מי שילמד יבין, שאת זה לא רצה הקב"ה, החשש היה, שיהיה מי שיחשוב שהוא קרוב יותר למשכן מפני שהשקיע יותר, הוא ירגיש במשכן או בבית הכנסת כי הוא בעל הבית הוא השקיע ונתן יותר. העקרון הוא, שכל אחד - בלי יוצא מן הכלל, עשיר ועני - צריכים לחוש בבית הכנסת אותו דבר, ולא שהמקום שלך יותר משלי
תשאלו בודאי אז מה עושים, איך מבטיחים שכולם יישבו במזרח זה הרי לא שייך. לכך יש הרבה פתרונות, אפשר לחלק את המקומות בגורל. ועל השאלה איך יעשו כסף אם לא יחלקו את הכסאות על פי מחירים כאלו, ישנם מספיק מקומות אחרים איך לעשות כסף גדול, אפשר למכור את הכסאות בהיכל הטישים, אבל לא בבית המדרש בבית הכנסת כאן חייבת להיות אחידות, מחיר אחד לכל, על בסיס העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט
אחת החכמות הגדולות בבית הכנסת הוא לשבור את הגאוה. משום מה גורמים במחירים מן הסוג הזה שיהיו מי אשר יתגאו, הם קנו מקום ב-15 אלף דולר ולא היכן שעולה רק שבעת אלפים דולר. ובנוסף, מה שצריך להעיק יותר מכל, איך מביישים יהודים ומאפשרים להם לשבת במקומות שהמחיר הוא רק של שבעת אלפים כשאחרים יושבים במקומות שעלותם 15 אלף, אוטומטית מחתימים את זה כעשיר ואת זה כשלעפער
אם כבר חלוקה, היו צריכים למכור בדרך, שהזקנים בשורות הראשונות, בני דור הביניים באמצע, ובמקומות הזולים יחסית לבחורים, כך לא מבזים אף אחד
והערה בצידה. ישנם מי שנותנים 15 אלף דולר ואצלם זה בקושי שמעק טאבאק ואין בזה טיפ טיפת 'נדבת לבו', וישנם מי שנותנים בקושי מאה דולר וזה כל כך הרבה ועם כל הלב - אז ערכו של מי יותר, זה שקנה ב-15 אלף או זה שבקושי השיג את השבעת אלפים?