תן לי את יבנה וחכמיה

מאת שלמה מרקוביץ:

מסופר על הרב מבריסק שאמר: ר' עמרם בלוי הוא "ציוני" יותר ממני, הוא סומך על ה"ציונים" שלא יהרגו אותו, אני חושש שיהרגו אותי וע"כ אני לא הולך להפגנות, פיקוח נפש!!

בדומה לזה אלו המציגים עצמם "קנאים" המסרבים להידברות בנושא הגיוס, משוכנעים כי התחפרות בעמדה שלהם תביא לכניעה, הם לא חוששים שהמדינה תנקוט בצעדים חסרי תקדים לכפות עלינו את עמדתם, אנחנו כן חוששים.

מאבק בין הדורשים "אי ניהול משא ומתן" לבין ההולכים בשטת "תן לי יבנה וחכמיה" התקיים כבר לפני חורבן בית שני, הקנאים עשו הכל בכדי להקצין את המאבק ברומאים, ולגרום לציבור לצאת ולהילחם, ור' יוחנן בן זכאי, ניהל מו"מ שהציל את עולם התורה ואת מלכות בית דוד, פתחתי את הסוגיא, והנה כמה תובנות: 1. אצל "קנאים", גם כאשר ההבנה והשכל מחייבים התפשרות, החברה-החיבור בין הקנאים סביב עניין קנאותם, לא מאפשר "ירידה מהעץ", גם כשהמציאות טופחת על פניהם, כך היה עם אבא סיקרא ראש הבריונים, שהבין כי צריך מו"מ, אך חשש מתגובת חבריו הקנאים. 2. במו"מ מציאות שמנהל המו"מ היה יכול להשיג יותר, אולם הקדוש ב"ה מטעה אותו בכדי להעמיד את רצונו ית', כך היה אצל ריב"ז, שחכמים מביאים כמה תשובות שהיה יכול להשיב לאספסיינוס, אולם "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל".

המתנגדים להגראי"ל טרם הבהירו את דעתם מה צריך לעשות עכשיו, אולם סביר להניח שמה שהוא יעשה\יורה, ייחשב כ"פשרנות", כך היה כשהורה להתייצב בלשכות הגיוס, הדבר הפך ל"פשרנות".

בדיונים על הרכבת הקואליציה מונחים על כפות המאזניים, עתיד עולם התורה והצביון היהודי של המדינה, המסורת של אגודת ישראל ודגל התורה, מקימיהם ומורי דרכם לאורך כל השנים, הייתה, שחוץ מצרכי הפנים של הציבור החרדי יש חשיבות רבה מאוד לשמירה על צביון המדינה ולנסיון להאיר מאור התורה על כלל הציבור, זו הייתה מהות ההחלטה של "התחברות לרשעים" בהקמת המדינה, בכניסה לקואליציה, ובהוראה הברורה המאפשרת לש"ס לקחת תפקידי שרים, ועל פי מסורת זו יתנהל המו"מ.

כמובן, שיש דברים שעליהם לא נתפשר לעולם, לא נסכים לעבור על התורה בשביל להשפיע על צביון המדינה, "אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך", ו"הלעיטהו לרשע וימות".