פעם יצאתי עם גבר שהיה אב חד הורי.
הוא התגרש מאשתו שנשארה בחו"ל ועלה עם הילדה שלו לארץ.
ישבנו באיזה ערב והוא הראה לי את אלבומי התמונות שלהם.
זה היה עידן הדפדוף,
טרום עידן הפייסבוק והאינסטגרם וכל אלה.
בכל אופן דפדפנו יחד באלבומים השמנמנים
וכמעט בכל התמונות הוא היה מצולם עם הילדה שלו:
בגני משחקים ובבריכה ובטיול ועם אופניים ועל חוף הים.
והסיפורים שהוא סיפר על כל צילום,
היו רק עליו ועל הילדה.
"וואו", חשבתי לעצמי,
"איזה אבא נפלא הוא ואיזה אמא גרועה בטח היתה לילדה שלו".
אני חושבת שזה היה הרגע שהתאהבתי בו.
לימים, רק אחרי שנפרדנו, פתאום נזכרתי בצילומים ההם,
ובאחת משיחות הטלפון האחרונות שלנו שאלתי אותו:
"תגיד, מי בעצם צילם את כל התמונות בכל אלבומי התמונות שלכם?".
"אמא שלה",
הוא ענה לי במהירות ובלי להתבלבל.
למה אני מספרת את זה?
כי קראתי פוסט חכם של העיתונאי אהרון לפידות
ובו כתב שבכל הצילומים של התקשורת הזרה מעזה,
מראים רק ילדים ונשים ואזרחים בורחים מאימת הפצצות צה"ל.
ופתאום הוא שם לב מה חסר בצילומים:
כל אנשי הביטחון, שוטרים, חיילים וכד'.
הרי אם חלילה היה קורה דבר כזה בישראל,
או בכל מקום אחר בעולם,
דבר ראשון היינו רואים את כל אנשי הביטחון תופסים פיקוד
ועוזרים לאזרחים, מגינים עליהם, מכוונים אותם למקומות בטוחים, מטפלים בהם.
ובעזה, רק בעזה, אנשי ארגון החמאס שולחים את האזרחים שלהם
לרוץ לבד בחוץ בתוך גשמי העופרת,
בעוד הפחדנים השפלים האלה מתחבאים במחילות
כמו עכברושים.
ילדים, שימו לב ל"דברים הסמויים מהעין".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.