דפים

יום שישי, 29 באוגוסט 2014

פרשת השבוע שופטים

מפי מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א:
אדם שופט את עצמו, את המחשבות שלו, את הרצונות שלו, את הדיבורים, את המעשים, אז בשמים לא צריך לשפוט אותו, הוא עושה את העבודה בעצמו. "יש שבעה שערים בנפש האדם, שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נקבי האף והפה" (ספר יצירה ד, יב). עם השערים האלה אנחנו מתקשרים אל העולם. כמה צריך לשמור עליהם. כל כך בקלות יכולים להכניס ולהוציא מהם דברים לא ראויים. בשביל זה צריך שופטים ושוטרים. שופט ושוטר ליד כל שער כזה. "שצריך האדם לשים על עצמו שופטים ושוטרים על שבעה שעריו, וישפוט את עצמו תמיד שלא יהיה בו שום עבירה ועוון, ויהיה תמיד בקדושה וטהרה" (השל"ה הקדוש). אם אדם לא שופט את עצמו, אם הוא לא עושה חשבון נפש על כל מ שעשה מאתמול ועד היום, כל יום, הוא נשאר תקוע, הוא לא משתנה. לכן הקב"ה אוהב את הדין. "כי אני ה' אוהב משפט" (ישעיהו סא) כי רק
כשאדם דן את עצמו הוא מתקרב אל ה', הוא נהיה יותר טוב ויותר טוב.

להמשך כנסו כאן:


הפה - פה זה לא רק דיבור. זה גם אכילה. "אכילה היא בעצם זמן של קירבה עצומה להשי"ת. אדם מרגיש שהוא חלש והאוכל מחיה אותו. פתאום הוא קיבל חיים. ממי? מהקב"ה. דרך מה הוא קיבל את החיים? דרך פרוסת הלחם. אכילה היא רגע של דביקות שאין כמוהו. כשהאדם מחיה את עצמו באוכל, הוא חש קשר חזק ודבקות של ממש בה' המחיהו דרך המזון הזה. יהודי מברך ברכת המזון, הוא יכול לומר את המילים "בחן בחסד וברחמים" בהרחבת הלב, כל כך הרבה חן פרוס על השולחן שלנו. כמה חסד! כמה רחמים! הזדמנות פז להפוך את תענוגי העולם הזה לנועם ה'. ה"חן וחסד ורחמים" מלווים את המזון בדרכו הארוכה מן הצלחת אל תוך מחזור הדם. מופלא הוא המסע הזה, רדוף נסים וחסדים. המזון הופך לדם והדם זורם בגוף ומחיה אותו. ואם האכילה היא בקדושה, מתהווה ממנה דם קדוש. וההיפך חס ושלום" (הרב פינקוס). אנו רגילים לחשוב שפוגשים את הקב"ה בבית המדרש, או בחצות לילה בשדה. אך האמת שפוגשים אותו גם ליד שולחן "זה השולחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מא). אדם רעב יכול לקחת פרוסת לחם ולאכול. כמו שבהמה אוכלת. אדם יכול לקחת את אותה פרוסה ודרכה להגיע לכזו יראת שמים, לכזו דבקות בה'. הענין הזה של התגברות המחשבה על הדחף הטבעי לקחת ולאכול, הוא ענין של שניה. אבל בשניה הזו טמון כל ההבדל. יהודי מסיים צום אחרי שעבר בדיקות רפואיות, יהודי מסיים תענית של יום שלם, כשהוא יושב לאכול ולשתות הוא יכול לחוש עין בעין את ה' שמחיה אותו כפשוטו. כשהוא מסיים ומברך... על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי... הוא יכול לחוש את המילים חיות וברורות, קמות ונושמות מולו. הברכה לפני ואחרי האוכל, כמה כח יש לה. כמה חשוב לברך אותה בכוונה. "כי אכילת ישראל יקרה וקדושה וגבוהה מאד, כי אכילה דקדושה היא בחינת תורה ממש, בבחינת "ותורתך בתוך מעי" כי החיות נמשך מחי החיים וע"י הברכה שמברכין תחילה, על ידי זה אנו קורין את הבורא יתברך וממשיכין את החיות ממנו יתברך שהוא חי החיים לתוך המאכל שרוצה לאכול, ואז דייקא יש כוח במאכל להחיות את האדם בחיות דקדושה... ועל כך עיקר החיות והשביעה על ידי הברכה בחינת "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה'" (ליקו"ה הכשר כלים ג,א).
שורש הקדושה זה קדושת האכילה. כי האכילה כשלעצמה זה מעשה בהמה, ועלינו מוטל לקדש את עצמנו באכילה שלנו עד כדי כך, שנהיה דומים למלאכים. כמו שנאמר בזוהר הקדוש: כל האוכל בקדושה ובטהרה ובנקיות נדמה למלאכי השרת (זוה"ח פז:)
עיניים - שמירת העיניים זה לא רק להיזהר מראיות אסורות, כאלה שיכולות לגרום להרהורים לא טובים. שמירת עיניים זה גם להסתכל כל הזמן למעלה, לשמים, למקום הכי יפה בעולם. לראות שהכל זה מה'. לעשות הכל לכבוד ה'. לבטל את הישות שלנו. אשה מבשלת ביום חול, היא אומרת שזה יהיה לכבוד עבודת ה'. מבשלת ביום שישי, היא אומרת שזה לכבוד שבת קודש. היא אומרת עם ילדיה קריאת שמע בלילה ומודה אני בבוקר, הכל כדי להכניס בלבותיהם יראת שמים, לא כדי שיגידו שיש לה ילדים צדיקים. כשבני זוג מתפללים אחד על השני, הם לא צריכים לחשוב על הכבוד שיהיה להם אם הבעל יהיה תלמיד חכם או האשה תהיה צדיקה והילדים יהיו הכי מוצלחים בחדר, הם צריכים לחשוב על הכבוד של ה'. לשאת עיניים אל ה', זו המדרגה הגבוהה והנפלאה ביותר, המדרגה של לא להיות נצרך לבריות. שלא נצטרך למצוא חן בעיני אף אחד כדי לקבל ממנו כבוד, או פרנסה, או חיוכים, שלא נהיה נצרכים לבריות, שנדע שהכל זה מה', לא מאף אדם. שנדע שיש בעל הבית לעולם וזה לא אנחנו. כי כשאני כועס אני בעצם חושב שאני הוא הבעל בית של העולם. אני אמרתי ככה, למה עשיתם ככה? אני חושב ככה ואתם לא מקבלים את הדעה שלי? לבטל את הישות זו עבודה כל כך קשה. כי אנחנו פה, במציאות, אנחנו עושים, אנחנו מצליחים, הישות שבתוכנו אומרת: אתה רואה? הצלחת! אתה רואה? התפללת והשקעת בילדים והנה הם יצאו מוצלחים ואנחנו צריכים לומר לעצמנו כל הזמן: זה לא אני, זה לא אני, זה הכל ה', זה רק ה'. עבודה קשה, אבל אין אנו יכולים לפטור את עצמנו ממנה.
צריך שהכל יהיה לשם שמים. שאני לא אעשה שום דבר בשביל עצמי. אז מצויין: התפללתי, ואמרתי תיקון כללי, ותהילים של יום, אולי אפילו אמרתי שמות צדיקים, ולמדתי, ועזרתי קצת בטיפול בילדים, השאלה - מה ליווה אותי כל הזמן כשעשיתי מה שעשיתי. שאני ברוך ה' מתפקד, שאני בסדר, או שזכיתי לשמח את ה', שזכיתי לעשות בשביל הכבוד שלך אבא, ולא בשביל
הכבוד שלי.
אוזניים - במלחמה על שמירת העיניים אסור לנו לשכוח את האוזניים. לפעמים מה ששומעים זה הרבה יותר מסוכן ממה שרואים. אסור לתת לרעל לחדור לתוכנו. לילדים שלנו. בשביל זה בראו לנו שני תנוכי אוזניים, שבשעת סכנה נדחוק שתי אצבעות חזק פנימה. לא להקשיב לשיחות של אחרים. בעידן הטלפונים הניידים זה לא דבר פשוט. לשמוע כמה שפחות את הבלי העולם הזה וכמה שיותר דברים בקדושה. ה' ברא לנו שתי שפתיים, שני עפעפיים, שני תנוכי אוזניים כדי שבקלות נסגור את השערים ולא ניתן לכל דבר מזיק לחדור אלינו. להקשיב אחד לשני כשחוזרים הביתה אחרי יום עמוס אירועים. להקשיב לילד הקטן, לכבד אותו, הוא בן אדם קטן, אם תכבד אותו הוא יכבד אותך. הוא יכבד גם אחרים. להקשיב לחבר. לא להפסיק אדם באמצע הדיבור שלו, להמתין שיסיים. גם לא לחשוב תוך כדי שהוא מדבר מה נשיב לו. להקשיב, להיות כולי אוזן. להקשיב גם למה שהוא לא אומר. אולי ככה נצליח לעזור לו להבין מה קורה לו. אתה נכנס הביתה, תקשיב למה שקורה בבית, לא כל דבר צריך להגיד לך. פעם מסר הגאון רבי ישראל אליהו וינטרוב זצ"ל שעור בכולל בו למד והשומעים התפעלו מאוד מהחידושים הנפלאים. כאשר הביע בפניו אחד השומעים את התפעלותו, אמר לו רבי ישראל אליהו: "אספר לך למה זכיתי לכך. אתמול כאשר באתי הביתה בערב, עדיין הדברים לא היו מבוררים אצלי מספיק, ומאד חפצתי לחזור ולשבת לעיין שוב בסוגיא". "והנה כשנכנסתי הביתה ראיתי שהמטבח לא מסודר והכלים לא רחוצים והרבנית ישנה, הבנתי שנפלה עליה חולשה. נכנסתי למטבח סידרתי הכל. רחצתי כלים. כמובן שבעת שרחצתי אותם חשבתי על הסוגיה. באותו זמן נפל ברעיוני המהלך הנפלא שכל השיעור בנוי עליו"... (ישורון כד)
אף - אף זה קודם כל ארך אפיים. סבלנות. צריך ללמוד להמתין. לא לדחוק את השעה. כי מי שדוחק את השעה, השעה דוחקתו (ברכות סד).
עם סבלנות, עם כסופים, עם רצונות ובכיות, גם אתה תזכה.
פעם הלך הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל עם רעו הטוב כ"ק האדמו"ר רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשניץ זצ"ל למסע מגבית מיוחדת עבור מוסדות החינוך העצמאי בארץ ישראל. בדרך הליכתם ברחובה של עיר, עברו על יד משרדו של עשיר מופלג מאד שלא נכלל ברשימת התורמים שלהם, ואז החליטו לנסות ולהכנס למשרדו של זה, למרות הידיעה שעכשיו אינן השעות הקבועות של קבלת קהל אצלו ולמרות החשש שמא יגרשם מפניו בכעס. ואכן, את אשר יגורו ממנו, בא להם. כאשר נכנסו אמר להם המזכיר שבעל הבית אינו נמצא כעת, והם שידעו את האמת שנמצא שם, אמרו שישבו וימתינו לו עד לבואו. אחרי שחיכו במשך זמן, יצא אליהם העשיר והעיז פניו בפני שני גדולי הדור וצעק מולם בחרפות וגידופים, ותקף אותם בצעקות מדוע מפריעים הם לו בעבודתו ומדוע נכנסו בלא לקבוע תור מראש. הם קיבלו את עלבונם בשקט ובדומיה. כשנוכח רבי אהרון לראות להיכן מגיעים הדברים וכי לא יצאו נשכרים מפגישה זו, חשב לעזוב את המקום ולהניחו לנפשו. אבל הרבי מקאפיטשניץ לא כך חשב. הוא סימן לרבי אהרון בידו להשאר עד שירגע הלה מזעמו. כשסיים הלה גערותיו וגידופיו, פנה אליו הרבי ואמר לו בשפה רכה ובנעימות: "ישר כח לך על הצעקות שנתת עבורינו, כי זה אכן מגיע לנו. אבל עכשיו תן גם את המגיע עבור הילדים, ילדי מוסדות החינוך העצמאי. כמה אתה מוכן לתרום בעבורם". העשיר עמד נדהם ומשתומם לנוכח התגובה הבלתי צפויה של הרבי. הוא היה בטוח שיצאו ממנו בזעף ובחרי אף, ולא פילל לראות הבלגה, ואורך רוח כמו זו. מיד חלחלו הדברים של הרבי מקאפיטשניץ לתוך פנימיות לבו וכנראה עוררו בו ניצוצי קדושה חבויים. הוא שלף בזרירות את פנקס הצ'קים ורשם להם סכום עתק לטובת מוסדות החינוך העצמאי והניח לפניהם. ("משחת שמן")
אף זה לא רק ארך אפיים. זה גם יראת שמים. "והריחו ביראת ה'". יראה היא הבושה של מי שיודע שה' ניצב עליו ומשגיח על כל מעשיו בבחינת "שיויתי ה' לנגדי תמיד". אנחנו חיים בדור שיש בו הרבה נסיונות ופיתויים, ואף אחד לא יכול לעמוד ולהחזיק את האדם שלא יפול אלא רק דבר אחד בעולם - היראת שמים שלו. כי אם אין יראת שמים ולא פוחדים מה', אזי עושים מה שרוצים, ונופלים למקומות הנוראים ביותר רחמנא ליצלן. וזו הסיבה שצריכים להתקרב לרבנו הקדוש והנורא דוקא בדור הזה, כי רבנו הוא אוצר של יראת שמים כפי שהעיד על עצמו, ולכן מי שמתקרב לרבנו הקדוש יש לו הגנה מאוד גדולה שלא יפול מדרך הקדושה, כי הצדיק מכניס באדם יראת שמים נפלאה, שגם כאשר באים הנסיונות, היראת שמים שלו מצילה אותו.
כשאדם זוכר שיש עולם הבא, הוא חי בעולם הזה כמו שצריך. הוא משקיע את עיקר זמנו בתכלית, לא בשטויות. הוא מבין שפה לא חיים לנצח. רק שם. אז הוא מקבל את הפורפורציות הנכונות איך לחיות בעולם הזה.
שבת שלום.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.