מדהים הוא לקרא צוואה כל כך חשובה, לכאורה דרך חיים, הוא מבקש מבני ביתו ומחסידיו שתשכון ביניהם אהבה אחוה שלום וריעות וידידות כנה להיות אוהבי שלום ורודפי שלום, והשאלה הנשאלת היא, האם רק עתה חייבים להיות רודפי שלום, מה קרה במשך עשרות שנים של מנהיגותו, האם הוא רדף את השלום, או שמסכת חייו רצופה מלחמות פנימיות ומחלוקת קשה עם אחיו, עם בני ביתו עם משפחתו ועוד אחרים
איני בא חלילה להחליש את ענין השלום. אין כל ספק כי כל מה שהוא כותב אמת ויציב כך צריך להיות והלואי והיה ככה. האדמו"ר מויזניץ בתחילת מכתבו מתנצל על כמה דברים, מדוע הוא לא מצא לנכון לפחות להתנצל שהוא לא עשה מספיק למען השלום עם אחיו, עם חסידיו, ובתוך ביתו. מחלוקת קשה התנהלה בין האחים, מחלוקת קשה ומרה בין הגיסים חתניו, מה הוא עשה בשביל להשכין שלום ביניהם?
את המינימום של לאפשר לבנו ישראל'צע לאחר שנים שלא ראה את אביו להכנס אליו למשך של חמש דקות בלבד בשווייץ רחוק מארץ ישראל ומבני ברק ורחוק מחסידיו, גם את זה לא איפשרו. גם אם יטען שלא הוא זרק אותו אבל ידע כל פרט, מדוע הוא לא העיף את הרודפים המכים וקרא לבן להכנס
אני קורא את הדברים והמום לא יכול להאמין שזה נכתב על ידי מי שהחרים את חתונות נכדיו שגרו כמה רחובות ממנו בבני ברק, איך זה שלא היה לו את הכח להעמיד את רעייתו הרבנית ע"ה על מקומה בשעתו ונכנע לאכזריות הקשה של סילוק בן עם אשתו וילדיו מן הבית מבלי קשר עמהם עד כדי כך שבשמחת ילדיהם-נכדיהם לא השתתפו
ואשאל את הרבי ז"ל שאלה נוספת קשה ואולי אף כואבת. כאשר הלכה לעולמה הרבנית ע"ה, האם אז לא היה חשוב השלום, מדוע אז לא הרשו לר' ישראל לשבת 'שבעה' יחד עם כולם?
אני יודע שעם שכל נולדים ולכן אין להאשימו, אבל כאן הבעיה. היכן היועצים הנאמנים מי שישבו לצידו ולא העירו הערות חשובות ובמיוחד איך לכתוב נכון בשביל שזה לא יראה מגוחך
קל מאוד לתבוע מן האחר, קשה מאוד לקיים. ולא אוסיף מה אומרת המשנה על מצב כזה...