הרופא פכר את ידיו בייאוש, "אין מה
לעשות חביבי, כנראה שתצטרך לסחוב את הכאב הזה עד סוף חייך. אנחנו לו מוצאים לו
מקור, וממילא אין לנו רפואה שתועיל לכאב". היהודי המבוגר פרץ בבכי, זה היה
הרגע ששבר אותו יותר מכל. מה כבר לא ניסה? מה לא עשה? תמיד קיווה וייחל שבבדיקה
הרפואית המורכבת, תמצא הסיבה לכאבי הרגליים הכרוניים שמלווים אותו רבות בשנים,
ועתה, תשובתו האכזרית של הרופא, הוציאה מתוכו את כל הכאב הגדול, הפיזי והנפשי,
והוא לא יכל לעצור את בכיו.
משה כהן (שם בדוי) עבר הכל. בגילו המבוגר
הוא יכל לסמן בגאון וי על כל המחלות השגרתיות של בני האדם, הוא כבר טיפל בלחץ הדם
הלא תקין שלו, בריבוי הכולסטרול, הוא אפילו עבר צנתור אחד או שניים, וביקר כמה
פעמים במחלקה הפנימית בבית החולים שערי צדק. את כל המחלות עבר, ועל כולם התגבר.
התרופות הרבות שלקח בכל יום ויום, העידו כאלף עדים על ניצחון הקדמה על מחלות העבר.
סדר יומו העמוס לא הותיר לו מקום לתלונות, והוא ספג הכל באהבה.
אבל כאבי הרגליים שתקפו אותו לפני שנים
רבות, אף פעם לא נתנו לו מנוח. תחילה הוא הרגיש עקצוצים, כמין תחושת נימול, ואט אט
החלו הרגליים ממש לכאוב. הכאב בתחילתו היה נסבל איכשהו, הוא גרר את עצמו ממקום
למקום, והוסיף לסל התרופות היומיות שלו גם כדורי אקמול ונורופןושאר משככי כאבים על
בסיס שעתי. אבל לאחרונה החלו כאבי הרגליים להיות דומיננטיים יותר ויותר ולהפריע לו
ממש בחייו.
הכאב היה מציק, טורדני, ומנע ממנו לחיות –
פשוטו כמשמעו. הוא התקשה בהליכה, הוא הרגיש את הכאב גם בישיבה, והוא היה מתעורר ממנו
גם באמצע הלילה. ידיו היו מכות בחזקה על שריריו הכואבים כמעט באופן קבוע, המכה על
השרירים,כך חשב, תפחית במעט את הכאב הקשה מנשוא שברגליים. אבל שום דבר לא עזר,
המכה הוסיפה כאב על כאביו, והצער היה קשה מנשוא.
בצר לו, פנה לרופאים הבכירים ביותר, שעשו מצדם
את הבדיקות המקיפות ביותר שיכולות להיות, אך כולם לא מצאו דבר. הוא הופנה לרופאים
אחרים, לטבעונים, למרפאים באנרגיה, הוא קיבל גם טיפול סיני נקודתי, אבל שום דבר לא
עזר. "אם אין מחלה, אמר לו פעם רופא חכם, "אז גם אין תרופה".
מחלה אולי לא הייתה, אבל כאב, הו הו כמה
שהיה.
באחד הימים פונה אליו ביתו ומספרת לו על
רופא בכיר ביותר המתמחה בכאבים כרוניים, שמגיע לארץ לתקופה קצרה ביותר. עלות
הביקור אצל הרופא המומחה היא אסטרונומית, אבל כאביו של משה היו קשים כל כך, ששום
סכום לא היה משמעותי כנגדם. היא קבעה לו תור דחוף לביקור אצל הרופא המומחה, וזה
מצדו עשה לו את כל הבדיקות הנדרשות, הוא בדק את סוג הדם שלו, ניסה לשלול מחלות
מסוכנות, אבל גם הוא, לא מצא לבסוף סיבה לכאביו הטורדניים ברגליים. "כנראה
שתצטרך לחיות עם הכאב", אמר לו בסוף הבדיקה, ומשה נשבר לרסיסים.
זה היה הרגע בדיוק, שבו הבינו כולם שיש
רופא אחד בעולם, רופא כל בשר, שאליו ניתן לפנות, ורק בידיו הכח להועיל ולרפא. זה
לא שמשה ובני משפחתו לא שפכו דמעות כמים וקרעו שערי שמים בתפילה, אבל תמיד הם קיוו
וציפו לרופא שיועיל וימצא את הסיבה לשורש הכאב. אלא שעכשיו, ברגע שגם גדול הרופאים
הרים ידיים, הייתה התפילה לבורא העולם בבחינת 'תפילה לעני', כלומר אין לנו כלום –
רק אותך. ותפילה כזאת, כידוע, מובטחת שתענה.
התפילה הייתה חמה, משורש הנשמה. משה שפך
דמעות כמים והתחנן בלי קול לבורא העולם שיגאל אותו מייסוריו.
*
באחד הימים, נכנס משה לאחד מגדולי הדור
לקבל ברכה ועצה. הרב הרחימאי הביט בעיניו של היהודי המיוסר,
וביקש ממנו לבדוק אם פגע אי-פעם במישהו, פגיעה
שיכולה לגרום לו לייסורים ולכאבים קשים כל כך. משה, יהודי מבוגר ובעל
בעמיו, הרים את עיניו, הביט בגדול הדור ואמר בהתרגשות ובכאב, "לא רבי, אף פעם
לא פגעתי באיש. אני יהודי מבוגר, אהוב בקהילה, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
הרב לא הרפה, "נסה לחפש בשנותיך הצעירות, בנערותך, בילדותך, האם פגעת במישהו,
בילד או במבוגר. נסה להיזכר", עודדו הרב.
משה קימט את מצחו, העביר את כל שנות חייו,
ולפתע אורו עיניו, הוא נזכר במשהו. "כן רבי", פנה אל גדול הדור,
"בילדותי, לפני שנים רבות, בתקופת העוני הגדולה, למד יחד עמי בכיתה ילד רך
שמחמת מצבם הקשה של הוריו, היה הולך עם נעליים קרועות. המחזה היה מצחיק ביותר, שכן
הקרע היה בדיוק בסוף הנעל, ובכל פסיעה שלו היה נפער פה גדול. אני נזכר כעת איך
ביישנו אותו והלבנו את פניו פעם אחר פעם", אמר לרב. "אבל היינו
קטנים", ניסה משה לרכך את המעשה החמור, "לא היה בנו דעת". אבל הרב
לא חייך, "חפש אותו", הורה ליהודי המיוסר היושב מולו, "חפש אותו
ובקש את סליחתו, רק ככה תתרפא מכאבך המייסר".
"איך אמצא אותו?", הזדעק האיש,
"זה היה לפני שנים רבות".
"אתה זוכר את שמו?", שאל אותו
הרב.
"כן", אמר משה. "קראו לו
יוסף".
"אני יוסף!", זעק הרב עובדיה.
"אני הייתי הילד העני, ובי פגעת באותם השנים".
היהודי כמעט והתעלף. "אנא מחל לי
רבינו", התחנן.
"מחול לך, מחול לך, מחול לך",
אמר לו מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף. הרב ברכו בחום ופטרו לשלום, ומני אז נעלמו
כאביו של משה כלא היו.
[מעובד מתוך הספר 'שר וגדול']
מנחם מן הוא סופר ופובליסיצט חרדי: yoredea.man@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.