב יצחק רודרמן היה רבי יהודא לייב רבה של דולינוב וחסיד חב"ד,  ובגיל צעיר אף הביא את בנו יעקב יצחק לרבי לליובאוויטש, ורצה שילמד שם, (מספרים כי ראש ישיבה אף בבגרותו היה נוהג להתעמק בתניא), אך בהמשך בהשפעת חברים התגלגל הבן לבסוף לסלבודקא... (דא"ג רודרמן הוא שם משפחה מוכר בחב"ד).
כך אביו של רבי אהרן קוטלר, רבי שניאור זלמן פינס, היה רבה של סביסלוביץ' וגם הוא היה חסיד חב"ד, אלא שרבי אהרן התייתם בילדותו ובעזרת קרובי משפחה אף הוא בסופו של דבר הגיע לסלבודקא...
כך אימו של הרב שך הייתה בת למשפחת לוויטן הרבנית. למשפחת לוויטן שורשים גם בחב"ד. בין השאר גם ר' שמואל לוויטן רבה של ראקשיק,  מי שנחשב כזקן חסידי חב"ד בדור האחרון ויהודי פיקח במיוחד, נמנה על משפחה זו.
וכך גם משפחתו של רבי יעקב קמינצקי שורשים לה בחב"ד, אמנם רק מצד אחד, בין השאר גם המשפיע הידוע רבי מענדל פוטרפאס היה בן דודו, ומשפחת ר' ראובן קמינצקי מכפר חב"ד גם הם קרובים רחוקים. והנה גם הוא הגיע בסופו של דבר לסלבודקא...והשאר היסטוריה
אישים דגולים ופיקחים אלו גילו בעת הצורך סובלנות רבה כלפי חילונים ואף כלפי הקונסרבטיבים במצבים קהילתיים מסובכים, ואפילו כלפי כתבי פושקין ושייקספיר אותם חיבבו (ואיני כותב זאת כביקורת, לטעמי זה בסדר גמור), אך מול חב"ד הייתה להם רתיעה ובעיה רצינית מאז ומתמיד עוד בימי הריי"צ.
יש שיתלו את הדברים בהשפעת מחנכם הרב פינקל בסלבודקא. אך לענ"ד הדבר עמוק יותר, מדובר בסוג של געווארענע שתמיד יותר קיצונים, שכן צריכים לאשש לעצמם שהם כבר לא שם, איני חושד כלל שהדבר התפתח אצלם במודע, אני מדבר על השפעה תת מודעת לחלוטין. לאידך גם מצד חב"ד היחס אליהם היה כאל סוג של "שנה ופירש" עם טינה והרבה פחות נכונות לפתיחות כפי שמוענקת כלפי מי שאינו מעין "אח שעזב".
לעומתם, רבי משה פיינשטיין ורבי יצחק הוטנר, שאין להם בעברם שום רקע חב"די יכלו ללא תסביך, בצורה בריאה ומכבדת לפתח יחסי ידידות עם הרבי, עם חב"ד כתנועה ועם משנת החסידות ומנהגיה. וגם חסידי חב"ד מצידם יכלו להתקרב אליהם ללא דעה קדומה.
עם "המציאות כמשל" מאמריקה, אסיים לבינתיים. המשך יבא

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.