האהרוני בוכה על בערל פרידמאן בכיות שליש

הוא הגיע במטוס פרטי מניו העמפשיר שם הוא שוהה בחופשת הקיץ, הוא חייב לו רבות הוא לחם בשבילו אם כי הוא זה גם שסיבך אותו, מי שילמד את ההיסטוריה של סאטמאר בשלשת העשורים האחרונים ובמיוחד בשני העשרוים ימצא כי אהרן טייטלבוים לא היה הולך למאבק כזה לולא היו לו כמה אנשים שתמכו ואלו כינו עצמם ראשי הקהל של סאטמאר שבערל פרידמאן יצחק ראזענבערג ועוד כאלו האיצו בו להלחם מתוך אמונה כי יכבשו את כל סאטמאר

המאבק אז היה מאוד מלוכלך, במשך של שבע שנים ירד האהרוני לחיי אביו עד כדי ששלח את נכדי הרבי להגיש תביעה בבית המשפט נגד סאטמאר ונגד הסבא שלהם בטענה כי שבע שנים אינו יודע מבחייכון וביומייכון ולכן כל מה שכתב בשנים האלו בטלים ומבוטלים. הם ביקשו לבטל את הצוואה עוד בחייו לקבוע כי אינו יודע מה הוא כותב, מפני ששם חילק את סאטמאר, לאהרן הוא נתן את קרית יואל ולזלמן לייב את ווילימסבורג. על פי צוואת אביו אסור לאף אחד להכנס לתחומו של השני אבל נתן גם מכתב לזאלוני שאם אהרן בכל זאת בא לווילימסבורג אז מותר לו להגיע לקרית יואל ולפתוח בית כנסת משלו,. אהרן ביקש בעזרת ראשי הקהל ביניהם בערל פרידמאן שבית המשפט יקבע כי אין להתחשב בדברי או כתבי אביו כל מה שעשה בשבע השנים שלפני הגשת התביעה בבית המשפט

הסוף ידוע, בית המשפט דחה את הטענה הזו והזאלונים חגגו, הם השתלטו על רוב סאטמאר, ואהרן נאלץ להתחיל כמעט מבראשית, פרט למוסדות היכן ששלט עוד קודם בכל יתר המקומות הזאלוני שולט על הנכסים

אהרן היום בקרית יואל הספיד אותו ובכה בכיות שליש על אבדון של מי שניהל עמו את קרב חייו