רגעי השבוע - פרשת בראשית, מברכים מרחשון
ההתרגשות סביב בקשת הרבי לכוס קפה חם / סיבת הזקן שאינו לקרוא להגיע לבית הכנסת בעיר סמולנסק / המשאית הצבאית שפיזרה את חוגגי שמחת תורה / בפער שבין שתי הדמויות משה רבנו ושל ירבעם
א. הנוסע המתמיד
'זעטצאך' (=שֵׁב), אמר לי כשהוא מחזיק בשתי ידיו את כוס התה המהביל, מחמם את אצבעותיו או שומר על חום המשקה שבתוך הכוס. התיישבתי לידו למספר דקות של הפוגה, בולע בשקיקה את סיפורו הקצר, כשהקדים ואמר לי, כי אשמח לשמוע את מה שבפיו.
היה זה בבוקרו של יום ראשון השבוע, יום לפני הושענא רבה, ולסוכה הגדולה ברחבת בית הכנסת נכנס האורח הרב בנימין זילברשטרום מירושלים. שניים מסיפוריו ששמעתי ממנו בתחילת החג - העליתי כאן בשבוע שעבר, וכעת, בראותו את הטרחה הרבה מסביב חלוקת השתייה החמה והכיבוד הקל לאורחי הסוכה, ביקש לחזקני ולעודדני. הוא סיפר על הרב החסיד ר' משה ירוסלבסקי ע"ה, שהקים את ארגון הכנסת אורחים בחצר הרבי, וכמה טרח בגופו ובממונו להצלחת הפרויקט - האכלת האורחים שבאו אל הרבי.
הרב זילברשטרום מתאר בצבעים חיים, איך ר' משה עסק בזה במלוא המרץ, ואף נקרא על ידו לסייע לו בהובלת סירים גדולים של קפה חם מהמטבח שהיה מרוחק מ-770. וכמובן על העידוד הרב שזכה ר' משה לאורך כל השנים, לקבל מהרבי. על אחד ומיוחד מהם סיפר בהתרגשות:
"זכורני, איך באחת השנים, לאחר שהרבי עמד מספר שעות והעניק את ד' המינים שלו לחסידים, ביקש ממזכירו הרב גרונר 'אפשר קען מען אַ קאווע פון רב מוישה?' הרב ירוסלבסקי שהיה באמצע חלוקת הקפה לאנשים בסוכה, נאחז בהתרגשות גדולה, פתח את הסיר ממעל, והוציא במהרה לתוך כוס קפה חם, ואץ רץ להביאו לסוכת הרבי, כשכולו אחוז שמחה שאי אפשר לתאר. אפיזודה זו, הייתה עבורו טל תחיה".
עם ההבנה עד כמה חשוב לתת אפשרות לאורחים לשתות ולהשיב את נפשם, בייחוד במזג אוויר קר. השנה, לאור קריאת הרב הראשי הרב לאזאר, הארכנו את שעות פעילות פרויקט "גרישא'ס צימער" בסוכה הגדולה, והחל משעות הבוקר זכיתי לפגוש אנשים מעניינים. כמו צעיר יהודי שכבר בשעה 6 ורבע בבוקר עבר במקום עם תיקו לעשות ספורט באחד ממרכזי הספורט באזור, ובזכות כוס הקפה, כבר זוכה גם במצוות ד' מינים עם ברכת שהחיינו.
למחר פגשתי צעיר אחר, אורח ברוסיה, שאינו דובר כלל רוסית. לאחר הגשת כוס קפה עם מספר מילות נימוס, הצעתי לו לקיים מצוות ארבעת המינים והוא שמח מאוד. ואז סיפר קצת על עצמו: "אני יליד ארה"ב, מנהל שם משרד מכירות, וחודשיים בשנה אני מטייל בעולם. הגעתי לרוסיה בערב החג, וזו המדינה ה- 75 שאני מבקר"!
הוא המשיך: "מה שראיתי פה בקהילה היהודית, הדהים אותי, התרגשתי מהאחווה, מהשירות וקבלת הפנים החמה ועוד הרבה". שמחתי מאוד לשמוע את דבריו, והזמנתיו כמובן לשמחת תורה, אבל הוא כבר בדרך ליעד הבא שלו...
ב. שומע כעונה
ידידי הנכבד, רב העיר 'סמולנסק', השליח הרב לוי יצחק מונדשיין, שיתף אותי במספר מילים שכתב בנו הת' בערל שיחי' בערב סוכות. הבן, תלמיד הישיבה לצעירים במוסקבה, נסע לבית הוריו בערב החג, אף שסדרי הישיבה ממשיכים עד אחר יום הכיפורים, אך בכדי לסייע לאביו במהלך היום הקדוש, הוא קיבל אישור מיוחד לנסוע מוקדם יותר. וכך העלה הבן את רגשותיו ממה שעבר עליו במהלך החג:
"ערב יום כיפור לאחר סעודת החג, כולם רצים-אצים 'לחטוף' ולטבול במקווה. אנוכי ניצבתי בפתחו של אולם בית הכנסת, מניח תפילין עם היהודים שבאו, גם שנייה לפני השקיעה. והנה הגיע פייבל, יהודי מבוגר עם לב חם. גם הוא הסכים בשמחה להניח, אך כשהגענו לברכת התפילין הוא הסביר שלא יוכל לקרוא את הברכה המתורגמת, כיוון שהוא סובל מבעיה בעינו שאינה מאפשרת לו לקרוא. הקראתי לו אני את הברכה ואת פרשת שמע מילה במילה, וכך הוא קיים את המצווה.
תפילת 'כל נדרי' החלה. אני, לאחר גילוי זה - שפייבל אינו מסוגל לקרוא - הצצתי לכיוונו מדי פעם, וראיתי מחזה מדהים: הוא נעמד כשכולם נעמדים, מתיישב כשכולם מתיישבים, ואינו מבין מילה! אך הוא בכל זאת נשאר עד הסוף. בדרך חזור לביתו, תמך בו אחד מיהודי הקהילה, שכן הוא התקשה לראות את הדרך בחשכה...
למחרת פייבל הופיע שוב, יושב שקט, בפינתו הקבועה. יום שלם. במהלך כל חמש התפילות הארוכות של היום הקדוש ישב פייבל במקומו, בלי להבין מילה!
ראיתי והבנתי, כי ישנם הבאים לתפילה מכיוון שהם מתחברים למילים - אך פייבל הרי הוא מתקשה לקרוא. ישנם הבאים לתפילה כי הם נהנים מהמנגינות - אך המנגינות הם רק אחוז קטן מהתפילה הארוכה. ישנם הבאים לתפילה בבית הכנסת, כדי לפטפט אחר כך בסעודה עם חברים - אבל ביום כיפור הרי אין כל סעודות.
פייבל הגיע לבית הכנסת רק כי זה יום כיפור"!
ג. בשנת היובל תשובו
השעה כבר הייתה הרבה לאחר חצות, ההקפות היו בעיצומן, לילה כיום יאיר. הרב הראשי עומד על המשמר, מלהיט את השמחה והריקודים ומלהיב את המעגלים. לקראת ההקפה הרביעית, הזמנתי את הרב אלכסנדר לאקשין לעלות לבמה המיוחדת הנבנית במיוחד לקראת שמחת תורה.
הוא נישק וחיבק את ספר התורה שמסרתי לו, ואז הפתיע ואמר לי: "היום בדיוק לפני חמישים שנה, הגעתי לראשונה בחיי אל בית הכנסת"!
באמצע שנות החמישים, היה נראה שהמאמצים האידיאולוגיים במפלגה הקומוניסטית נושאים פרי. מספר היהודים שבאו לבתי הכנסת פחת והלך. חלק הזדקנו ונפטרו, ואחרים פחדו להפגין את התעניינותם ביהדות. הם חששו לגורל ילדיהם ובני משפחותיהם. גם בשמחת התורה, היתה חצר בית הכנסת כמעט ריקה מאדם. מצב זה נמשך מספר שנים.
אך בשנות השישים, בחג שמחת תורה בבתי הכנסת במוסקבה ובלנינגרד כבר השתתפו הרבה יותר צעירים מהשנים שלפני-כן. השלטונות רצו לאסור זאת, אך לא יכלו. הם שלחו לרחוב בית הכנסת פלוגות של אנשי צבא ומתנדבים משטרתיים, חסמו את הרחבה שליד בית הכנסת, בעגלות שחורות אשר שימשו להובלה למעצר.
הגעה לבית הכנסת בשמחת תורה הייתה בלתי תואמת לחברות בוועד הקומוניסטי של הנוער – הקומסומול, ובלתי תואמת ללימודים באוניברסיטה יוקרתית תחת פיקוח המפלגה הקומוניסטית. כוחות משטרה ו"לוחמי העם" הגיעו לבתי הכנסת ורשמו את שמות האנשים שהעזו להגיע. אלו הוצאו מהקומסומול ומהאוניברסיטאות. המצב הגיע לכך שוועדות מפלגתיות באוניברסיטאות עם הרבה יהודים נתנו למרצים משימות להקשות על הסטודנטים במיוחד ערב שמחת תורה, כדי שיישארו ללמוד ולא ילכו לבית הכנסת. אך כל זה לא עזר.
אך מאמצים אלו עלו בתוהו. למרות נסיונות המניעה וההפחדה החלו אלפי יהודים להגיע לבית הכנסת. אני עוד זוכר בילדותי את עיתון "המודיע" מדווח יום או יומיים אחר כך, על הגעתם לבית הכנסת של אלפי יהודים בשמחת תורה ברוסיה.
לאחר שהרב לאקשין מסר את ספר התורה לאחד הרוקדים, התיישבנו בצד והוא סיפר לי: "שמעתי שיש חגיגה גדולה בשמחת תורה, לא ידעתי מה זה, אך כבן להורים יהודים, נשמתי נמשכה לבוא לבית הכנסת בחג. אני זוכר תלמידים שכבר היו בשנה החמישית באוניברסיטה, והם סולקו בעקבות השתתפותם בשמחת תורה בבית הכנסת אצלנו בלנינגרד. אני הייתי רק בשנה שנייה ולא פחדתי.
היו שם להערכתי לפחות עשרת אלפים יהודים. הרחוב היה סגור, חצר בית הכנסת הייתה צפופה באנשים, ולבית הכנסת עצמו לא היה שייך להיכנס. חלק מהמשתתפים באו לפגוש בן אות בת זוג להקים משפחה יהודית. אחרים באו לחפש איך ללמוד עברית והיסטוריה יהודית, או אלו שבאו כדי לפגוש אנשים בעלי דעות דומות.
הבניין הסמוך לבית הכנסת הולאם בידי השלטון הקומוניסטי, והפך לבית חולים לילדים. אני זוכר, כיצד בשעה 10 בלילה הופיעה בכניסה לבניין קבוצת רופאות שדרשה בכל התוקף שנתפזר, כי אנו מפריעים כביכול לחולים. מיד אחר כך נכנסה משאית צבאית גדולה אל הכביש, ועשתה הכל כדי שהציבור יתפזר לביתו...
מאז עברו הרבה מים בנהרות היפים של לנינגרד, שחזרה בינתיים לשמה הקודם פטרבורג. הרב לאקשין זכה, והרבי התעניין עליו בעת שעברו אצלו קבוצת ראשי קהילות מרוסיה. הוא הקים משפחה, ורואה ברכה במסירת שיעורים תורה והרצאות, לצד היותו מתורגמן מבוקש לחברות וארגונים רבים.
ולתמונת השבוע שלי: אתפשטותא דמשה
קשה עד מאוד לתאר במילים, את האווירה הנעלית והמרוממת בשמחת תורה בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה". ההקפות בליל החג שהסתיימו לאחר 3 בלילה, ולמחרתו משעות הבוקר ועד זמן רב לאחר צאת החג.
אחד מאותם רגעים נפלאים, הוא ללא ספק, ההתוועדות החסידית בבוקרו של חג, כהכנה לקראת ההקפות ולאחריהן קריאת התורה. סיום התורה כולה והתחלת פרשת בראשית.
הציבור הולך וגדל בלעה"ר משנה לשנה, ובכדי לשמוע את דברי הרב שליט"א, עשיתי את אוזניי כאפרכסת. אם כל השנה, כל דרשה בשבת וחג מלאת עניין - הרי שבהתוועדות זו, הדברים מיוחדים מאוד. הדברים היו מורכבים מעט ואביא להלן ציטוט אחד:
בשיחת קודש מופלאה שנשא הרבי בשמחת תורה תשמ"ו, עסק בדמותו ותפקידו של השליח, וביאר שהמילה 'שליח' היא בגימטריה 'משיח', כאשר מוסיפים עוד י', שרומזת לעשרת כוחות הנפש. המשמעות היא, שכאשר שליח פועל עם כל כוחות נפשו - שכל, רגשות ועשייה, הוא מגלה את ניצוץ המשיח שבתוכו. בדבריו הרחיב הרבי והביא ראיות לכך מהאמור שבכל יהודי ישנו ניצוץ מנשמת משה רבנו.
בהמשך דבריו עסק הרבי בלהט בחובת ההתמסרות של שליח לתפקידו. "ביודעו שיש בו ניצוץ של משיח, ובכוחו וביכולתו לפעול את הגאולה - כיצד יכול הוא לעסוק בעניינים אחרים, לנוח או לטייל, כולל טיול ברוחניות - "לטייל בפרדס" - כאשר מוטלת עליו האחריות והזכות לפעול את הגאולה"? וכאן הזכיר את דברי הגמרא אודות ירבעם בן נבט, שהקב"ה ביקשו "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן".
כשנתבונן בפער שבין שתי הדמויות הללו, של משה רבנו ושל ירבעם, נוכל להעמיק יותר בהבנת השליחות המוטלת על יהודי, ומהי המשמעות הפנימית של גילוי ניצוץ משה וניצוץ משיח שבקרבו.
משה וירבעם עמדו שניהם בראש העם והשפיעו עליו, אלא שהשפעתם הייתה הפוכה לגמרי, כדברי המשנה באבות: "כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ. וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל'. יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל'".
לא לחינם הזכירה המשנה את הפסוק הזה על משה רבנו, שכן ניתן ללמוד ממנו כיצד פעל משה רבנו. הוא לא רק "זיכה את הרבים", אלא הקריב את עצמו בעבורם, גם כאשר נראה שהדבר החסיר מעבודתו וענייניו האישיים. הוא שבר את הלוחות, המתנה היקרה ביותר שקיבל מעם ה', רק כדי להציל את ישראל מחטא העגל. הוא הכה את הסלע, למרות שהדבר הוביל לכך שנמנעה ממנו הכניסה לארץ, בכדי למנוע קטרוג וללמד זכות על בני ישראל.
הפסוק האמור עוסק בתחילתו במקום קבורתו של משה רבנו בנחלת גד בעבר הירדן: "וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן". עצם העבודה שמשה רבנו קבור בעבר הירדן היא עדות חיה לכך להמשך הכתוב ש"צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל", כלומר משה רבנו פעל מתוך צדקה ונתינה טהורה למען צרכיו של העם.
לא במקרה מזכירים את צדקת משה בתפילת הגשם: "סגוליך עת צמאו למים, על הסלע הך ויצאו מים, בצדקו חון חשרת מים". במעשהו זה, ביטא משה רבנו את הנכונות להפסיד את עולמו הרוחני כדי שהעם לא יצמא למים. לכן תפילת הגשם מזכירה את צדקתו, כי ממסירותו נובעת הברכה לעולם כולו.
שלוש פעמים בלבד מופיע הביטוי "בצדקו חון חשרת מים" בתפילה זו: כשמזכירים את זכות עקדת יצחק, בפעם השנייה כשמזכירים את מעשהו האמור של משה, ושוב כשמזכירים את זכותם של בני ישראל: "תולדותם נשפך דמם עליך כמים... בצדקם חון חשרת מים". הצד השווה הוא שאנו מבקשים שפע גשמים, שפע ממרומים, בזכות מקרים של 'צדקות', של מסירות נפש מוחלטת. וגם בהכאת הסלע של משה היה אותו מימד של מסירות נפש, כפי שהיה בעקידת יצחק ובמסירות הנפש של כל הדורות, שכן היה מוכן לוויתור עצמי מוחלט בכדי להגן על עמו.
מכאן מובן עומק דברי חז"ל: "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו". לא מדובר כאן בסגולה בעלמא, שהקב"ה מגן על אדם המזכה את הרבים שלא יבוא חטא על ידו. אלא הדבר נובע מעצם עיסוקו בזיכוי הרבים, מכך שכל כולו בטל לשמים ומסור כליל לצרכי הזולת, עד כדי כך שמוותר על התועלת והשלמות הרוחנית שלו ומוסר את נפשו בעבור אחרים אם כך אין בו מקום לישות שעלולה להביא לידי חטא.
ולחילופין, נאמר על משה ש"זכות הרבים תלוי בו", שכן לבסוף אין הוא מפסיד ח"ו מהקרבתו למען עם ישראל; אדרבה, הוא נושא בקרבו את זכותם של כלל ישראל. זכותם תלויה בו, כי הוא הפך להיות הצינור המקשר ומחבר בינם לאביהם שבשמים.
לעומת זאת - ירבעם בן נבט היה הפוך בתכלית. חז"ל מספרים שהקב"ה תפס אותו בבגדו ואמר לו: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן". ירבעם שאל: "מי בראש?" ענה לו הקב"ה: "בן ישי בראש". אמר ירבעם: "אם כך - איני רוצה".
כוח הישות שלו היה כה חזק, עד שוויתר על גן עדן ועל קרבת ה', רק משום שלא יהיה ראשון. וכדי לשמר את גדולתו המדומה, היה מוכן להחטיא את כל ישראל. על זה נאמר: "חטא הרבים תלוי בו" - כי כל מציאותו הייתה ישות, ואדם כזה לא יכול לשוב בתשובה, כל עוד הוא שבוי בעצמו.
מכאן באה הנקודה המרכזית של דברי הרב שליט"א:
עבודת השליח היא עבודת משה רבנו.
השליח עוזב את סביבתו הנוחה, נוסע למקום נידח בעולם, ומוותר לעיתים על זמן לימודו ותפילתו - כדי לקרב יהודי אחר. הוא לכאורה "מפסיד" בעבודתו האישית, אך בכך בדיוק טמון רווחו הגדול. כי כשהוא מוסר את עצמו למען הזולת - מתגלה בו אותו ניצוץ של משיח.
משיח איננו דמות חיצונית בלבד - אלא גילוי של אותה נקודת ביטול ונתינה אינסופית שקיימת בכל נשמה. כאשר אדם נעשה שליח אמיתי, הפועל בכל עשרת כוחות נפשו עבור הזולת, הוא מגלה את הניצוץ הזה.
וזו תמצית השליחות ותמציתו של שמחת תורה, יומו של משה רבנו: לזכור שבכל יהודי, ובפרט במי שעוסק בשליחות הקב"ה בדאגה רוחנית וגשמית לסביבתו - קיים אותו ניצוץ של משה רבנו, ניצוץ משיח, אותה נקודה בנפש שמוכנה לוותר על הכל כדי שליהודי אחר לא יחסר דבר.
בתמונה: הרב שליט"א, אתמול, אסרו חג, ב"כינוס תורה".
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.