מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א מייסד "מגדלור" לחינוך ונפש
יש ילדים שאינם יתומים – אבל הם מרגישים כך.
יש להם אבא. יש להם אמא. יש להם בית… או שניים.
אבל אין להם קרקע.
הילדים להורים גרושים הם האוכלוסייה הכי מדובר־לא־מדובר בחברה שלנו. כולם יודעים שהם שם. כולם מכירים משפחה כזו. אבל כמעט אף אחד לא שואל באמת: מי מטפל בהם?
אנחנו עסוקים בהורים.
בצדק.
יש הליכים משפטיים, הסכמים, משמורת, מזונות, כעסים, אגו, אשמה, פגיעה, נקמה.
אבל בתוך כל זה – ילד בן שמונה אורז תיק פעמיים בשבוע.
ילדה בת אחת־עשרה לומדת לשנות גרסה מול כל הורה.
נער בן חמש־עשרה בולע דמעות כדי לא “להכאיב” לאף אחד.
והמערכת? שותקת.
בבתי הספר אין מערך רגשי מובנה לילדים להורים גרושים.
בקהילה אין שיח פתוח.
במערכת הרווחה – טיפול ניתן רק כשהילד כבר מתפרק.
אין מניעה. אין ליווי ארוך טווח. אין מודל שיטתי.
והילדים? לומדים להיות חזקים מדי.
הם לומדים לא לשאול.
לא לבקש.
לא להתלונן.
לא לבחור צד.
לא לספר מה באמת קורה בבית השני.
הם מפתחים מיומנות הישרדותית מרשימה – אבל במחיר רגשי כבד.
ילד שחי שנים בקונפליקט נאמנויות מפתח חרדה סמויה.
נערה שמרגישה שהיא “הנחמה של אמא” תתקשה בעתיד לבנות זוגיות בריאה.
ילד שהופך למגשר בין הוריו לומד לקחת אחריות שלא שייכת לגילו.
וכשזה מתפרץ – אנחנו מופתעים.
פתאום יש ירידה בלימודים.
פתאום יש התפרצויות זעם.
פתאום יש הסתגרות.
ואז מתחילים לחפש “הפרעת קשב”, “מרד גיל ההתבגרות”, “בעיית סמכות”.
אבל אולי זו לא הפרעה.
אולי זו צעקה.
הצעקה של ילד שלא שאלו אותו מה שלומו באמת מאז שהתפרק לו העולם.
גירושין אינם רק אירוע משפטי.
הם רעידת אדמה רגשית.
וכשאין תהליך עיבוד – הילד נשאר בתוך ההריסות.
מחקרים בעולם מראים שילדים להורים גרושים נמצאים בסיכון גבוה יותר לחרדה, דיכאון, קשיים בקשרים בין־אישיים ופחד מנטישה.
אבל הבעיה אינה הגירושין עצמם בלבד.
הבעיה היא היעדר הליווי.
כשאין הדרכה הורית מותאמת למציאות של שני בתים – כל בית מושך לכיוון אחר.
כשאין טיפול רגשי זמין – הילד לומד להדחיק.
כשאין קהילה שמדברת על זה – הבושה שותקת.
והבושה היא דבק מסוכן.
יש ילדים שחיים בתחושת אשמה: “אולי בגללי הם נפרדו”.
יש כאלה שמאמינים שאם יהיו מושלמים – ההורים יחזרו.
יש כאלה שמוותרים מראש על חלומות כדי לא להכביד כלכלית.
ואנחנו? ממשיכים הלאה.
במקום לשאול:
איפה התוכנית הלאומית לליווי ילדים להורים גרושים?
איפה קבוצות התמיכה בכל בית ספר?
איפה ההכשרה למורים לזהות קונפליקט נאמנויות?
איפה העסקנים, המחנכים, היועצים – שמדברים על שלום בית אבל שוכחים את הילדים שאחרי המלחמה?
הגיע הזמן לומר אמת כואבת:
הילדים הללו לא צריכים רחמים.
הם צריכים מערכת.
מערכת שמבינה שגירושין הם תהליך – לא חתימה.
מערכת שמלווה לפחות שנתיים קדימה.
מערכת שמחייבת הדרכה הורית לשני הצדדים.
מערכת שמעניקה לילד מרחב קבוע, בטוח, ניטרלי – שבו מותר לו לאהוב את שני הוריו בלי פחד.
כי ילד לא אמור להיות שופט.
לא שליח.
לא מרגל.
לא מטפל רגשי של אמא.
ולא החבר הסודי של אבא.
הוא אמור להיות ילד.
אם לא נטפל בזה עכשיו – נשלם על זה בעוד עשר ועשרים שנה.
בזוגיות שברירית.
בפחד ממחויבות.
בדור שמפחד לבנות בית כי הוא ראה איך בית מתפרק.
הכאב של הילדים להורים גרושים אינו דרמטי.
הוא שקט.
והשקט הזה – מסוכן.
כי כשכאב לא מדובר – הוא הופך לדפוס.
הגיע הזמן להפסיק לראות בגירושין “עניין של המבוגרים”.
אין דבר כזה.
בכל תיק גירושין יש ילד אחד לפחות שמחכה שמישהו יגיד לו:
אני רואה אותך.
אני איתך.
ואתה לא צריך לשאת את זה לבד.
השאלה היא אם נהיה אמיצים מספיק לשמוע אותו –
לפני שהשתיקה תהפוך לגורל.
ולכן אין כאן מקום לעוד ועדה, עוד דוח, עוד נאום מרגש. חייבת לקום מערכת מסודרת, מחייבת, מתוקצבת – עם אנשי מקצוע, ליווי רגשי רציף והדרכה הורית כפולה. מערכת שתראה בילד את המרכז, לא את השוליים. כי אם לא נבנה עבורם רשת ביטחון היום – נמשיך לאסוף שברים מחר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.