ד''ת לפרשת כי-תבוא ה' תשע''ט

מאת: יהודי פשוט

 ברשות בעל האכסניא לתורה הרב המשפיע הדגול פמ''מ כש''ת הרב חיים שאולזאהן שליט''א

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום ליהוה אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע יהוה לאבתינו לתת לנו

רש''י הקדוש תופס בדברי הספרי על הכהן אשר יהיה בימים ההם שאין לו אלא כהן שבימיו ובלשון הספרי: זו היא שאמר ר' יוסי הגלילי, וכי עלתה על דעתך שתלך אצל כהן שלא היה בימיך, אלא כהן שהוא כשר, ואין לך אלא, כהן שהוא בימיך. פשוטו של דבר למעשה כמו שאמר הרמב''ם שהכתוב הזהיר של יבוא לירושלים עם כהן מעירו, דהיינו שיתפרכס בכבוד מקומו ומעמדו בהבאת כהן מקורב למשפחה כי אין חפץ להשם באלה בביתו. והספרי הביא את דברי קהלת אל תאמר שהימים הראשונים וכו', כלומר אל תייחס את עצמך לעבר מדומה (א פארצייטישער) כנחשב בין בריות נעלים מאלה שסביבותיך אלא שתשקף מהותך (שפיגל זיך בלע''ז) בהוה סביבותיך וידוע תדע כי כל איפה שאתה רואה, מעצמך ואת עצמך אתה רואה! ואכן האריך הרמב''ם בספרו שפרטי מצוות הביכורים (כמו מביא לכהן על כתיפו ונוסח ההגדה ארמי 'אובד' שפשוטו נודד מחוסר שם מקום ושרש באדם היה אבי) באו להורות על מדות הענווה והכניעות לדעת שבלא זכות עצמית נגאלנו ממצרים ואין לנו מעצמיותנו ולא כלום, ואם נבקש להשען על ייחוס משפחותנו, נבדוק ונמצא א''ע כצאצאי ארמי נודד , וכל ישענו הוא בזכרון אהבת איתם והשבועה שנשבע השי''ת לאבות העולם לתת לנו, וידיעתנו והכרתנו זו היא מוסד הצניעות הענוה ומדת הכרת הטוב כפי שיאמר הספרי בהמשך על ואמרת אליו-שאינך כפוי טובה. ואם נדקדק בלשון שלא הגיד זאת על דרך החיוב ואמר מכיר טובה אני אלא שאיני, יסתבר לנו שתפס בדרך שפירש הלל מצוות  ואהבת לרעך כמוך על דרך השלילה ואמר דעלך סני לחברך לא תעביד.. כי אין השי''ת בא בטרוניא לבריותיו, בדברים שקיומם כלשונם נמנע מכח הטבע המולד באדם, שכך טבע הבורא יתברך בנבראיו ,שככל שתהיה עינינו יפה באחרים לא נהנה מהנאת זולתנו אחד למאה ממה שאנו מתענגים בטובתנו אנו, ולא נחוש בחוליו הקשה של חברינו שמץ ממה שאנחנו מתייסרים במיחוש קל של גופנו.. אזי גדר מצות ואהבת לרעך כמוך שקבע הלל הוא שנמנע מהיפוכו הגמור של האהבה דהיינו מעשות באחרים מעשים שהיינו שונאים ומצטערים כשייעשו בנו. כן הדבר במידת הכרת טובת זולתנו, ועאכו''כ בהכרת טובותיו וחסדיו יתברך שגברו עלינו אלפי מונים ממה שאנחנו מסוגלים להבין ולהכיל בשכלנו האנושי ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותנו שבח כמרחבי רקיע.. אין אנחנו מספיקים וגו'.. וכל הנשמה תהלל כי אנחנו יונקים חיי חיותנו ממנו בכל שעה ורגע. ע''כ הוזהרנו רק מההיפוך הגמור דהיינו המעשים והדיבורים הנפסדים המביעים כפירה בטובה ועאכו''כ את המיאוס של כפיות הטובה שמצאנו בנבל הכרמלי. והנה וכו''כ התמיהו הלמה לא הניחה התוה''ק למשה רבנו שינהג מנהג אדנות ושררה על המים והעפר שהועילו לו בצר לו שהרי לא היה בהם באותם דוממים רצון או בחירה בשעה שהועילו ואין בהם דעת להצטער או להתבייש אם ינהג בהם ככל שינהג, אלא שנמצא שכל פורקי עול חובת הכרת הטובה מצטדקים בלבבם באותם אמתלאות של: זה טבעם של הורים שירחמו על יו''ח.. והם לא יכלו לנהוג בי בצורה אחרת. או שלא נתכוון פלוני לחוס עלי אלא שהוא היה חייב מכורח הנסיבות שנוצרו לסייע לי, או לסבור סברה שלא הייתה בדעתו שמעשהו יסבב לי תועלת כה גדולה, או שלא עלי הוא חמל אלא לרווחת עצמו עשה כי לא נמצאה לו ברירה וכדומה.. כי אם לא נשלם האדם במדות הענווה וההכנעה כל חוב של זכירה לשאת פני זולתו ולהדרו יהיה עליו לעול וכמשא כבד יכבד עליו וינוס מצילו של זה שראהו וטרח בו בנמיכותו וחוסר אונו.. וכבר שחנו שהשכל ימשך אחרי הרגש ורצונות הלב והתבונה תתפוס בכל אמתלא פיסחת להתנער מחובתו זו. ואם נשקיף בפנימיות הדברים נמצא כי שכחת הטובה היא בעצם משאלת הלב משעת השפל שגרם לו לאדם להזדקק לטוב זולתו, כי בעת המצוקה כל משאת לבבו היא להיחלץ ולהשתחרר מלחץ הדחק ולהסיר החוויה הקשה ומוראותיה מעל לבו, ואין טוב לפניו מלהשכיח מליבו תולדות בואו והיחלצו מאותו מצב שלא חפץ בו מעולם.. ואם מזכירים ומלחיצים אותו לזכור זה יעורר בו זעם ושנאה כבושה. מה גם שנמצאת מדה מן התבונה ואפילו מן הצדק הנעלה בהרבה מאמתלאות הממעטים בטובת המיטיב, כי האמת היא שהאדם נאמן לעצמו ורק לעצמו, ולספק רצונות ורגשותיו עצמו הוא עושה כל מעשיו. וגם אם ירא אלוקים האיש אז כדי לזכות לשכר מעשה החסד שהוא גדול ויקר עד מאוד בעולם הבא הוא עושה, ואם אדם פשוט הוא, אז ע''מ לקנות לעצמו שם נישא כפועל חסד בקרב הבריות בעולם הזה טרח. אלא שההולכים בדרך התורה ישכילו שהוא ית״ש הוא הבורא הוא המשגיח והמנהיג החנון והמטיב בכל הטובות שימצאונו, ואם הוא ית׳ איווה לו שליחים, אז כבוד השליח והכלי שהמלך נשתמש בו הוא כבודו של המלך, ואם הוא בחר בהם בהורי שיגדלוני יורוני ויטפחוני באהבה ומסירות, או שזימן לי את פלוני שיגמול עמדי חסד בצר לי, הם שלוחי חסדו של השי''ת להיות לי לעזר הרי שאהבתם וכבודם הוא בכלל אהבתנו ויראתנו לשולחם בוראנו ית''ש, ואין נ''מ בדבר אם האמצעי שהש״י בחר לו הוא דומם צומח חי או מדבר..  והנה בשל עוצם חומרת עניין הכפירה בטובה שהזכירה תורה בכו''כ אופנים, אז כשם שכל עושה חסד בעל נפש יכלכל דבריו ומעשיו באופן שטובתו תהיה טובה של אמת ולא רעה ומכשלה נסתרת ח''ו, כן חובתו להשתמר שלא יתן לפני עיוור מכשול בחטא הכפירה בטובה, ויהיה עניינו עם הצריך לטובתו באופן שבשפו''א לא ייראה כמתנשא עליו בשעת נמיכותו, כי פצוע נפש הוא האדם בשעה שיצטרך לחברו ויצטער צער גדול בדיבורים שהאדם לא ירגיש בהם כלל בטוב לו, והוא יזכור את עלבונו זמן כביר אחרי שישכח את החסד שקיבל. ונמצא שיכפור בטובה ועוד יעבור על מצוות קונו לשנוא את אחיו בלבבו. ואדרבא, כל אשר נשאו לבו לחוס ולהיטיב, יתן על לבו שאין לו עסק בבו''ד קצר ימים ושבע רוגז הנוטה להשכיח ואפילו לכפור בטובה, אלא שאת רצון קונו הוא עושה לרחם על ברואיו, והערום יעשה בדעת לפייסו בדברי חברות עד שיחוש שמטיבו רואה בו איש השוה לו במעלה, וגם ינהג בו בשעת מעשה ולאחריו כאילו כל אותו עניין היה דבר של מה בכך שאין טעם לזכרו. והעיקר שיזכור כי מאת ה' הייתה לו זאת מתנה יקרה כדברי הזוה''ק מאן דרחים ליה קוב''ה וגו' שזכה לגמול חסד עם חברו, וגם יגיל וישמח בלבבו בראותו שהצדקה שהוא זרע פרה ורבה הצמיחה ישועות, ואף אם יסתבר לאחר המעשה שהמקבל לא היה ראוי שירחמו עליו, הרי אשה ובנים יש לאיש ובוודאי אי אפשר שכולם מקולקלים, ומי יודע מה ומי יצא מהם ולאן יוליכו הדברים.. ואני הקטן זכיתי שנפל לי בראשית שנות הכולל איזה עניין של שלום בית שצלח לי לפייס בין אברך רך ואשתו שהיו עומדים להתגרש. ומששחו לפני בדברים המוצנעים זכרתי את דברי אבא ע''ה שצריכים להתעסק במעשה חסד שעל הפרק כדרך שעוסקים בלולב ביומא דהושענא, אומרים את היהי רצון והברכה בכוונה  גדולה ומנענעים את הנענועים ושוב מנענעים את כל הנענועים בהלל ומקיפים עמו את כל ההושענות, ואז.. מניחים את החפץ החביב ושוכחים ממנו.. והייתי מתרחק מאותו אברך ונוהג בו כאיני מכירו, רק בקרב ביתי הייתי שח מפרק לפרק ומספר בסיפוק עד כמה נואשים נדמו הדברים בשעתם בין בני זוג מבוגר שכהיום מספרים בהם בהם שהם דוגמא לרעים אהובים החיים באחווה וריעות בתכלית השלימות. ואז כעבור ארבעים וכמה שנים הגיע לי לראשונה כרטיס חתונה מהזוג. פתחתי ומצאתי רשום בעט כהאי לישנא: ב''ה זו בתנו הקטנה וסיימנו לחתן את ילדינו, זכרתי לך חסד נעוריך.. ואנא האמינו לי יהודים שזה היה מתוק ושווה כל רגע מארבעים וחמשת השנים שחלפו. ועוד לא נגענו בנושא הכרת הטוב אם לא הזכרתי את ביאור הרלב''ג על הפסוק משלם רעה תחת טובה לא יסור רעה מתוך ביתו.. כי כפוי הטובה יסתום באר חסדו ואם הוא או ביתו אחריו יהיו חלילה ברע בחומר או ברוח לא יהיה מי שיסיר מהם לאותה רעה. ומדה טובה מרובה באם נדמה לנפשנו איזה עולם חסד היה נבנה וכמה רמה קרן ישראל כי בני אברהם יצחק ויעקב רחמנים וגומלי חסדים הם בטבעם, ורבו בנו מאוד פועלי החסדים עד שיהיו מריבים ביניהם על כל מצווה  ומצווה לזכות בה, לו רק לא רבו בנו כל כך פצועי הזלזול והכפירה בטובתם.. כי אוי לנו שבעווה״ר כמעט כל שיחת נפש בין איש לרעהו תוליך לצרות לבבו על טובותיו לקרובים ורחוקים שכפו עליו, עד שאומרים הלוואי ויסתפק מקבל הטובה באבן קטנה שידה בי.. והם ז''ל אמרו בירא דשתית מינה מיא לא תשדי ביה קלא.. כלומר אל תעשה מעשה שאם רבים יעשו כמוך יושחתו מקורות הנוי התועלת והטובה שנהנית ממנה.. והוא ערך מוסד בהגינות אזרחית בסיסית (ציוויל דיסנסי בלע''ז) שחל גם בעניין ההכרה וגמול למיטיבים לנו לבל ננהג בדרך שנסבב מניעת אותה טובה מעצמנו ומאחרים ונהיה עוכרים עצמנו ומזיקים לאחרים בבחינת גזל דלים. והאיך יחיה האדם עם עצמו בידעו שהוא במעשיו בגדר אוייב ומתנכל לאנשים שבמצבו.  ועל כולם השי״ת צופה ומביט גומל לאיש חסד כמפעל וגו׳ ח״ו.   הגדתי היום ליהוה אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע יהוה לאבתינו לתת לנו.  והתרגום מתרגם הגדתי חויתי דהיינו הראיתי, והמלבי''ם ביאר בנועם לשונו: הגדתי היום לה' א-להיך . אף שעדיין לא אמר לפני ה', אבל לשון "הגדה", יבוא גם במקום שאין אמר ודברים, רק פרסום ע"י מעשה. כמו, השמים מספרים וגו' ומעשה ידיו מגיד וגו' אין אמר ואין דברים . וכן (ש"א כד יח) ואתה הגדת היום את אשר עשיתה אתי טובה , ורצונו על פרסום המעשה. וכן (ש"ב יט ז) כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים , והיה רק הגדה ע"י מעשה. וכן כאן - הגדתי היום לה' , ע"י הבאת הביכורים, כידוע שהיתה הבאתה בכבוד ושמחה, והכל היו יודעים שאין ראוי זה בשביל המעט פירות. ועוד, למה לו לישא ממרחק, הלא שוקי ירושלים מלאים מפירות, ובנקל יוכל להביא משם מנחה ודורון! אלא הכל לפרסם, כי הארץ היא במתנה מה', ונתן להם שיהיו רק כאריסים בעבודת האדמה, ולזה יביאו הביכורים. מכאן מודעא רבא שההגדה המשמעותית ביותר בין איש לאיש אב ובניו רבי ותלמידיו הוא ההגדה שבדוגמא האישית של ממני יראו וכן יעשו, וכבר אמרו חז''ל את אשר אמרו על חכמת המסכן בזויה, שהוא זה הממסכן את דברים במעשים הסותרים את רוחם של דבריו, והרבי של בחיידר היה מספר על הדיוט בכפר הולדתו בהונגריה שנתאוה שבניו יגדלו יהודים נאים והיה חובטם וצובטם כל אימת שהרימו עיניהם מסידור התפילה.  והוא היה חותם את הסיפור ואומר: ואתם דמו בנפשכם מה עלה באותם ילדים עניים? גם הם היו לבעיגולה'ס שהיו סוטרים וצובטים בילדיהם שיתפללו כהוגן, עד שבא הצורר יש''ו..  ולסיום, התמיהו כמה מפרשים על הלשון 'לה' אלוקיך' שהיה יותר ראוי לומר אלקי או אלוקינו.. ולי נראה לשון זה כמין המשך על הכהן אשר יהיה בימים ההם, כי בא להזכיר שלמרות כל הפאר השיר וההדר שבביהמ''ק ובגדי הכהונה שעל המשרתים לפני ה' בביתו, ישנן גם לפני הכהן הרואה המקבל את הטנא המעוטר שאין דעתו ולבו אלא לה' אלוקיו ואהבתו, והלוואי וילמדו מכאן בני דורנו המבקשים לראות כח אלוקות בדמויות בשר ודם, ואין להאריך כי הדברים כואבים.