לקראת "ימי העצמאות" של מדינת ישראל עולים שוב ושוב הקולות ה"ליבראלים" מהמחנה ה"חרדי לייט" על כך שבעצם היהדות הספרדית הייתה תמיד שונה ביחסה ה"מתון" יותר לציונות בפרט ול"ליבראליזציה" בכלל. התנופה לסיפור הזה קיבלה עוז ותעצומות בשנה הראשונה לפטירת הרב עובדיה יוסף. לפתע פתאום קמו בנותיו ו"מקורביו" ולפתע הם "נזכרו" שתמיד הוא שמח ב"יום העצמאות", ואפילו "עשה על האש". את בסיס קריעת המסך מעל ה"אגדות המזרחיות" הללו והפרחת סיפורי ה"אלף לילה ולילה" – שמאחוריהם עומדים הציונים האשכנזים והנוכרים החילוניים מאירופה ואמריקה, אנסה במאמרי זה לתמצת. אנסה להביא כאן את עיקר ההארה האמיתית על עמדתם של גדולי ישראל בני עדות המזרח לציונות ולחילוניות האירופיות, ואת חיי היהדות המזרחית בארצות בהן חיה.
להמשך כנסו כאן:
ההבדלים בין המושגים "ספרדים" ל"מזרחיים"
הוא לא קטן וחוצה משמעויות של מוצא, ובעיקר תרבות והשקפה דתית. יהדות ספרד אמנם
השפיעה על יהדות המזרח אך שני המושגים לא היו מעולם מושג אחד. צריך גם להבין
שבארצות האסלאם המושגים יהדות ויהודים היו עניין דתי בלבד (להוציא אולי את עירק
שלאחר מלחמת העולם הראשונה, וכן אותם בודדים באלג'יריה ובמצרים באותה עת) עד
העלייה לארץ ישראל ותחילת השפעת הציונות שלאחר הקמת המדינה. רק מגירושי ספרד (1492
) ופורטוגל (1497) קבלו חלק מארצות האסלאם לתוכן את היהדות הספרדית הגולה ובעצם
הפכו לבשר אחד. זה אירע במרוקו , בתוניסיה, מעט באלג'יריה , במצרים , מעט בלוב ,
בקהילת העיר חלב ("ארם צובא") שבסוריה ובארץ ישראל. עד אותה עת פסקו
והתנהגו בני ארצות האסלאם עפ"י מקורות תורתיים קדמוניים של בני עדתם המקומיים
ואף של חכמי צרפת ואשכנז (בעיקר באזורים מסוימים במרוקו), אבל מימי הגירוש והלאה
הפכה ההלכה של בני ספרד למובילה באותן ארצות למרות שבחלק מהן עדיין נהגו חלק
מיהודי המקום הקדמוניים במסורתם הישנה , וזאת גם לאחר הפצת ה"שולחן
ערוך" של מרן ה"בית יוסף" – רבי יוסף קארו שהיה שהיה בילדותו מבין גולי ספרד
לפורטוגל, ואח"כ הגיע לטורקיה, ולבסוף זכה להיקבר בארץ הקודש, בעיר צפת.
אבל היו ארצות במזרח שגולי ספרד כלל לא
הגיעו לשם ולא היו מעולם חלק מהמוצא המאוחד של אותם יהודי הארצות הללו ובעות
קוראים כיום לבני העדות הללו "ספרדים". בחלק מהם אמנם השפיעה הפסיקה של
חכמי ספרד – ובראשם ה"בית
יוסף", לאחר עריכת ה"שולחן ערוך" על ידו, אך היו גם קהילות שהשפעה
זו לא הגיעה לשם. לארצות הקווקאז (גרוזיה ואז'רביזאן), לארצות אסיה התיכונה
(אוזבקיסטן , קזחסטן, טג'יקיסטן, קירגיסטן וטורקמינסטן), לאירן , לעירק , לתימן
ולמזרח הרחוק לא הגיעו פיזית גולי ספרד. בעירק, בתימן והודו (עד העליות הגדולות
לארץ ישראל) כלל לא פסקו כל היהודים
המקומיים שם עפ"י הספרדים אלא עפ"י גדולי בבל (בעירק ובהודו) ועפ"י
הרמב"ם (בתימן). על אף שלתורכיה הגיעה כמות גדולה של גולי ספרד ושם ביסס מרן
ה"בית יוסף" את פסיקותיו הרי שהיה זה בחלקה המערבי של המדינה, ואילו
ליהודים הטורקים הוותיקים יותר שבכורדיסטן הטורקית (ה"עורפלים") במזרח
תורכיה , לא הגיעו גולי ספרד הרבים וכך גם
השפעתם התורתית לא הגיעה לשם, אלא שהללו נהגו עפ"י גאוני בבל.
לכאורה נראה שהצלחת השפעתם הרוחנית של גולי
ספרד בארצות המזרח בהן הם נחתנו מוכיחה על חוסנם הרוחני של הגולים על פני היהודים
המקומיים אך לא כך הם הדברים. הגולים הצליחו לשמור על דתיותם וחוסנם בעיקר הודות ליהודים
המקומיים שמצאו שם, וגם בזכות הגעתם למדינות שהאסלאם שלט שם וסכנות רוחניות לא באו
ממנו כבאירופה הנוצרית והמיסיונרית. ובמה דברים אמורים? יותר ממחצית גולי ספרד ופורטוגל
גלו דווקא לאירופה הנוצרית ולאוו דווקא למזרח התיכון או לצפון אפריקה. השתרשותם
הדתית והתורתית של הגולים הללו לא הייתה הומוגנית וחיובית דווקא, כשל אחיהם שגלו
לארצות האסלאם. אלה שלבסוף חצו את כל אירופה והגיעו לטורקיה המוסלמית אמנם שמרו על
אמונתם ותורתם ואילו רבניהם הפכו למנהיגי היהדות הספרדית והמזרחית ששכנה באימפריה
העותמני'ת עד תחילת המאה העשרים, אבל אלה שהגיעו למדינות מערב ומרכז אירופה (
הולנד , צרפת , איטליה ומאוחר יותר
לבריטניה) ולבלקן (מדינות יוגוסלביה לשעבר, יוון, בולגריה , אלבניה ורומניה) איבדו
במרוצת השנים את מהותם הדתית וחלק גדול אף התבולל, וכל זאת משום הגיעם למדינות נוצריות
, ועוד בימים שהדת הנוצרית החלה להתפורר שם ובמקומה עלה האתאיזם החילוני וזה השפיע
אף קשות יותר מהנצרות על נפילתם של גולי ספרד מבחינה רוחנית באירופה. ויש גם
הטוענים באדיקות שחלק לא מבוטל מגולי ספרד ופורטוגל באירופה פשוט התמזגו בקרב
אחיהם יוצאי אשכנז ומזרח אירופה וכך פתאום תפח מספרם של יהודי אשכנז במדינות כמו
פולין, ובמיוחד הונגריה. כאן יש לציין כי יותר ממאה וחמישים שנה לפני גרושי ספרד
ופורטוגל כבר הגיעו ראשוני יהודי חצי האי האיברי לאירופה. היו אלה האנוסים שברחו
מהאינקויזציה , לאחר שנתפסו בניסיונם לשמור את היהדות למרות הצהרותיהם הנוצריות.
הבורחים הללו – בהגיעם לאירופה (בעיקר לצרפת, הולנד, איטליה
ובריטניה), כבר לא הכירו יהדות תורתית מהי ועד מהרה לא שרדו דתית בעזרת אותם סמלי
היהדות ששמרו וזכרו, בהיותם אנוסים בספרד ובפורטוגל, וכך הם הפכו לחילוניים הראשונים של אירופה, עוד לפני האירופאים
עצמם.
מכאן שיש בהחלט לסייג את המושג
"ספרדים" בין אותם ספרדים אירופאים ששמירת המצוות שם הייתה אף ירודה
מקהילות אשכנזיות באירופה, לבין בני עדות המזרח וקהילות הספרדים שהתקיימו תחת
השלטונות המוסלמים עם יהדות דתית מלאה והומוגנית יותר מאשר באירופה. מכאן שאי אפשר
להקיש מ"מתינות" הספרדים של בולגריה ואיטליה למשל בנושאי היהדות לכלל
עדות המזרח שבאסיה ובצפון אפריקה, רק עפ"י המונח "ספרדים". על רוב
רובם של הספרדים האירופאים עברו אותם תהליכים שעברו על יוצאי אשכנז האירופאים ,
ואף קשים יותר, עד שנותרו חשופים לחילוניות האירופאיות ובהיעדר תלמידי חכמים מתוכם
נפלו ביהדותם. במערב אירופה (צרפת , הולנד, איטליה ובריטניה) אף התמזגו גולי ספרד
ופורטוגל בקהילות אחיהם הוותיקים – האנוסים, והמיזוג הזה הוליד חילון גדול יותר.
לא פלא הוא שמקרב יוצאי חצי האי האיברי (באותן מדינות מערב אירופאיות) הרי שאחוז
גדול בכלל התבולל וכך נעלמו קהילות גדולות של יוצאי ספרד ופורטוגל מאותן ארצות,
כמו קהילת ליוורנו באיטליה, בורדו בצרפת, אמסטרדם בהולנד ולונדון בבריטניה.
אבל בני עדות המזרח והספרדים שבארצות האסלאם,
התפתחו דתית באופן הפוך מקהילות הספרדים והפורטוגזים באירופה. ביהדות המזרח הדת הייתה
התוכן הרוחני הבלעדי (כולל בארצות שרק אח"כ הגיעו גולי ספרד ופורטוגל, כצפון
אפריקה וצפון סוריה) , ואוי לו , למחלל שבת שנתפס בעוונו. עניין ההתבוללות מרצון
לא היה כלל על הפרק אפילו אצל הקלים שבקלים מבין היהודים בארצות המגרב והמזרח, ואוי
היה לו , ליהודי שנתפס באותן ארצות בחילול שבת , בפריצת גדר המצוות, בהתחצפות לרב
ובעיקר אחד שהתבולל. היהודים הללו – ובעיקר המתבוללים, היו מוצאים את עצמם מחוץ
למחנה היהדות. להבדיל מאירופה הנוצרית – שעברה מהפכים אנטי דתיים, הרי שבארצות המזרח והמגרב
לא היו יכולים יהודים סוררים אפילו לחשוב להקים ישויות עצמאיות וכופרות בנוסח של
"יהדות אחרת", וזאת משום שראשית דבר לא היה להם ממי להעתיק ולחקות
רעיונות כאלה בהיות המוסלמים דתיים באופן אחיד, ושנית, המוסלמים עצמם ומשטריהם
שיתפו פעולה עם רבני היהודים ודאגו לעזור בהחרמת הסוררים היהודים המעטים שהיו שם,
בעוד שבאירופה הנוצרים השתדלו הנוצרים לשבור את היהדות כדת. ולכן לא פלא הוא שנגעים
רוחניים כמו הרפורמה וההסכלה לא היו מנת חלקם של יהודי ארצות האסלאם (מלבד עירק
שההשפעה הקומוניסטית חדרה לשם – גם דרך הרחוב
הערבי בארץ זו , אבל ממש בתקופתה שלפני מלחמת העולם השנייה). גם תופעת
ה"מזרחי" – דתיים לשליש ולרביע, פסחה על ארצות האסלאם משום
שמעמד הרבנים היה איתן. אי לכך גם לא היה צורך בהגדרת יהודי ערב
כ"אורתודוכסים" או כ"חרדים" משום שכולם היו כפופים לשמירת
תרי"ג המצוות. מכאן שמי שמנסה לטעון כי "יהודי ארצות האסלאם היו ליברלים
מיהודי אירופה" הרי שהוא טועה ומטעה , שהרי כל הקלקולים ביהדות , מהתרת מצוות
ועד התבוללות, באו תיאורטית ומעשית מאירופה.
כאשר הגיעו השמועות הראשונות לארצות האסלאם
על פורקי העול באירופה (במאה ה-19) הרי שכל גדולי ישראל מהמזרח שם יצאו בדרישה
מהיהודים החרדים והדתיים באירופה "לצאת בזרוע נטויה ובכוח נגד אותם פורצי
גדר". אחד מאלה שקרא לכך היה הרב עבדאללה סומך זצקן"ל, מעירק. זו הייתה
דעתם של כל גאוני בבל. ה"בן איש חי" הזהיר את הציונים כי "גם זכות
יום הכיפורים לא תעמוד להם בעתיד, במלחמתם בערבים" (ולראיה שהוא פשוט צפה את
אירועי מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, ולא כנבואה אלא כ"חכם עדיף על
נביא"!), וכמו כן ה"בן איש חי" מנע מהגביר היהודי יוצא הודו , דוד
ששון, להקים את ביה"ס כי"ח – "אליאנס, בעיר חברון. כבר ה"אור החיים"
– הרב חיים בן עטר ממרוקו (שנפטר בארץ
הקודש), צפה (לפני כשלוש מאות שנה!) את התפוררות היהדות בקרב היהדות האירופאית
והזהיר את רבני אירופה דאז להילחם בגופם ממש נגד פורצי הגדר. הרמב"ם
והרי"ף קבעו בכתביהם כי יש להוציא את סוררי הדת מחוץ למחנה, והתירו להסגירם לשלטון ולהלקותם. בראשית המאה העשרים - עם
הגיעם לאמריקה, קבעו רבני הקהילה החלבית
מסוריה חרם לבני עדתם כדי שלא יתחתנו אפילו עם גרים (!), וכל זאת משום שהם צפו את "גרי
החלומות" שהעידן ה"מודרני" יביא עימו לעם ישראל דרך החילוניים. חרם
זה מקויים באדיקות מרבית ע"י הקהילה הגדולה הזו, בכל יבשת אמריקה וגם גרים
חרדים אינם מתקבלים לקהילותיהם, במסגרת הגדר שגדרו.
ראשי הציונות ניסו בערמה להפיל בפח את יהודי
המזרח ושלחו אליהם שליחים חילוניים מחופשים כדתיים – כאלה
שעזבו את היהדות אך ידעו את עיקריה. כך זה היה בצפון אפריקה ובמזרח, ובמיוחד
בתימן. לתימן למשל הגיע שמואל יבנאלי (בשנת 1911) מחופש ליהודי חרדי והשתמש בשפם "הרב
אליעזר בן יוסף", כדי להטעות את יהודי תימן, כאילו מדובר במשיח בן יוסף.
המטרה הייתה להביאם כעבדים לארץ ישראל ולשלבם כפועלים יהודים במחיר פועלים ערבים.
הרבנים אברהם יצחק קוק וחי עוזיאל צרפו לו
מכתב המלצה , למרות שידעו מיהו. מנגד הרי שרבה של חברון – הרב אליהו מני, סירב
אפילו לאשר לו בכתב אישור לחקור את מורשת תימן וטען כנגדו כי "עבור ידע על
מורשת יהודי תימן הרי שמספיק שתשאל אותי". הרב מני תמה כיצד הרב קוק אישר
ליבנאלי המלצה כזו, ועוד ביודעו כי הוא כופר בעיקר. עד השואה לא היו הציונים
מעוניינים ביהודי המזרח אלא רק בכספם אך כשהשואה טרפה להם את הקלפים הם נאלצו
לעלות לארץ את יהודי ארצות האסלאם כדי שישמשו כוח עבודה זול (דבר שהחל כבר עם הבאת
יוצאי תימן בסוף שנות ה- 20 של המאה ה- 20 ) , ובעיקר כ"בשר תותחים" נגד
הערבים. אותם תומכים ספרדים של ז'בוטינסקי
– מקרב הצירים הציוניים, לא היו שייכים
לעדות המזרח אלא היו מקרב הספרדים האירופאים ובראשם המתבולל מרקו יוסף ברוך
מבולגריה (שבה דורות לא ידעו יהדות מהי). הציונים זממו תמיד לעקור את התרבות
(שהיתה בעצם רק דת...) של יהודי המזרח. בן גוריון למשל טען כי המזרחיים הם
"אבק אדם" ואילו ז'בוטינסקי טען כי "יש ללמדם תרבות מהי".
המהפך בעמדת הרבנים המזרחיים – לפשרה עם הציונות ולהשתתפות
ב"רבנותה" המלאכותית, החל לאחר בוא הבריטים בשנת 1918, ובעיקר מכינון
ה"רבנות הראשית" של שנות ה- 20 המוקדמות של המאה -20. עד לשנת 1914
נשלטו הספרדים ועדות המזרח בארץ הקודש ע"י ה"ראשונים לציון"
מירושלים וע"י "חכמי הבאשי" של האימפריה העותמאני'ת. היו אלה
נבחרים דתיים קדושים שציבור קדוש ושומר מצוות בחר בם, וללא שום התערבות מצד המשטר
הנכרי. מימי בוא הציונים לארץ ישראל
התנגדו רבני הספרדים להשפעתם החילונית ההולכת וגוברת והמסכנת אף פיזית את הישוב
היהודי הדתי בארץ הקודש. כאשר אליעזר בן יהודה קרא – לפני אחד מחגי החנוכה, למרוד בטורקים, אזי,
הסגירוהו ה"ראשון לציון" ה"ישא ברכה" (הרב אלישר) והרב שמואל
סלנט לשלטונות הטורקים. באותם ימים קרא ה"סבא קדישא" , רבי שלמה אלפנדרי,
"להחרים את "כת הציונים" לפני שנצטער על כך לדורות". המהפך הפרו
ציוני של רבנים ספרדים בארץ ישראל חל לאחר בוא הבריטים ולאחר שמעמדו של ה"חכם
באשי" מטורקיה נפל עם נפילת האימפריה העותמאני'ת. ראשית הרעיון להקים את
ה"רבנות הראשית" עמד בביטול
מעמד ה"ראשון לציון". בתנועה הציונית – ובראשה דר' חיים ויצמן, היו מנויים וגמורים
למנות את הרב אברהם יצחק קוק ל"רב הראשי" הבלעדי. זעקת הספרדים ועדות
המזרח כנגד ביטול ה"ראשון לציון" הצליחה לשכנע פקיד בריטי בכיר ממוצא
יהודי – בשם בנטובי'ץ, כי כדי למנוע את איחוד האשכנזים החרדים עם אחיהם הדתיים הספרדים,
הרי שאסור להם לבטל את תפקיד ה"ראשון לציון" אך מנגד החליטו לגמדו
ולשלוט עליו. ואמנם לשם כך הוחזר לארץ הרב יעקב מאיר מסלוניקי שביוון ומונה ל"ראשון
לציון" לצד הרב קוק, כשמתכון הבחירה משתנה ולא היה עוד תלוי , כבעבר, בגבאי בתי הכנסת ובתנאי היות
הנציגים הבוחרים שומרי מצוות בלבד, ואי היותם תלויים דתית בשלטון, אלא העיקרון
התהפך והבחירה הפכה להיות כפופה לשלטון, ונבחרת ע"י הציונים, שרוב רובם היו
מחללי שבת ופורצי גדר. גם פרשת הבאתו של הרב יעקב מאיר היא סוגיה מעניינת ומקורה
בכפייה חילונית. הרב מאיר הורחק – לפני
מלחמת העולם הראשונה, מארץ הקודש ע"י רבני הספרדים ובהסכמת ה"חכם
באשי" , משום היותו פרו ציוני ו"ליברל" בענייני דת וגם חשוד
בענייני "אי סדרים" בבחירות ל"ראשון לציון" , באותם ימים.
ה"ראשון לציון" דאז היה הרב אליהו פאנג'יל. ואמנם, עם סיום המלחמה והתהפכות
הגלגל הפוליטי ניצלו הציונים החילוניים את שעת הכושר ובעצה אחת עם אותו בנטוביץ
מינו מלמעלה, וללא בחירות בנוסח העבר, את הרב מאיר הפרו ציוני וקבעו גם לדורות כי
ה"ראשון לציון" הספרדי יחדל להיות גדול הדור העצמאי של בני המזרח
היהודיים בארץ ישראל אלא פקיד ממשלתי. ואמנם מאז והלאה נמצאו לא מעט חכמים ספרדים
ותימנים שהיו באמת גדולי הדור – ויותר
מה"ראשונים לציון", אך משום כפיפת התפקיד לתנאי הציונית, ואח"כ
למדינה, הם הדירו רגליהם ממנו וכך התאפשרה השתלטותם של רבני השלטון הספרדים מטעם
המדינה על הנהגת התורה בארץ הקודש, ועוד בימים שעולי המזרח הועלו לארץ ועברו תהליך
של שמד דתי. גדולי עולם כה"כף החיים" (נלחם בכל מאודו ברב קוק),
ה"סבא קדישא" שלמה אלפנדרי, ה"אלשייך הקדוש", הגאון צדקא
חוצין, בני הדודים יעקב וסלמן מוצפי, רבני תימן –
חיים סינואני ומרדכי שרעבי, הרב בן ציון אבא שאול , הרב יהודה צדקא ,
ה"בבא סאלי" ובנו רבי מאיר אבוחצירה ("בבא מאיר") ורבנים
גדולים אחרים ברחו מהתפקיד הזה והותירו את כהונת ה"ראשון לציון" בידי
הרבנים הספרדים שהסכימו לכפוף עצמם לשלטונות החילוניים. בעניין ה"בבא סאלי"
קיים הסיפור האותנטי כי הלה ברח בשנות ה- 50 למרוקו רק משום שלא אבה להיות
ה"ראשון לציון" לאחר מותו של הרב חי עוזיאל , והוא חזר לארץ רק לאחר
שהרב יצחק ניסים אייש שוב את התפקיד. בעוד שאצל החרדים האשכנזים לא הייתה
ל"רב הראשי האשכנזי" שום חזקה ואוטוריטה הרי שעניין השרשת המושג ה"ראשון
לציון" בקרב הספרדים ועדות המזרח הצליחה לסמא עניים והם גם היו רחוקים – בעלייתם לארץ, לשמוע מאותם רבנים מזרחיים אמיתיים
את התנגדותם ל"רבנות הראשית", עד שבשלושים שנה האחרונות הצליח השלטון
הישראלי לכרות כמעט סופית את התנגדות רבני המזרח העצמאיים למניפולציות הציוניות.
בצר להם הצליחה קבוצה של יוצאי המזרח להיצמד למערכת החרדית האשכנזית העצמאית ולתמוך
דרכה ברבנים ספרדים חרדים באמת שאינם כפופים לשלטונות האשכנזיים החילוניים.
האירוניה הגדולה היא שסוכני הרפורמה מטעם
השלטון האשכנזי והנכרי – חילוני,
בקרב המזרחיים, מציגים את אלה מבין
המזרחיים שנאחזים בעצמאות התורתית כ"מתאשכנזים" וכמי ש"סוטים מדרך
היהדות המזרחית". לא לחינם החלו בנותיו של הגר"ע יוסף לעמוד בראש המחנה
המגדף את בני התורה האמיתיים, וזאת משום שהן בעצם המשרתות האמיתיות של החילונים
האשכנזים והמהגרים הסלאבים, והתגמול בכספי מדינה הוא בל ישוער. זכייה בר שלום
והגב' ציקוטאי היו תמיד החוליה החלשה ביהדות בתוך משפחת הגר"ע יוסף ולהויי
ידוע שגב' צ'יקואטי סירבה לשאת אברך חרדי למגינת ליבו של אביה, ואילו גב' בר שלום
הסבה צער לבעלה הדיין בסטיותיה מדרך הישר התורתית. משנפטר אביהן הן לפתע פוערות
פיותיהן (מעניין מדוע הן שתקו כל ימי חייו הארוכים...) ומספרות על אב שהיה אוהד
לציונות ול"יום העצמאות", בזמן שגם כ"רב ראשי" הוא הורה לאלה
האומרים "הלל" לאומרו ללא שם ומלכות, ואילו אצלו ובבתי הכנסת שלו תמיד
אמרו תחנון, כשהנימוק הוא פשוט: ספירת העומר ואי האפשרות להתיר גזירת חכמים מדורי
דורות רק משום שבן גוריון האנטי דתי קבע
חג בספירת העומר והרבנים מטעם ובלי טעם אישרו זאת כחלק מ"הסכמי שכר במשק
החילוני". הפה של המהללים את הכפיפות למדינה ול"יום עצמאותה" הוא
אמנם זה של בנות הגר"ע יוסף אבל הידיים המניעות את הבובות הללו הן ידי
האשכנזים והנכרים האירופאים שגזזו את פאות ילדי תימן וגנבו חלק מהם, ושל אלה
שריססו ב"די-די-טי" את עולי עירק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.