מלחמת העצמאות - שירה ופרוזה

הם עמדו שם שניים – איש ואחיו

לאחד חג משמח לשני הוא יום מכאיב.

לכל אחד שונה הדרך, המסלול והנתיב

יחד יוצרים הם פסיפס חיים מרהיב.

האחד איש של גשם, לרוח אינו מגיב

השני נשמתו קודש, עמה מבקש להיטיב.

הראשון איש אציל, מחויט מעונב ואדיב

אחיו גוו זקוף, נכסיו כלים אך במהותו נדיב.

הם אוהבים, הם אחים, להשמצות אין איש משיב

בראשו של כל אחד עומדת צוואת אביו.

אך בכל שנה נפגשים שניהם באותו מקום – בתקופת האביב.

*

ועתה, בשנה השישים ושבע

עומד איש הרוח, לצידו איש הטבע

כל חייהם חולפים מולם מודגשים בצבע

הוא באהלי שם, אחיו קצין בקבע.

שני הפכים, שתי סגנונות אך בנים הם לאותו האב -

כל אחד להישבע מוכן שרק אותו אביו אהב.

שניהם מחזיקים בדרך, לא מוכנים להרפות

אותה מדינה, אך שני שפות.

*

נזכרים הם בשנות החמישים והשישים

הכל חלף עבר, גם הילדים נעשו קשישים.

אין כבר זכר לעבר, אין עוד סימן

כי מה שהיה, חלף לו מזמן.

עיניהם נפגשות-

מביטות, בוחנות ואוהבות

הן שני אחים הם, לא עת למריבות.

יד חובקת יד, כתף אל כתף

האחד נרעד, אחיו מלטף.

העבר נשכח, עת מחילה

זה היום עשה ה' – יום ישועה ויום גילה.

עם כל הקושי, ועם כל השוני

למרות שאני כך ואחי אינו כמוני.

עדיין לאב אחד אנו שייכים

זאת ידעו כולם, בעיקר הולכי המחשכים

אלו העומדים עלינו לכלותינו

אף פעם לא חילקו בניינו ובדקו בציציותינו.

הניחו למלחמה, חיזרו לזהות

לפחות עתה, ביום העצמאות.

מנחם מן