אנו מציינים את תשעה
באב וצמים מדי שנה, וזאת בעיקר כדי להתאבל על חורבן בתי המקדש, הראשון והשני, אשר
חרבו (בהתאמה) לפני מעל 2500/ 2000 שנה. מדוע? מהי החשיבות לזכור ולהחיות זיכרון
כל כך רחוק? מדוע חורבן שני בתי המקדש הינו בעל חשיבות כזו ליהודים בני זמננו? מהי
המשמעות של יום זה, לדור שזכה שרוב עם ישראל חי בשלווה יחסית?
ניתן למנות לכך כמה
טעמים:
1. ראשית, חורבן בית המקדש איננו האירוע הטרגי היחיד שהתרחש בתשעה באב. המשנה
(תענית כ"ו) מלמדת אותנו, כי " חמשה דברים " חמש טרגדיות התרחשו
באותו יום. וכך נאמר שם: בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית
בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. את כל האסונות הללו אנחנו
זוכרים ומזכירים בתשעה באב.כמובן המשנה יכול לציין מאורעות שקרו רק עד
זמן כתיבת המשנה אבל גם לאחר תקופת המשנה עד ימינו קרו בתשעה באב מאורעות נוראות
אחירות כאשר הגמרא שואלת איך אנו יודעים
באיזה יום נחרב בית השני – הלא התאריך לא כתוב בכתובים התשובה של חז"ל איננו שמסורות בידינו מדור דור כמו
שהיינו מצפים – הלא התנאים חיו בתקופת בית המקדש ומיד
לאחרין אלא התשובה המפליא היתה :
"
דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב "
ואמנם כן היום הזה לפני ואחרי חורבן הבית נהיה " יום המוכן לפורענות"; כלשון הרמב"ם (הלכות
תעניות ה' : ג' )
:
ובכן אירועים טרגיים
נוספים שאירעו סביב תשעה באב. הם בין היתר:
גירוש יהודי אנגליה
- ביום ט' באב בשנת ה'ן' (18 ביולי 1290) הורהאדוארד הראשון מלך אנגליהלגרש את כל
היהודים מארצו
גירוש צרפת הגדול
החל בי' באבה'ס"ו (22 ביולי 1306, אז גזרפיליפ הרביעי על כל היהודים לעזוב את
צרפת תוך חודש.
גירוש ספרד בשנת
1492, ארבעת החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד הסתיימו ב־31 ביולי 1492, ליל
ח' באב ה'רנ"ב.
פרוץ מלחמת העולם
הראשונה, שהתרחש במספר ימים סמוכים לתשעה באב ה'תרע"ד(1914)
בערב תשעה באב (ח'
באב) ה'תש"ב, 22 ביולי 1942, החל גירוש המוני גדול מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה
טרבלינקה.
תחילת יישום תוכנית
ההתנתקות בשנת 2005 חל בעשרה באב ה'תשס"ה, יום שבו נשרף רוב
ההיכל.
אמנם כן תשעה
באב הינו יום המוכן לפורענות במשך ההיסטוריה
2. מה המשמעות
לימינו אנו.? חשוב ביותר, להבין
שחז"ל קבעו את צום תשעה באב כדי להנציח גם את כל המכות
שפקדו את עמנו- מאז חורבן בית השני, בין אם אלו אירעו ביום
זה (ט' באב ) ובין אם לא.
בקינה כ"ו
"מי יתן ראשי מים" לר' קלונימוס בר יהודה, הוא מבכה את חורבן
קהילות אשכנז – בזמן גזירות תתנ"ו, ובפרט קהילות שפירא, וורמייזא ומגנצא. בעל
הקינה מודע לכך שהוא מקונן על המאורע הזה בתשעה באב על אף שהחורבן לא
אירע בט' באב. הוא כביכול "מתנצל" ואומר שלא ניתנה לו הזדמנות אחרת
לקונן באשר "וְכִי אֵין לְהוֹסִיף מוֹעֵד שֶׁבֶר וְתַבְעֵרָה".
כלומר שאין בידינו כוח להוסיף ימי אבל בלוח השנה. לכן רבי קלונימוס
צירף את קינת חורבן הקהילות ע"י הצלבנים לקינות חורבן הבית.
כנראה שחז"ל לא רצו לקבוע ימי צער רבים
שימלאו את לוח השנה וישפיעו עצבות תמידית על המוני בית ישראל. משום כך חז"ל
קבעו יום אחד שיסמל את כל הצרות שאירעו לעם ישראל. לכן בקינות נפגוש אירועים
שכלל לא התרחשו בתשעה באב כמו הקינה אֵלֶּה
אֶזְכְּרָה שנכתבה על עשרת הרוגי מלכות, שהם צדיקים שעמדו בראש הנהגת
האומה ונהרגו במסגרת גזירות שמד שונות בתקופת המרידות ברומאים. שאלי שרופה באש )קינה n"ו (קינת רבנו מאיר (מהר"ם) מרוטנבורג על שריפת
התלמוד בפריז ביום ערב שבת פרשת חוקת שנת ה' ד ונאמרת כחלק קינות בתשעה באב ועוד קינות על
מאורעות שלאו דווקא קרו בתשעה באב. הסבר זה עמד ביסוד ההתנגדות של
גדולי ישראל לקביעת יום תענית לציון שואת יהודי אירופה האיומה.
3. אפשר
לעמוד על נקודה נוספת. בדברי התלמוד ירושלמי (תענית ד,ה) בסתירה בין
המשנה בתענית לפיה הצום על בקיעת העיר חל בי"ז תמוז לבין הכתובים במלכים
ובירמיהו, שבהם נאמר שהעיר הובקעה בט' בתמוז. על כך כותב הירושלמי ש"קלקול
חשבונות היה שם". למרות שהנביאים ידעו שהעיר הובקעה באמת
בי"ז בתמוז הם לא שינו וכתבו שהעיר הובקעה בט' בתמוז. בכך הנביא שיקף את
תודעת העם, את טירוף הדעת בו היה שרוי העם בתקופת האבל על חורבן הבית. האדם האבל
אינו מבחין בין ימינו ובין שמאלו. יום ולילה משמשים אצלו בערבוביה. חורבן
הבית הינו אבלות ישנה אבל חז"ל רצו שנמשיך להתאבל ונמשיך לשמר את
התחושה של "אבלות חדשה" שאירעה זה עתה. בדיוק כפי שלגבי חג הבפסח
הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז, ו) כתב: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו
כאילו הוא עצמו יצא עתה משעבוד מצרים. כך בתשעה באב חייב אדם להיות שרוי בתוך
טירוף הדעת כמו אבל שמתו זה עתה מוטל לפניו, כך הצרות כולן מתערבות
ונמהלות אחת על תוך השנייה ומצוינות כולן בתשעה באב.
4.
הרב י"ד סולוביצ'יק זצ"ל מזכיר את הרמב"ם, שלדעתו
בתקופת בית שני, ציינו את תשעה באב על מנת להזכיר את חורבן בית
הראשון. הרב מקשה כיצד ציינו את תשעה באב, הלא הכהנים היו
בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם. ומסביר הרב שיום תשעה באב בתקופת
בית השני שימש כיום תפילה והודאה על כך שבית המקדש קיים, ותפילה לעתיד
שלא ייחרב. הרב אומר שאת בני אותו דור רדפו רוחות החורבן בית הראשון
“The Ghost of
the Ĥurban stalked the land.”.
רעיון זה יכול להיות
מסר מעשי בשבילנו. מעבר לתפילה לגאולה שלמה, גאולה רוחנית ובניית בית המקדש. עלינו
לזכור שלפני לא מעט שנים, נשמדו שליש מעמינו, וחצי מעמנו נמצאו מאחורי
מסך הברזל. חיינו בגלות מדינית וסבלנו צרות והשפלות אין סופיים והיום בארץ
האפשריות הבלתי מוגבלות ההתבוללות עושה שמות בקהילות היהודיות . עלינו להתפלל ביום
זה לגאולה השלמה ברוחניות ובגשמיות אבל גם לשימור
השלווה החלקית לה זכינו כבר.
5. צום תשעה באב
מלמד אותנו שגם באפילה הגדולה ביותר יש נחמה. מתוך הצרה הגדולה ביותר בוקעת קרן
אור. כך בעיצומו של יום, בדיוק כאשר נשרף בית המקדש אנו אומרים את תפילת נחם. ולזה
יאים דברי רבי עקיבא בסוף מסכת מכות, שכאשר ראה שועלים הולכים במקום קודש הקודשים
צחק ואמר : "לכך אני מצחק, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה (ציון שדה תחרש)
הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה (עוד יישבו זקנים וזקנים ברחובות
ירושלים), עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת"...
ועל זה הפטירו חבריו התנאים "עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו"...
או כדברי המדרש
על תהילים פרק ע"ט מִזְמוֹר לְאָסָף, אֱלֹקים, בָּאוּ גוֹיִם
בְּנַחֲלָתֶך טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ; "אמרו לאסף:
הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר. אמר להם מזמר אני ששפך הקב"ה
חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל. הדא הוא דכתיב ויצת אש בציון
ותאכל יסודותיה. דבזה שהצית אש בציון ותאכל יסודותיה – בזה כלה חמתו אשר היה לו על
ישראל, ושוב אין לו חמה עליהם", וזה באמת דבר שראוי לשמוח על זה.
לבסוף, אסור לנו
לרגע לזלזל בהשפעה המתמשכת והמתמדת של חורבן בית המקדש, גם כיום, קרוב ל -2,000
שנה אחרי חורבן בית שני. בית המקדש לא היה סתם בניין עתיק. זיכרון קיומו
אינו בשבילנו סתם סקרנות ארכיאולוגית. הוא שימש כמרכז הרוחני של העם,
והיווה גורם מרכזי לאחדותו. בית המקדש היה מקור כפרתנו, ואף מקום תפילה לכל אומות
הארץ; הוא ייצג שלום, ביטחון, שלמות ושלווה. העולם שלנו היום, רחוק מלהיות מושלם,
ואולי על זה, יותר מכל, צריכים אנחנו לחשוב ביום תשעה באב.
מה עלינו לעשות ביום
זה מעבר לזה שאנו זוכרים את העבר כאילו זה קורה היום ? עלינו לדאוג
לבנות את העתיד!! וכמאמר חז"ל: "כל דור שלא נבנה בית
המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי, יומא, פרק א, הלכה א). אין זה מקרה, שסמוך לתשעה באב אנחנו מציינים את ט"ו באב. המשנה מתארת כיצד התפרצה השמחה בירושלים מדי שנה בתאריך זה:
"בנות ירושלים יוצאות בבגדים לבנים שאולים, כדי לא לבייש את מי שאין להן
(העניות), ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות) בכרמים" (משנה תענית ד' ח').
במילים אחרות:
ט"ו באב הפך ליום השידוכים בירושלים. בטוחני, שבני ירושלים הרווקים לא
סתם יצאו לכרמים על מנת לחפש להם כלה... אירוע שנתי זה היה חלק מהנחמה אחרי היום
הקשה. אולי בתשעה באב אחר הצהריים ארגנו את השידוכים שסוכמו לבסוף בט"ו באב
וזהו שאמרו חז"ל: כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים
(ברכות ה).
התיקון המעשי עבורנו
לצער הגדול של תשעה באב: הוא לעסוק בבניין, לעשות "שידוכין", להפגיש בני
זוג במטרה לבנות מחדש את החורבות של ירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.