יום קדוש זה, הוא יום ההילולה של עטרת ראשינו, רבנו דוד אבוחצירא הי״ד

יום קדוש זה, הוא יום ההילולה של עטרת ראשינו, רבנו דוד אבוחצירא הי״ד, שמסר את נפשו על קדוש ה׳.

לעם ישראל, בנוי בגנים של העם, למסור נפש.
מה עומק של מסירות נפש ?
כאשר באים גוים וכופים יהודי לעבור על מצות ה׳, היהודי יתן את חייו ולא יעבור על דבר ה׳.
דבר ה׳ הוא הדבר החשוב והיקר לנו בחיים, לפני כל הנוחות והרצונות והתאוות הפרטיות, של כל אחד מאיתנו.

אבל צריכים לחלק ולהבין במעלת מסירות נפש, שיש שני סוגים של מסירות נפש.
יש אדם שקשה לו לחיות על קדוש ה׳, אבל נוח לו וקל לו למות על קדוש ה׳, לקיים את דבר ה׳ רגע רגע, שעה שעה, קשה לו ויותר נוח וקל לו, למות על קדוש ה׳, אך המעלה הגדולה של מסירות נפש היא, לחיות על קדוש ה׳, שכל חייו יהיה מול עיניו, למסור את נפשו על קדוש ה׳. 

וכבר רבי עקיבא לימד אותנו, בשעה שהוציאוהו להורג, שאלו אותו תלמידיו, עד כאן רבנו ?!
היה לרבי עקיבא כח עם שמות קדושים, להינצל, אך רבי עקיבא עבד כל חייו עבודת הרוממות, למסור את נפשו על קדוש ה׳, עבודה בגדר מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.

עבודה רגעית של מחשבה מרוממת, ודבקות שלמה ומושלמת בהקב״ה, לא דבר של ידיעה כללית, שיודעים שאוהבים את ה׳, ויודעים שנמסור נפש על ה׳, אלא ידיעה ועבודה רגעית, כל רגע בחיי האדם, לצייר את הקב״ה מול העיניים, האם במציאות הזאת כאן, היינו עומדים כאן מוסרים נפש, ואיך היינו נוהגים ומתנהגים. 

למעשה, רבי עקיבא בן יוסף לימד והשאיר מורשת בעם ישראל, כל רגע מהחיים לבחון, האם במצב כזה היינו מוסרים נפש, ואיך היינו מוסרים את הנפש, ואיך היינו מתנהגים, ומה היינו עושים. 

רבי עקיבא לימד אותנו לחיות חיים שלמים על קדוש ה׳, לא רק ברגע שאומרים לנו תשתחווה לעבודה זרה או תמות, לא, רבי עקיבא לימד אותנו לחיות חיים שלמים, לאכול, לשתות, לישון, ובכל רגע לראות את המוות מול עינינו, ולהיות בנויים נפשית, למסור את החיים בשמחה על דבר ה׳, ועל אמונה שלמה בהקב״ה.

וזה ההבדל בין אנשים שנתנו את חייהם על קדוש ה׳, וודאי מעלתם רמה וקדושה, אבל מעלת רבי עקיבא וכל תלמידיו לאורך הדורות, היא מעלה נעלה, שעליה עומד עולם שלם של מקדשי שם שמים, וכך חיים מאות ואלפים לאורך הדורות, שמוסרים נפש על קדוש ה׳ ממש, אך בלי לתת ממש את החיים. ולדרגה זו צריכים לשאוף, להגיע לחיות חיים שלמים על קדוש ה׳, ולהיות מוכנים גם לתת את החיים לכבודו יתברך.

ולכן בכל קריאת שמע, יכוון האדם למסור את נפשו לשם שמים, בלי שום הנאה, ובלי שום שכר, ולתת את נפשו לכבודו יתברך בארבע מיתות בית דין, או בכבשן אש גדול, ולתת את נפשו בייסורים לכבוד האמונה והבטחון בהקב״ה.

הנה במשפחתנו הקדושה, פינטו ואבוחצירא, אבותינו ורבותינו חיו על קדוש ה׳, ומסרו את נפשם על קדוש ה׳, ומידה זו טבועה בטבע של כל בני קהילתינו הקדושה, שעובדים על עצמם עבודת הקודש, בקדושה ובטהרה, למסור את נפשם על קדוש ה׳ וחיים על קדוש ה׳, ויום קדוש כהיום הזה שהוא יומא דהילולא של עטרת ראשנו, שקידש את נפשו, ומסר את נפשו על קדוש ה׳, וכפי שמסופר דאג לכלל לפני שדאג לעצמו, היה יכול להציל את עצמו, אבל ראה את טובת הכלל ראשונה במעלה, ולמסור את חייו זה לא היה דבר חריג, כי חייו היו חיים של מסירות נפש כללית, ומחשבה רגעית, מתי יבוא לידי ואקיימנה. 

הכח הזה מעורר רחמים ומיתוק הדין בשמיים, הקב״ה זיכה אותנו לקיבוץ חברים ולדיבוק חברים, שמשפיע שפע רב מכל העולמות, וכוחו הגדול של עטרת ראשנו, יהיה מליץ יושר בעדנו, ובעד כל קהל עדתינו, ונזכה לישועה גדולה ולשפע עצום בקרוב ממש. 
בברכה רבה,
יאשיהו יוסף.