מכתב לאחי החרדי

מאת ראובן הכהן אוריה - מוצאי ט' אב תשע"ד אחר מלחמת בין המייצרים

"כי יפלא ממך דבר ...בין דם לדם.." ( דברים יז, ח ) ואכן נפלא ממני ההפליה שבין דם לדם ומחזה התנומה החרדית בסער המלחמה הזו.  

אחי החרדי! (הפניה כאן, הנה לקולקטיב הפועל כאידאולוגיה, כתנועה וכתרבות. ברור שישנם רבים היוצאים מן הכלל.)

במרבית ימי המלחמה הזו אמרתי לעצמי: הס קטגור וקח סנגור! ראה את פלאות המלחמה, את גבורת חיילינו ואת גלי החום, החיבוק והערבות  שהביאה. ראה את אחדות העם!  והנה, עבר תשעה באב, הפסיקה מעט האש ואני מבקש להסות את הקטגור. מבקשו שיפסיק לקטרג, מבקש להסיר כתם העוון של ההפליה בין דם לדם ועמידה על הדם! להעביר את חרפת שנאת הדם, חינם!

מאז פרצה המלחמה, וליבי הדופק עם פעמי חיילינו הקדושים ומשפחותיהם, התמלא בחרדה . גם בשעת האחדות הגדולה הזו סביב המלחמה הצודקת, לא נמלטתי מחרדת 'פרשת השבוע' 'מטות'. עם שמיעת שמות הרוגינו, למשפחותם, לבית אבותם ומקומות מגוריהם כשהכל נעשה מוכר, צפוף, קרוב ונוגע , לא נמלטתי מחרדת 'תרבות אנשים חטאה' של ראשי מטות שלא נמנו בקהל.

זכרתי." ויימסרו מאלפי ישראל", רבי עקיבא אומר "אלף למטה...  שנים עשר אלף" מה תלמוד לומר לכל המטות ישראל תשלחו לצבא להביא שבטו של לוי! "(ספרי קנז פ' לא' ה.)     נזכרתי הלכה: פנחס כהן השלום יוצא בראש בני לוי, אלף למטה לנקום את נקמת המזנבים.  "לא כדרך שאחרים עושין שהן משלחין חיילות והן באין לסוף, אלא כשם שעשה משה כו' וכשם שעשה יהושע כו' וכשם שעשה פנחס שנאמר וישלח אותם משה ... ואת פנחס" (ספרי פנחס פי' קלט)  נזכרתי הלכה  ולא ראיתי מעשה אצל הקנאים העושים מעשה פנחס. 

 גם כשליבי יצא ופרפר על שני בני הלוחמים עתה ונחרד מכל רחש ואירוע מאיים, לא נמלטתי מקולו של משה, הגוער באחים החרדים שבפרשיותנו :"האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?"

להמשך המאמר תכנסו כאן:

בימי המלחמה, מצאתי עצמי מהלך בעיר חרדית, משוחח סלולרית עם בני.  מלא דאגה על מיקומו, על ההוא שנפל ועל זה שנפצע . והנה נדמו לי אנשי אותה שכונה שמתקיים בהם ובה "אין פרץ ואין צווחה ברחובותינו".  במחוזותינו אנו, אין בית אשר אין בו איש או הוא או בנו או אחיו או אהוב ביתו, או חבירו  או תלמידו או חבר בנו או שכנו או בן שכנו הקרוב אליו, הנמצא בקו או מעבר אליו. וכך רשת צפופה של חרדה עוטפת קהילות שלימות בהם היחידים מתקשרים אהדדי, מתעדכנים, מסייעים, מזמינים ולמצער מבקרים, מלווים ומנחמים.   ולהבדיל הנה כאן בקהילה החרדית עולם כמנהג 'ביצתו'  נוהג. דרכיהם דרכי נועם ובכל נתיבותיהם ובבתיהם שלום.

ולא שחלילה אין אתם נותנים ליבכם וכאבכם על המתרחש. ולא שאינכם מתפחדים מנפילת קסמים שהפעם הגיעו אף לבני ברק, ביתר וכדו'. ולא שפסק פיכם מאמירת תהילים כנגד הטילים שנשלחו, או שהפסיקותם חלילה מלימוד תורתכם שהיא מגנא ומצלא (למרות שהישיבות בדרום התפזרו לצפון). אדרבא, בטוחני כי רבים אמרו הפעם תפילה לשלום חיילי צה"ל ולרפואת הפצועים. יתירה מכך, הקדישו זמן לימוד מיוחד להצלחת החיילים. (ראוי לציון ביטול "בין הזמנים").  ויודעני  וסביר להניח כי אף בגלי החסד הרבים היו בינכם שנרתמו וסייעו כחלק ממפעל החסד שהתברכתם בו.

אעפי"כ אשים פני כחלמיש צור ועל דעתי וחלוקתי אעמודה- ואומר אין בכם  את חרדת הקיום. אין אתם נוטלים בו חלק כחברה וכקהילה וסביר להניח אף פרטים רבים. (להוציא את חיילי הנח"ל החרדי מועט הכמות והמתקבל בדיעבד.)

לא אפטור עצמי רק בכך שלא ראיתיכם ברב ובמעט בלוויות,  שעה שהמוני בית ישראל באו הכירו 'תודה' לאלה שאין בריה עומדת במחיצתם. באו לכאוב ולתמוך במשפחות שומרי ומצילי חייהם, שהמיתו עצמם בשל כך. בכללות, לא ראיתי ראשי ישיבותיכם, מנהיגיכם, רבניכם וראשי ציבור מנחמים אבלי ציון  ומשתתפים עם הציבור בצרתו.  לא באופן פיזי ולא בקריאה המונית מעל דפי עיתונות ותקשורת . לא בעצרות תמיכה ולא בכינוסי הזדהות. לא ראיתיכם גודשים את  בתי החולים ומקיימים מצווה רבה של ביקור חולים ופצועים. ואף התקשיתי  לשמוע בתחנות הרדיו את תעמולת ההתגייסות לפרוייקטים של תרומה, סעד ועזרה, הכנסת אורחים וכדו' לחיילי צה"ל, למשפחותיהם, למשפחות בדרום ולמעגלים נוספים שנצרכו לכך בשל המלחמה. מה שהיה לחזיון נפרץ בכלל האוכלוסייה הכלל- ישראלית.

 אעפי"כ  שוב, לא באלה עיקר חרדתי והפרדתי. עיקר חרדתי כנ"ל, הוא בחרדת הקיום ובסכנתו.

עד שאין לך בן מת, פצוע אנוש או לכל הפחות בן אח או בן חבר קרוב עד אז, אינך מרגיש מהו מוות. עד אז אינך מבין את הנבובות והנלוזות שבאמירה "ממית עצמו באוהלה של תורה",  אם זו באה בזמן פיקוח נפש ועל משקל נגד, למוסר וממית עצמו במנהרות עזה. בהבחנה הזו שבין דם ממשי לבין דם מדומה- בזה דברי הריבות שלי כלפיך.

אחי החרדי, שמע סיפור. בימי מלחמת לבנון הראשונה (תשמ"ב-1982)  למדתי בישיבת נ'צח ישראל' של הרה"ג ישראל זאב גוסטמן זצ"ל בעל ה"קונטרסי שיעורים". הייתי היחיד מבין כל תלמידיו, בעת ההיא, ששירת בצבא. תיכף לתחילת המלחמה ביקשתי את רשותו להתגייס ולהצטרף לגדוד המילואים שלי. הרב הקשיב בעניין רב  לסיבות היחלצותי.  נטל את ידי וליטפה תוך שהוא מרגיעני לכשתיקרא תצא אך בינתיים, המתן ולמד. "בוא עמי" אמר ויצאנו לטייל יחדיו בשעת לילה, ברחובות שכ' רחביה כשידי חבוקה תחת זרועו. לכל אורך הטיול הוא עסק עמי בסוגיית המלחמה להיבטיה השונים. הציג את 'תכניותיו הצבאיות' ושאל לדעתי. הביע את כאבו על הפגיעות ועל הנופלים. יעץ בפני מה שיחזק את יישובי העימות ואת מצב רוחו של העם  וביקשני שאעביר זאת הלאה. כך סובבני בדברים של מבין, אכפתי, דואג ומעורב. כאילו לא היה לו לניצול שואה זה, למי מלבדי לפרוק את רגשותיו ה"ציוניים-פטריוטיים".

למחרת היום באמצע שיעורו הקבוע - תוך כדי מאמצי להתרכז וליטול חלק פעיל, שם הוא ליבו  לאווירה קלילה בקרב מקצת הלומדים. לפתע, הישיש הענק הזה, דפק בחזקה  בידו על השולחן, קם ושאג כארי מסתער מסוגרו: "מרצחים!" זעק. "מרצחים! האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?! וכך פורץ הוא בבכי וגועה "בחורי ישראל מוסרים נפשם ואתם יושבים פה?! מרצחים! מרצחים!        ועוד מילים... ושוב " לא תעמוד על דם רעך!"..וגו'. כך דקות ארוכות ולתדהמת כולנו. רק לאחר שנרגע מסערתו, העיר "אם יש למי מכם איזושהי זכות ואישור לא להיות בשדה הקרב זה רק אם אתם כעת ב'שדה הקרב', כמו חיילים עם  תנאי השטח ובלי פינוקים. מי שלא יכול לעמוד בכך,  אסור לו להיות כאן אפי' רגע אחד והרי הוא כאילו שופך דמים. רק מי שאכן לא רק מאמין אלא, פועל כאילו בכל רגע הוא בלימודו נלחם על החיים יכול להישאר, מי שלא, שיקום וילך". עכ"ד מזיכרוני.

אמנם להבנתי, וכפי שהורה לי, מי שקיים הכשר מצווה בזמנו והכשיר עצמו, בחובת גיוס להיות חייל קרבי בהידור עד מקום שידו מגעת, מחויב הוא בזמן החירום לצאת ולהעמיד עצמו למלחמת המצווה מפקחת הנפשות, הגוברת על כל ערך חיובי אחר. רק לאלה שבדיעבד השתמטו מכך, 'שדה הקרב התורתי' הוא התמורה המצפונית ההולמת. לדידי, אין לפשוע ולהמתין בכוונה תחילה למצב אינוס זה.

 במפגשי עם האיש הזה שהיה מגדולי ראשי הישיבות, פגשתי בגדולת הנפש שהכילה את צערן של ישראל ולא רק דרך האינטרס הצר של 'עולם הישיבות'. נכחתי בייסורי מצפון כנים העולים מהיותו לכוד בדיסוננס הנכפה עליו ועל תלמידיו. מחד, ערך לימוד התורה שבער בו ומאידך, הצלת נפשות כלל ישראל במלחמת קיומנו שלאחר השואה.

צר לי שאיני פוגש זאת בפרהסיה של עולם הישיבות (בד"כ מחשש הידבקות בלאומיות ובצבאיות).

אחי החרדי,  הברית הפוליטית של הקואליציה הנוכחית הכעיסה חרדים רבים ובוודאי גם אותך.  לא הבנתם כיצד מצביעי ה'בית היהודי' האמורים והאמונים אף על ערך לימוד התורה חברו לחילוניים לחקיקה בשוויון בנטל. המחאות הגיעו כדי כך שבס' דברי הימים הנכתב עתה בידיכם שלומי אמוני ישראל הכותרות הן: "בימי מלכות ביבי–לפיד–בנט גזרה מלכות הרשעה-ממשלת ישראל ו'הבית העמלקי'  גזירות שמד על יראי ה' להעבירנו על דתנו, ולהשכיח תורתנו לולא עמד ה' לנו ועמדנו בפרץ ומסרנו נפשו בייהרג ובל ייעבור וכו'".

אחי, העולם החרדי אינו מבין את עומק השבר שחשים אני ושכמותי .

אתם  אינכם מכירים בסירוב שלי להקריב עצמי למיתה או את בני ונכדי למענכם ולמען מה שאתם והנהגתכם  מאמינים בו. ובמיוחד כשברור לי שאמונה זו מוטעית לחלוטין בעיני ה' יתברך.

דמה בנפשך, כביכול באה המלחמה אל חברתנו –מדינתנו ודורשת להוציא להריגה מי מביננו, כדי שהשאר ינצלו. ואתם אחי החרדים, סירובכם כחברה מתבצרת בתוכה, להשתתף עמנו כתף אל כתף , כביכול (או שלא כביכול)  מורים  באצבע ו/או אף דוחפים שדווקא מטובי בנינו יושלכו אל הארי הטורף.  אנו באותה סירה סוערת ומחוררת, באותה משאית מתדרדרת  ואין שום סיבה שבעולם שתדרוש ממני לקפוץ ממנה אל מותי כדי שתמשיך את חייך הטובים.

יש מחיר למלחמה יש מחיר להצלה מפני קסמים ומנהרות . יש מחיר ל'פיקוח נפש', והוא אכן מס' הנפשות שהמלחמה גובה רח"ל. ואתם אחי החרדים כופים עלי הוצאתכם מכלל המסתכנים והמתים, תוך ניצול טוב הדמוקרטיה ממנה אתם נבנים ושאותה אתם כל כך מתעבים. וכשאני מתקומם מהעלאתכם אותי ואת בני על מזבח אמונתכם כאילו בכך תהיה הצלתי והצלתכם יחד, הריני נאשם עם הרוגי המלכות ומקדשי ה' על ידכם, – כגוזרי שמד! הדברים בלתי נתפסים במיוחד לאור העובדה שכל אמונתכם זו עומדת בסילוף תורתי ואמונתי ובניגוד ליושר השכלי ולצו המוסרי. גם את זאת אתם מבקשים לכפות עלי את עיוות התורה ואת ההפרה של מצוות מרכזיות בה. במיוחד הגדולה מכולן פיקוח נפש! אחר הדברים האלה – היאך לא יקטרג השטן וכיצד לא תבוא שטנה ומשטמה במחננו? כיצד לא יבואו ייסורי איוב?

אגב באופן דומה מוצגת הבעיה החברתית-כלכלית והשוויון בנטל. שוב אתם בהכללה: 'חברת הלומדים' הכופים חיי דחק על עצמכם,  כופים עלי ועל חברתי-מדינתי  לפרנסכם (מס הכנסה, ייצור, הנחות, ארנונה, קופת חולים, כספי חינוך, ייחודיים, ביטוח לאומי, תמיכות בישיבות  וכדו') בשם אמונתכם המוטעית שעליכם להפיל עצמם כ'חברת עוני' על הציבור (מה שבעיני הרמב"ם ובעיני רבים מגדולי ישראל הינו חילול ה'). לו היית בכם יושרה ו"כבני לוי" בחרתם בתורתכם וה' חלקכם ונחלתכם המספיק לכם, טוב הדבר! צאו והתפרנסו זה מזה! ולמה תמירו את הביטחון בה', בהשלכת  יהבכם על חברות  בכנסת ובממשלה ובבקשתכם לינוק מכספי השלטון וממיסי אזרחיו הנוהגים ב'דרך ארץ'.

החילונים והמסורתיים במקצתם ו/או ברובם אכן רחוקים מתורה ומצוות ואולם בדבר זה שהוא קודם לכל , מה שהוא פיקוח נפש הפרט והאומה, במה שהכל יוצאים אליו ואין בו מקום להפלות בין דם לדם , בדבר זה אהבתנו מקודשת בדם. דמים בדמים נגעו ושמנו לב שאנו בני אותו דם! בני אותו עם!

קודם לכל זוהי מלחמת קיום! פיקוח נפש של כולנו. ולא שיש לך אחי החרדי, את הזכות להגביל אותה רק לקיומי ולהוציא עצמך כבת יענה מתמונת המציאות, בשל דמיונות שווא והסתמכות על ניסים.

 אח"כ זו מלחמת מצווה! אח"כ זו מלחמת עזרת ישראל מיד צר! אח"כ זו הלכת 'נכרים שצרו ובאו על ערי הספר' על עסקי קש ונפש. אח"כ אחי לא תעמוד על דם רעך! אינך מתפלל בתאונת דרכים כשבנך פצוע  ומפרפר ואינך לומד תורה לרפואתו בזמן החירום שיש להבהילו לביה"ח. ואם כך את עושה הנך שופך דמים!

ואחר כך זו ערבות הדדית! ואח"כ זו מצוות 'עזוב תעזוב עמו' ועוד ועוד.                                     ואם עדיין תמשיך לחשוב כך שבכ"ז יש לך מפלט דע לך שלא אתן לך. לא אתן לך את אהבתי, ולעולם לא תבין , חלילה את שנאתי. ולעולם תאשים אותי ושכמותי בשנאת הדת והתורה וברדיפת היהודים  ותרטון את הפזמון "ובידוע הלכה...שונא ליעקב " ולא תפסיק ללחוש לעצמך ולאחיך-במצוות  "תמיד ישנאו אותנו בגלל הנקודה התורנית-רוחנית –היהודית!" ..., (ולא תזכור להוסיף המעוותת הזו.)

אחי החרדי איני יודע לחשב חשבונות שמיים. אצלכם כבר הספקתי לשמוע שהמלחמה הזו באה על 'גזירת הגיוס' ושוב יהיו רבים בינכם שיתחזקו בדרכם המפלה (לא זו שבין 'דגל –אגודה' האשכנזים לבין ש"ס הספרדים). הנה החילוניים והציונים הדתיים 'חטפו' על מעשיהם . ובוודאי את נסי הרקטות תייחסו לתורות ולתפילות שלכם. אמונה הרי אינה יכולה להיות מופרכת על ידי מציאות מכחישה. אדרבא, לשם חיזוקה פעמים היא מספסרת בה.

ואעפי"כ, אפשר שהימים הללו שהחלו בחטיפת שלושת הנערים והמסתיימים ב"ה  בנצחון המלחמה הצודקת הזו, הנם רגעי שיא לעם ישראל. רגעי שיא בהתלכדותו ובהבנתו שהעם גדול מסך חלקיו.

ואפשר וימי בין המייצרים הללו, הם תמרור אזהרה ואיתות על תלותנו זה בזה וערבותנו זה בזה. דווקא מלחמת הקיום והקזת הדם מחדדת את זהות העם ומשמעות קיומו. אפשר והם קטרוג מקול דמי אחינו הנופלים, הזועקים מן האדמה: אייכה? אי ... אחיך ?                                                 את אחיי אנוכי מבקש! אם לא תצטרפו עתה ותמשיכו להסמיק את דמכם על חשבון דמנו ודם בנינו אפשר ותסכנו את ביתנו השלישי שגם אם אינו כפי שדימתם, לא היה לכם טוב ממנו מימות שלמה. את פתרון ההתחלקות: שתי מדינות  לשני עמים (לא הספרדי והאשכנזי) ל"יהודה" ו"ישראל" כמדומה שאנחנו כבר מכירים. האם אנחנו יכולים אחרי כ"כ הרבה שנות עונש וסבל בשל ההפליה הזו, לעשות בכל זאת משהו קצת יותר טוב?

הס קטגור וקח סניגור  לקראת ט"ו באב יום שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה.