ישראל קרול חסיד גור המתאבד - הנושא לא יורד מסדר היום - תובעים לחקור את נושא לקיחת ה'כדורים' בגור

ההתאבדות הזו אינה יורדת כל כך מהר מסדר היום, היום הקדיש 'מאקו' רשימה ארוכה בנושא, ובפייסבוק הנושא הזה אינו יורד מסדר היום עוסקים באיך שיכל לקרות דבר שכזה ובעיקר באיך מונעים שזה לא יקרה לאחרים באותו מצב

מעניין לקרוא מה כותבים מי שהם במצבו על היחס המשפחתי אליהם ואיך הם התמודדו בישיבה עם הכדורים ומצבים עדינים אחרים, אני מביא לכם כאן רק כמה דוגמאות ממה שאפשר למצוא שם, אין ספק שחייבים לעשות הכל על מנת שחלילה לא יקרה שוב דבר שכזה שעוד אחד חלילה יתאבד

יחד עם זאת הענין של הכדורים הוא לא פשוט כלל. אינני רוצה לדון כאן היום מי הוביל לזה מי דחף לכך שהבחורים והאברכים יקחו כדורים ומהיכן זה נובע זה נושא בפני עצמו ובשל עדינות הקשורים בנושא אני מעדיף בשלב זה לדלג על זה. אבל על המשך לקיחת הכדורים זה נושא שאסור לעבור עליו בשתיקה חייב מישהו לקחת את הנושא לידיים ולעצור בעד הכדורים הללו. בכל הדורות למדנו כי בשביל לכבוש את הייצר יש לנו ספרי מוסר וחסידות הכדורים זו המצאה חדשה המסכנת את שפיותו של האדם ומוביל להתאבדויות ולגירוי יצרים אחרים כמו אלימות טרור ודומיהם

בשל פניית מי שנראו בהודעות מהפייסבוק הם טענו כי מדובר בדיון סגור ופרסום תמונותיהם פוגע בפרטיותם, נעתרתי לבקשתם והסרתי את הקטעים, ובתמורה הם העבירו לי את הטקסט, זה לא מפריע להם שיתפרסם

מה שאני עומד לכתוב כאן לא נעים לעין, וזה טוב, כי זה מה שישראל אהב לעשות – לכתוב דברים לא נעימים כשזו הייתה לדעתו האמת, והוא חש צורך להשמיע אותה בכל הבוטות האפשרית.

אין טעם בהכאה על חטא, רגשות האשם של מרבית האנשים כאן לא מוצדקים בכלל, וההצעות ליצור פלטפורמה ש"תהיה שם" בשביל אנשים לא רלוונטית – אנחנו היינו שם.
היינו שם החל מהרגעים הכי ראשונים שלו בעולם שבחוץ, וניסינו להיות שם עד הדקות האחרונות שלו.
היינו כשהיה לו קשה מנשוא, והיינו כשהיה לו קשה קצת פחות.
היינו שם בשבילו גם כשהוא ניסה לדחות אותנו, והיינו שם גם כשהוא עלב בנו בכל כוחו.
כל אחד מאיתנו עשה את זה בדרכו שלו, וכל אחד זיהה מהו הגבול שמעבר אליו הוא חייב להרים ידיים, וכן – כולנו נאלצנו להרים ידיים.

כי מה שקרה אתמול הוא לא התאבדות, אתמול הסתיים תהליך של רצח שהחל לפני עשרות שנים. לא כולם הבינו את זה, אבל מה ששמעתם מכיוונו כל הזמן היה תקתוק של שעון העצר, שהופעל הרבה לפני שיצא לנו לפגוש אותו לראשונה, שעון שהגיע לשעת האפס אתמול אחר הצהריים.
למרות שמדובר בקבוצה סגורה אני לא רוצה לפרט על זה, אבל חשוב שכולם ידעו שבזמן שעוד היה בגור – ישראל אולץ לקבל כדורים פסיכיאטריים, שנועדו לעמעם את היכולת שלו לקבל החלטות כדי למנוע ממנו את היציאה. זה מה שגרם לכך ששנים אחר כך – כשנזקק לכדורים כדי לטפל בעצמו הוא סירב לקבל אותם, כיוון שהוא איבד אמון במערכת רפואת הנפש.

זה כואב, זה לא נעים וזה אולי מעליב אפילו, אבל האמת היא פשוטה – אנחנו קיבלנו את ישראל כשכבר לא היה לנו מה לעשות. כמות האהבה והחיבוקים שהוא קיבל מהסביבה שלו הייתה מצילה את כל מי שניתן היה להציל, אבל במקרה שלו זה לא עבד, כי קיבלנו כבר ישראל מת.
המשפחה העזה ברוב חוצפתה לשאול אתמול איך לא שמנו לב. איך לא שמנו לב? הוא קיבל את תשומת הלב שלנו כבר שנתיים, שבהם הלב שלנו פרפר עם כל איום על התאבדות. אבל לא הצלחנו לעשות כלום, כי בשלט רחוק אותה מערכת איומה סיכלה את כל המאמצים שלנו לשנות את רוע הגזרה, ולמרות כל הניסיונות שלנו ושלו – התוצאה הסופית נקבעה על ידיהם.
והוא ניסה, סהדי במרומים שהוא ניסה לנצח אותם, והוא ראה שהוא לא מצליח, וזה מקור הזעם הנורא שלו שהתפרץ לכל עבר. הוא לא כעס, לא באמת שנא ולא רצה לנקום – הוא היה נואש, כשראה את המערכת הדורסנית של העבר שלו מנצחת אותו, גם אחרי שעזב אותה לכאורה.

והוא היה מתוסכל, כל כך מתוסכל.

ועכשיו אני מתוסכל. מתוסכל וזועם בדיוק כפי שהוא היה, כי עד שהשעון לא סיים את תקתוקו השליתי את עצמי שיש לנו סיכוי, ושהשבר שהם יצרו יכול להתאחות. אבל לא, הוא לא התאחה, וכעת אנחנו כאן עם הרסיסים.

אני לא כותב את כל זה כדי לפרוק, זה ממש לא האופי שלי. אני כותב כדי לצאת בקריאה מכאן לכל מי שקורא את הפוסט הזה. אתם יודעים טוב מאד מה ישראל היה עושה במקומנו – הוא היה זועם. הוא היה שופך נהרות של אש וגופרית על כל הצדדים, הוא היה הולם וכותש וטובח במי שמגיע לו ובמי שלא, והוא היה משחרר את כל הקיטור שאפילו לא ידענו שצבור בתוכנו.
וזה מה שמוטל עלינו לעשות כעת.

אני מתחנן בפניכם – כתבו את אשר על לבכם. לא פוסטים נעימים ועצובים על כמה הוא חסר לנו וכמה אהבנו את החיוך שלו, פוסטים של רעל על הכעס שהאירוע מעורר בנו, לא עליו – שכנראה לא יכל לעשות דברים אחרת, אלא על המערכת שגרמה לכל זה.
העבירו את הזעם הזה הלאה. הגיבו בקבוצה, כתבו פוסטים בבלוגים, העלו הודעות בפורומים ושתפו פרסומים בפייסבוק, וספרו לכל העולם שנרצח לנו חבר! ושבפעם הזו בלבד אנחנו נוטשים את הפוליטיקלי קורקט, ואומרים בפה מלא את האמת – רצחו לנו את ישראל, והארץ לא תכסה את דמו!

לכתבה במקו כנסו כאן: http://bektzara.blogspot.com/2012/10/blog-post_8796.html