ימי שפוט השופטים

מאת מנחם מן

מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית. כך לפחות היא נתפסת בעיני רבים. שלא כבמדינות ערב, שם שולטים דיקטטורים שנבחרו על דעת עצמם. כאן במדינת היהודים נבחרים לכנסת על ידי העם נציגים מטעמו וכך מקבלת כל אוכלוסייה ייצוג הולם בבית המחוקקים בדיוק לפי האחוזים בפלגי העם. דמוקרטיה במיטבה. נסו רק לדמיין כי ביום בהיר יקום אדם וישלוט על העם בעל כורחו, יחוקק חוקים חדשים ויבטל חוקים קיימים. זה לא יקרה. המון העם יצעד בכיכרות, ומרי אזרחי יפיל את הדיקטטור התורן. הרי כאן זו מדינה דמוקרטית. 'נבחר ציבור' צריך להיות נבחר ציבור ולא איש מטעם עצמו, חכם או עשיר ככל שיהיה.

אבל מסתבר, יותר מפעם אחת, שטעינו ובגדול. מדינת ישראל אמנם מנוהלת ומתפקדת תחת מצע דיפלומטי דמוקרטי, יש כאן ראש ממשלה ויש כאן בית נבחרים. אך מכאן ועד לקביעת החוקים בפועל ע"י נבחרי הציבור, הדרך עוד ארוכה. "הכל שפיט" הטביע בשעתו השופט אהרון ברק, ובכך קרע לגזרים את טיפת הדמוקרטיה והייצוג ההולם שהיה בממשל. 'הכל שפיט' הוא משפט שמגמד את מדינת ישראל אפילו ביחס לשכנותיה הערביים. מעתה אמור: יש חוקים שנקבעו על דעת הרוב ומעוגנים כדת, אך מעליהם יש שופט בירושלים בעל שני תארים ומעלה שבנקל יכול להפוך את הקערה על פיה. זו דמוקרטיה? זו דיקטטורה.

השבוע, בפעם השלושה עשר, ביטל בג"ץ בהרכב של שבעה שופטים, חוק שנחקק כדת וכדין בכנסת ישראל. אינני נכנס כאן כלל למהות החוק ולא לרשעות הגדולה שבביטולו. חוק הבטחת הכנסה לאברכים, נשמע אולי מפלה באוזניים חורשות רעה, אך מענק של אלף שלקים למשפחה שבה שני בני הזוג לא עובדים ולהם שלושה ילדים ומעלה, כפוף לעוד עשרות תנאים, הוא חוק רווחה בסך הכל וממש לא חוק מפלה. 'דמי אבטלה' לשם דוגמה שניתנים גם הם במצב דומה לכל דורש בכל אוכלוסייה, ללא כל תנאי מגביל, הינם בסכום גבוה פי כמה. – הכעס והחרון אם כן, אינם על הפרט הספציפי הזה, אלא על הדרך ועל השיטה. לא ייתכן ולא יישמע כי שופט, גדול, עשיר או חכם ככל שיהיה יתערב ויחליט איזו שהיא החלטה בניגוד לכנסת ישראל, שם נחקק החוק על פי ייצוג הולם של נבחרים מפלחי האוכלוסייה. זה הרי מגוחך. תתארו לעצמכם כי ביום בהיר אחד יחליט אדם בעל תארים כי הגבלת המהירות בכבישי ישראל כפי שנחקקה בבית הנבחרים אינה חוקית, ודעתו היא זו שתקבע את המהירות המקסימלית שתותר מעתה. הגיוני? ממש לא. בדיוק כמו שהרכב שופטים מכובד ככל שיהיה לא יכול להחליט כי בירת ישראל אינה ירושלים אלא בית שאן. יותר משזה מקומם, זה מגוחך. השופטים, כבודם במקומם מונח. ומן הסתם בפירמידת ההיררכיה הם מוצבים אי שם למעלה מעל שוטר ומעל תמרור. אבל מכאן ועד לבטל החלטות דמוקרטיות שנחקקו מכח הרוב, רוב הציבור, הדרך עוד ארוכה. לזה אגב קוראים – דיקטטורה. זה אמנם לא דיקטטור יחיד, אבל האג'נדה היא אחת.

בואו ניקח את קביעתו של השופט ברק צעד אחד קדימה. אם 'הכל שפיט' כוחו טוב לבטל חוקים, אז מדוע השופטים הם אלו שמלכתחילה לא קובעים את נבחרי הציבור? בשביל מה לגרד באוזן ימין בעזרת בוהן שמאל? חבל על המאמץ ועל התקציבים. תנו להם, לשופטים, יום אחד פעם בארבע שנים, להחליט מיהו ראש הממשלה מיהו הנשיא ומי הם חברי הכנסת. אם יש להם כח וזמן, תנו להם גם לבחור את השרים. לא חבל על יום שבתון שגורם להפסדים של מאות מיליונים למשק?? הרי הבחירה שלנו כאזרחים לא ממש רלוונטית. השר הממונה קובע וכבוד השופט סלים ג'ובראן מבטל. לא חבל על המסלול הארוך?

הרי כשאין גבול לדברים, כשאין קו אדום, לא מן הנמנע כי ביום בהיר אחד נתעורר להחלטה שיפוטית כי הכותל המערבי נכבש שלא כדין ויש להחזירו בתוך שישה עשר יום לירדנים. תמשיכו אתם בדמיון הלאה, רק תזכרו היכן קראתם את זה לראשונה.

הקריאה היא, אם כן,  לחברי הכנסת היושבים בבית הנבחרים ובידם הכח (עדיין) לחוקק חוקים חדשים. זה הזמן וזו העת להגיש לאלתר הצעת חוק האוסרת על בג"ץ להתערב ולהכריע בחוקים שעוגנו בכנסת ישראל. עד שתתגלה הפירצה הבאה בדמות אמירה נוספת של שופט עליון, תהיה זו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המחלה הזו שבה יד ימין נלחמת ביד שמאל.