מוזס והלפרט יריבים פוליטיים

מאז ומתמיד היו אלו יריבים, הם התמודדו על אותן העמדות, והלפרט ניצח כאשר ישב שנים בכנסת. גם הוא כמו אחרים לא קיים את הרוטציה, ומוזס נאלץ להמתין שנים רבות לזכות לשבת בכנסת, וסוף סוף בקדנציה זו הוא הגיע למה שהוא שאף הרבה שנים

אבל לא רק על הכסא בכנסת התמודדו השניים. גם שיטות העבודה והגישות שונות בתכלית. בעוד הלפרט ביקש להבטיח את עצמו בלבד ולא לקחת שום סיכון, מוזס שונה ממנו, הוא בעד להוכיח את עצמו ואת ויזניץ, ולא להיכפף לחסידי גור. הוא מאמין כי ויזניץ מספיק גדולה וחזקה היכולה גם בזכות עצמה לשרוד, בניגוד להלפרט שחשש שמא גור תעשה יד אחת עם בעלזא נגדם וידחקו הצידה. מוזס שראה אחרת את הדברים במיוחד את הפוליטיקה הפנים אגודאית, קלט, כי הוא יכול לשמש לשון מאזניים בין גור לשלומי אמונים וליהנות מכל העולמות

כבר לפני יותר מעשרים שנה רבו השניים על השליטה בחינוך העצמאי ועל הקשר עם הליטאים. מוזס צידד בחיזוק הקשר עם הליטאים אליהם הוא היה מקורב, בעוד שהלפרט צידד בחיזוק הקשר עם גור על מנת לסגור את בעלזא, ולהבטיח לעצמם את המקום בכנסת. גור ניצלה את חולשתו של הלפרט במשך שנים ושלטה באגודת ישראל שלטון מוחלט. עתה לא עוד. חסידי גור שולטים באגודת ישראל בזכות העמדות של הלפרט, מוזס מבקש לשנות דברים, הוא מהווה את לשון המאזניים ורוצה כי גור תשלם את המחיר ולפחות את ראשות עירית בני ברק. לא יתכן שהם יחזיקו בכל העמדות, עליהם להתחלק עם ויזניץ