בסיפורי החסידים עוד יספרו את הסיפור המדהים הזה שיש לזה 'הוכחות' ברורות
יום ראשון, 2 בפברואר 2014
האדמו"ר מנדברונא צפת לאחר שאכל את ה'פיש' ב'טיש' התעלף עלה לשמים ישב בשולחן אביו וסבותיו וחזר והמשיך את ה'טיש' עם החסידים
בסיפורי החסידים עוד יספרו את הסיפור המדהים הזה שיש לזה 'הוכחות' ברורות
הלוואי והיה לי רבי בעל דמיון כזה במקומי לא הייתי מוותר על טיש והיה לי עונג שבת לעילא
השבמחקהאדמו''ר הלז שאני מכירו אישית [אני לא חסיד גדול שלו] אך אני יודע בו שהוא סובל ממחלה סופנית בלבלב ל''ע והוא עובר טיפולים קשים.
השבמחקולפעמים הוא מאבד את הכרתו.
ואין זה כלל סיבה לליצנות.
אני מכיר זאת אישית כי אני קרוב משפחה שלו.
לדעתי היחצן שלו ממש לא יודע את העבודה... ספין לא מוצלח .. בכל אופן רפואה שלימה לרב החשוב הזה.
השבמחקקדימה לפתח עוד מיתוס, טוב שהאדמו"ר מנדברונא צפת לא נזכר איך שבמלחמת השחרור (1948) גירש את הצוררים הערבים, והציונים מצפת.................
השבמחקהוא קדוש עליון
השבמחק!!!
תפסיק לצחוק על כל אחד
מגעיל שאתה לוקח אנשים חולים רח"ל ועושה מהם צחוק, גם לך אמור להיות קוים אדומים..
השבמחקחלק ראשון:
השבמחקשבת בראשית לפני שלוש שנים, ואנחנו אחרי שמחת תורה בצפת. החלטתי בליל שבת ללכת לטיש של הרבי מנדבורנה. הסבירו לי: תרד עד התחנה המרכזית, וממש לפני היציאה לתחנה בצד שמאל נמצא בית המדרש. ויש לך קיצור דרך. בערך אחרי חצי קילומטר תראה עמוד גדול בין החנויות, שם תפנה ימינה. זה כביש מעגלי.
יצאתי לדרך ומצאתי את מה שנראה כמו העמוד המתואר, אבל לא הייתי בטוח. מולי הלכו זוג "שבאבניקים", אחד מגלגל פחית קולה בבעיטות, והשני יורק גרעינים כממטרה. לשניהם כיפות שחורות גדולות. אמרתי להם שבת שלום, וקיבלתי יריקת גרעינים בתשובה. שאלתי: אתם יודעים איפה זה נדבורנא? איפה הרבי מנדבורנא? לא! היתה תשובתם הנחרצת. ואני המשכתי בדרך הראשית.
לאחר כברת דרך ראיתי משפחה חסידית, אב שמן וצוהל, חבוש שטריימל אשתו ובנות רבות בכל הגילים, כולן בלבוש שבתי משפחתי אחיד ומבריק. אמרתי שבת שלום, ונעניתי בשבת שלום לבבית. שאלתי אם הוא יודע איפה נדבורנא. והוא ענה לי: תמשיך בדרך זו, עד שתראה קבוצת מבוגרים ספרדים יושבים על ספסלים. הם אותך בדיוק. שאלתי: רגע! אמרו לי שיש כאן קיצור דרך? כן! יש קיצור דרך, הוא אמר, זה למעלה ליד העמוד שבין החנויות. אבל יקח לך את אותו הזמן לחזור אל העמוד ההוא, כמו להמשיך בדרך זו. החמצת כבר את קיצור הדרך.
המשכתי בדרכי, תמה לעצמי איך הוא יודע שה"ספרדים היושבים על הספסל" יהיו שם, ונזכר בניווטים שלי בקורס קצינים, כשנתנו לנו נ.צ. (נקודת ציון) על גמל במפגש נחלים, ואכן הגמל היה במקום באישון ליל. לאחר כעשר דקות הגעתי לספסלים המדוברים, ושם שמעתי קבוצת יהודים ממרוקו, מבוגרים ועם מבטא כבד, מתווכחים על משמעות פרשת בראשית, תוך פיצוח גרעינים. שאלתי איפה האדמור מנדבורנא, והם ענו לי: ממש פה, ובדיוק כאן. הנה תחצה את הכביש, ולך בשביל הזה, אתה לא יכול להיכנס מכאן, אתה חייב ללכת בשביל מסביב לבית, ותראה כבר את הכניסה לחצר.
הודיתי להם, נפרדתי מהם תוך שהם מברכים אותי, ועוד טרם הספקתי לחצות את הכביש, מולי באם אותו זוג השבאבניקים, אשר לקחו את הקיצור ופחית הקולה מתגלגלת לפניהם. "הנה האדמור מנדבורנא!" הם אמרו. "זה כאן!"
כן תודה! אמרתי. ולא הספקתי לומר גם: "אני יודע" כי הבועט בפחית שאל אותי: "מאיפה אתה?". "מבית שמש" עניתי. "ומה הביא אותך לחור השחור הזה?" שאל מפצח הגרעינים. החוורתי ונהיה לי חור שחור במוח. מה עונים על שאלה כזו, אחרי שבת של התעלות, ופגישה עם כל כך הרבה אנשים נחמדים וחמים? אמרתי: "אתם מכירים את הסיפור..." ורציתי לספר על הגשר, אבל הבועט אמר: "כן כן! אנחנו מכירים את כל הסיפורים! והיורק ירק. שניהם סבו על עקביהם והסתלכו שוב במעלה הרחוב, ואני סבתי לדרכי הקצרה אל חצר נדבורנא הסמוכה.
בית המדרש עמד ריק, וספריה גדולה עם ספרים עתיקים וחדשים עומדת בה. משך את עיניי ספר של הרב מרגליות על בנו של רשבי. בספר הוא מראה שכל האמרות הכתובים בשמו בזוהר, יש להם יסוד בכתובים, או לפחות עומדים באופן הקרוב לדעתו מן המקורות התנאיים, המשנה התלמוד והמדרש. הספר פותח בהתנצלות:
אני מתנצל בפניכם הקוראים, שאני כותב כאן הקדמה לא רגילה, שונה מכל ההקדמות וזאת משום שברגע זה אנחנו מחופרים בירושלים, מסתתרים בתוך בור, והערבים יורים עלינו פצצות (דפדפתי לתחילת הספר וראיתי שהוא יצא בשנת תש"ז) ואני נמצא כאן בתוך החור החשוך הזה, וכל פגיעה ממלאת אותנו עפר ואפר ומשמיעה עלינו את כולה ואנו נרעדים ונרעשים. ויכול אדם לשאול: מה אני עושה בתוך החור החשוך הזה...
אלא שלא יכולתי להמשיך לקרוא, כי באותו הרגע נכנס הרבי מנדבורנא והאולם היה כבר מלא באורחים מכל הסוגים ומעט מקרובי משפחתו. סגרתי את הספר בחטף והחזרתי אותו למקומו בנשיקה. הרבי התיישב במקומו, והורה לשמש להזמין אותי, הלבוש בכיפה סרוגה לא גדולה, קרוב אליו. התפלאתי, אך נעניתי בשמחה.
המשך בתגובה הבאה...
המשך בתגובה הבאה...
השבמחקחלק שני:
קיוויתי שאשמע ממנו תורה כמו מורי ורבי, הדורש בלשון הקודש, בעברית צחה, בהגיון בריא, בידיעה עמוקה ובהתבוננות מפוקחת במציאות, ברוחב דעה, בהכרה ובהכלה של המדעים, ובפריטה על נימי הלב.
הטיש החל, וחילקו, כמו בשולחן הטהור של מורי ורבי, אוכל לפי הסדר, ובין לבין שרו ניגונים מוכרים, (כולל "ושמרו בני ישראל" ששמעתי עד אז רק בבית חותני - הם הכירו כמורים בצפת ונישאו בה). הטקס הלך והתארך אל תוך הלילה, ובינתיים נזכרתי גם שיש סיכוי טוב שידבר ביידיש, בה אני יודע לבטא כמה בדיחות וחרוזים ותו לא עוד.
כשכבר נואשתי, והחלטתי ביני לבין עצמי שאעזוב ועד לפני הברכה האחרונה, לפתע עצר הרבי את השירה. הוא פנה למי שישב לצידו. "לך לך ... ויאמר: "אלקים יהי אור!" ? ויהי אור! חייך חיוך שמח, ופרץ בצחוק. אההה ! הה! הה!!
שתק לרגע, ואז אמר: נוך א-מול (עוד פעם): ויאמר: "אלקים! יהי אור" ? - ויהי אור!
ושוב צחק בהנאה גדולה. וכמה רגעים אחר כך כבר סיימו את הברכה וכולם קמו לנפרדו מהרבי.
לא הבנתי מה היה ה"לך לך" - את זה הסבירה לי בת דודתי, שכתבתי לה אודות סיפור זה, כשנה אחר כך. - היא שמעה את הדרשה הזו בשם הרבי מלכוביץ, מייסד שושלת חסידות סלונים. אם כן, לא היה זה "לך לך… "אלא: "דער לכוביצ'ער".
אבל את משמעות הדברים הבנתי היטב: ויאמר: אלקים יהי אור! - מי שאינו רק שואל מה הביא אותך לחור השחור הזה, אלא קורא לקדוש ברוך הוא ודורש: אלקים!! יהי אור!!
נענה: ויהי אור.
אתה זה שמבקש? אלקים! יהי אור… ויהי אור.