דפים

יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

הברחת וגם ירשת: תגובותיהם של ר' יואל טייטלבוים – הרבי מסאטמר – ושל חסידיו לביקורת על התנהלותו בתקופת השואה ולאחריה

מאת מנחם קרן-קרץ

מבוא

בספרה בסתר המדרגה קובעת אסתר פרבשטיין, חוקרת שואה חרדית, כי: "ראש המנהיגים [של החרדים בהונגריה] ללא עוררין היה רבי יואל (יואלי'ש) מסאטמאר".  אם אכן צודקת פרבשטיין בטענתה, הרי שהתנהלותו של ר' יואל ערב השואה, במהלכה ואף לאחריה מסבירה, ולו באופן חלקי, את הפגיעה הקשה במיוחד באותו ציבור חרדי בהונגריה שראה בו את "ראש המנהיגים". חלקו הראשון של המאמר יתאר את חייו ופעילותו הפרטית והציבורית של ר' יואל בתקופת השואה כפי שנודעה לנו מכתביו, עיתונות התקופה, ספרי הזיכרונות שנכתבו על ידו ועל ידי חסידיו וממקורות ארכיוניים. החלק השני יעסוק בחשיפת פרטי ההתנהלות הבעייתית של ר' יואל, הן במישור האישי והן מתוקף תפקידו כאחד ממנהיגיו של ציבור רחב. בסופו של חלק זה יוסבר כיצד ניסה ר' יואל עצמו, ובעקבותיו גם כותבי תולדותיו, להסביר, לטשטש ולהסתיר בדיעבד את ההחלטות והפעולות אותן ביצע או נמנע מלבצע.
            מאמר זה, כמו גם ספרה של פרבשטיין שהוזכר לעיל, מצטרפים לשורה ארוכה של מחקרים, רובם משני העשורים האחרונים, העוסקים בקשר שבין השואה, הציבור החרדי, מנהיגיו והשקפותיהם.  במקרים רבים מציינים החוקרים כי עמדתו של ר' יואל ביחס לשואה הייתה קיצונית ויוצאת הדופן ביחס לזו של יתר הרבנים והדוברים של הציבור החרדי.  יתכן כי הסיבה לעמדות אלו, כפי שיורחב בהמשך המאמר, נעוצה בנסיבות חייו, בפעילותו ובהחלטותיו של ר' יואל בתקופת השואה ובצורך להסבירן ולהצדיקן לאחריה.
            החידושים במאמר זה הינם שלושה: (א) חשיפת ההתנהלות הציבורית והפרטית של מנהיג חרדי חשוב בהונגריה בתקופה בה כבר התקבלו כבר ידיעות רבות על גורלם של יהודי פולין ומדינות אחרות במחנות ההשמדה; (ב) הצגת ההסברים והנימוקים בהם השתמשו ר' יואל וחסידיו כדי להצדיק בדיעבד את החלטותיו ומעשיו, ויש שיאמרו מחדליו, בתקופת השואה; (ג) עמידה על כפיות הטובה שנקט ר' יואל ביחס לגופים ולאישים השונים שפעלו להצלת כלל הציבור החרדי ואף לחילוץ שלו עצמו מגיא ההריגה.
            במהלך חלוקתה של הונגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה נלקח ממנה חבל טרנסילבניה וסופח לרומניה. מרבית תושביו, כ-5.5 מיליון נפש ובתוכם כ-200,000 יהודים, המשיכו ושמרו על השפה ועל הזהות התרבותית הונגרית. באוגוסט 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, סופח חלקו הצפוני של החבל בחזרה להונגריה, שהצטרפה אל מדינות הציר בהנהגת גרמניה הנאצית. אחת התקנות הראשונות שניחתו על היהודים לאחר הסיפוח הייתה הפסקת פרסומם של עשרות העיתונים היהודים. כתוצאה מכך לא נותרו בידינו המקורות ההיסטוריוגרפיים העיקריים שתיעדו את שהתרחש בתקופה זו. חלקו הראשון של מאמר זה מתבסס בעיקר על מקורות שנכתבו לאחר השואה, בדרך כלל על ידי חסידיו ותומכיו של ר' יואל.  על הבעייתיות בשימוש במקורות מסוג זה נכתב רבות,  אולם במקרה שלפנינו נראה כי בדרך כלל אין מקום לפקפק במהימנות העובדות שתוארו במקורות אלו, אלא במשמעותן בלבד והדיון בפרשנות זו הוא לב ליבו של המאמר. יחד עם זאת בשנים האחרונות התגלו מסמכים ארכיוניים השופכים אור חדש על שהתרחש אולם גם מסמכים אלו אינם נטולי פניות והמעיין בהם אינו מודע תמיד למטרות והמניעים הנסתרים שעמדו ברקע כתיבתם. 

לקראית כל הרשימה כנסו כאן:


חלק ראשון: תקופת השואה מנקודת מבטו של ר' יואל


רקע היסטורי
ר' יואל טייטלבוים (1979-1887) היה בנו הצעיר של ר' חנניה יום-טוב ליפא (1904-1836) רבה של סיגט, בירת מחוז מרמורש שבהונגריה, בה הנהיג גם חצר חסידית גדולה. מילדותו נודע הנער יואל בכישוריו הלמדניים אולם לא נועד לרשת את מקום אביו, לא בהנהגה החסידית, לא בראשות הישיבה שניהל ולא ברבנות העיר, משום שתפקידים אלו נועדו לאחיו הבכור. לאחר פטירת אביו, מיד לאחר נישואיו של ר' יואל בגיל 17, הוא נאלץ לעזוב את עירו בחוסר כל והתיישב בעיר סאטמר. מאז פעל ר' יואל בנחישות ובהתמדה כדי לרכוש לעצמו מקום בהנהגת הציבור החסידי. במהלך השנים הוא נודע באישיותו השאפתנית וחסרת הפשרות ובהשקפותיו השמרניות האנטי-מודרניסטיות ואנטי-ציונות שהתנגדו אפילו לפעילותה של התנועה הכלל-חרדית אגודת ישראל.
            ב-1934 התמנה ר' יואל לשמש כרבה של סאטמר שברומניה. לכך קדמו שש שנים של מאבקים ציבוריים קשים שניהלו מתנגדיו אשר ביקשו למנוע את מינויו של הרב הקנאי. ב-1937, לאחר שנים של ניסיונות כושלים, הצליח ר' יואל גם במשימתו האחרונה והוא מונה לוועד המנהל של 'הלשכה המרכזית של הקהילות האורתודוקסיות בטרנסילבניה', שניהלה ופיקחה על חייהם של כ-150,000 יהודים דתיים וחרדים.  בכך הגשים ר' יואל את שאיפתו רבת השנים והפך לרב של קהילה גדולה, ראש ישיבה ואדמו"ר חסידי והפך לגורם בעל השפעה רבה על כלל הציבור החרדי בטרנסילבניה. על הישגים אלה האפילה התגברות האנטישמיות והידיעות על התחזקות המשטר הנאצי בגרמניה.
            ב-1933 הוטלו גזרות שהגבילו את מעורבותם של יהודי רומניה בכלכלה, במערכות השלטון ובמערכת החינוך הציבורי. גזרות אלו באו לידי ביטוי גם בסטמר כאשר באפריל 1936 התפרסמו מודעות אנטישמיות בעיתוני העיר ובדצמבר הופעלה בבתי-הספר שיטת 'נומרוס קלאוזוס' והוטלה צנזורה על העיתונים היהודיים.  ב-1937 התגברה התעמולה האנטישמית, והוטלו גזרות נוספות על הציבור היהודי ובהן הגבלות על הפעילות הציונית, הפחתת ההקצבה לצרכי דת, והגבלת פעילותם של עורכי הדין.  בבחירות באותה שנה, השתתפו מפלגות אנטישמיות חדשות, והמפלגה היהודית לא השיגה אפילו ציר אחד בפרלמנט. הממשלה הנבחרת שבראשה עמד אוקטביאן גוגה (1938-1881) הייתה אנטישמית במיוחד ובתקופת שלטונה, שנמשכה רק כ-40 יום והסתיימה בפברואר 1938, חוקקה מספר רב של גזרות אנטי-יהודיות. החמורה שבהן הייתה בדיקת מסמכי האזרחות של יהודים באזורים שסופחו לאחר מלחמת העולם הראשונה, תוך איום לגרש את מי שלא יוכיח את אזרחותו. צעדים אלו הפרו את ההסכמים שהגנו על זכויות המיעוטים והביאו לתגובה בין-לאומית חמורה. לכן נטל המלך קרול את השלטון לידיו, אולם למרות הצהרותיו, נותרו מרבית הגזרות על כנן.
           
פעילותו הציבורית של ר' יואל ערב השואה
למרות הידיעות הרבות על הנעשה בגרמניה ובפולין, לא התכוננה 'הלשכה המרכזית', שר' יואל היה בין מנהיגיה הבולטים, לאפשרות כי גם יהודי רומניה יהיו בסכנה.  היא אף לא עסקה בסיכול הגזירה בדבר הצורך בהשגת אישורים על אזרחות רומנית, ולא יזמה פעילות סיוע לפליטים מפולין.  מדיניות פסיבית זו ננקטה גם על ידי חלק מן הארגונים האחרים, כמו ה'מפלגה היהודית' ו'התאחדות היהודים הרומנים' (Uniunea Evreilor Români).  לעומתם, נקטו ארגונים אחרים ביוזמות כמו הקמת 'פלוגות יהודיות להגנה עצמית' או היערכות רשת הסיוע לפליטים שהקימה לשכת הקהילות הנאולוגיות.  תנועות הנוער הציוניות המשיכו לפעול על אף האיסור והסכנה שבדבר, הכינו את עצמן לפעילות מחתרתית, ובמקביל הכשירו חלוצים לעלייה לארץ ישראל. 
לאחר מינוי ממשלת גוגה, בסוף שנת 1937, החליט ר' יואל לנסוע לצ'כוסלובקיה. ראשי הקהל חששו שבכוונתו להימלט וביקשו כי לא יפקיר את קהילתו בשעת משבר. לכך השיב כי הצדיק אינו יכול לפעול אלא במקום מבטחים ולמרות ההפצרות נסע כמתוכנן. לאחר שהמלך פיזר את הממשלה, כמה שבועות לאחר מכן, שב ר' יואל לעירו, ובדרשה שנשא הצדיק את עזיבת הקהילה.  מדבריו עלה כי למרות שהיה מודע לחומרת המצב, הוא לא הציע פתרונות מעשיים והסתפק בקריאה לבטוח בהצלה שתגיע מן השמים. 
            בשל מעורבותו בענייני ההצלה וקשריו עם צמרת ההנהגה היהודית בבודפשט, היה ר' יואל מעודכן בסכנה המאיימת על יהודי אירופה בכלל ויהודי הונגריה בפרט.  למרות זאת הוא סבר כי כל יוזמה לביטול הגזרות האנטי-יהודיות או למחאה כנגדן נועדה לכישלון ועלולה להביא להחרפת המצב.  כך למשל על אף שהיה מודע לפעילות האלימה של ארגוני הסטודנטים הרומניים, ואף חווה אותה על בשרו, הוא התנגד להקמת פלוגות ההגנה היהודיות. לאחר הקמת ממשלת גוגה והגזרות הקשות שתיקנה, הוא דחה את הצעתו של האדמו"ר יעקב אלימלך פאנט (?-1944) מדש להתייעץ ולפעול במשותף. הוא אף דחה את יוזמת 'הלשכה המרכזית' אשר קבעה יום תענית, בראש חודש אדר א' תרצ"ח (2 בפברואר 1938), כדי להתפלל לביטול הגזרות. הוא קבע כי בסטמר תתקיים התענית שבועיים מאוחר יותר, ביום בו חלה תענית אסתר 'הקטן', כך שלא תתפרש כמחאה נגד השלטון.  בערב ראש השנה תרצ"ט (אוקטובר 1938) החריפה אווירת המלחמה, ובסטמר כבר התגוררו פליטים רבים. בדרשת החג הזכיר ר' יואל את מצבן הקשה של הקהילות בפולין, אולם לא הציע לשומעיו פתרונות מעשיים מלבד להקפיד בקיום מצוות. ההחרפה באנטישמיות הגיעה גם לבית-מדרשו שהותקף על ידי חיילים רומניים. 
על חומרת המצב שב ר' יואל ועמד גם בדרשתו בינואר 1940 שגם בה רק חזר על קריאותיו לתפילה ולחזרה בתשובה.  באוגוסט של אותה שנה סופח החלק הצפוני של טרנסילבניה להונגריה. בתחילה שמחו אמנם היהודים על חזרתם לחיקה של "המולדת הישנה", אך עד מהרה התברר כי הגזירות האנטי-יהודיות בהונגריה היו קשות אף יותר מאלו שהונהגו ברומניה. בהמשך אותה שנה סייע ר' יואל במניעת גירושם של רבנים שלא החזיקו בתעודות אזרחות מתאימות. הוא אישר את שיתוף הפעולה של הלשכה עם 'לשכת העזרה של יהודי הונגריה', ('Magyar Izraeliták Pártfogó Irodája), שסייעה לפליטי המלחמה היהודיים, ועודד את גיוס הכספים בסאטמר.  בנוסף, התיר להשתמש בכספי 'כולל שומרי החומות', שעליו היה ממונה, ואשר בשל מצב המלחמה לא ניתן היה להעבירם לארץ ישראל. 
            מאז הקמת אגודת ישראל בראשית המאה ה-20, נמנעה 'הלשכה המרכזית' של הונגריה מלהצטרף אליה. לאחר סיפוחה של טרנסילבניה להונגריה גבר הלחץ שהפעילה אגודת-ישראל על הלשכה לשנות את עמדתה ולחבור אליה בטענה שכך יקל על התנועה בארצות-הברית לגייס כספים לטובת יהודי הונגריה. חלק מרבני הלשכה, שכללה כעת גם נציגים מהשטחים שסופחו להונגריה במהלך המלחמה ובהם ר' יואל, התנגדו לכל שינוי בחרם ההיסטורי.  למרות זאת הוקמו מספר סניפים של התנועה, ואלו היוו את הבסיס לפעולות הצלה של החרדים במהלך השואה ובהן גם הצלתו של ר' יואל עצמו.  כאשר החריפה הסכנה נאות ר' יואל לשתף פעולה עם אחדים מעסקניה, ובעיקר עם ראש הקהילה האורתודוקסית בבודפשט – פנחס (פיליפ) פרוידיגר (1976-1900).  שיתוף הפעולה של הארגונים שפעלו לרווחתם של הפליטים הביאה להתקרבות בין 'המזרחי' וההנהגה החרדית בבודפשט.  מנהיגי 'המזרחי' הציעו כי החרדים ישתלבו בפעילות הקרנות הלאומיות, ובתמורה יפעלו הארגונים הדתיים במשותף ויגדילו את מכסות הסרטיפיקטים עבור הציבור הדתי והחרדי ובכך יאפשרו את יציאתם מסכנת המלחמה הקרבה. הרעיון נידון בשתי פגישות שהתקיימו בסוף 1941, שבסיומן הכריע ר' יואל נגד שיתוף הפעולה.
ר' יואל סייע בגיוס כספים להצלת יהודי חבל בורגנלנד שבאוסטריה שגורשו ב-1943 אל אזורי הספר בסלובקיה, ולהצלתם של ר' אלחנן (חנא) הלברשטם (1942-1884) מקולושיץ ושל ר' ישעיה הלברשטם (1943-1864) מטשחויב וכעשרים מבני משפחתו שהוחזקו בגטו בוכניה.  מאמציו שולבו באלו שנעשו על ידי חיים ישראל אייז (1943-1876),  ויעקב גריפל (1961-1901),  נציגי 'ועד ההצלה'  שהקימה 'אגודת הרבנים בארצות הברית וקנדה' (מכאן: 'ועד ההצלה').  בציריך ובאיסטנבול.  באותה שנה השתתף ר' יואל  באסיפת רבנים בבודפשט שעסקה בגיוס תרומות לארגון חרדי שעסק בסיוע לפליטים.  בשל העובדה כי הכספים שהופקדו בידיו של ר' יואל הגיעו למטרתם, הציע אייז כי הוא יקים ארגון הצלה עצמאי.  הרעיון זכה גם לברכתו של גריפל, שהמליץ כי ארגון זה ישמש גם להעברת כספים מן הסוכנות היהודית לפעיליה. הסוכנות הסכימה להצעה אך התנתה זאת בחתימה על הסכם עם ר' יואל, אך בעקבות התנגדותו לכך, לא יצא העניין אל הפועל. 
ערי הונגריה, ובמיוחד בודפשט, הפכו למקור לידיעות על מצב הקהילות היהודיות בפולין ועל הנעשה במחנות ההשמדה.  בסוף 1943 פרסם 'ועד ההצלה' בארצות הברית את מכתביהם של ר' יואל ור' שמואל דוד אונגר (1945-1886) מניטרה.  בעקבות בראשית 1944 אישר משרד האוצר האמריקאי, באמצעות 'הוועד לפליטי מלחמה',  העברת כספים לידי פעילי ההצלה יצחק ורֶחַה שטרנבוך (1971-1905) מסנט-גאלן שבשווייץ.  סכום ראשון של כ-100,000 דולר הועבר בפברואר 1944 וחולק בין מספר רבנים ובהם ר' יואל שקיבל 100,000 פנגו הונגרי. 
            באותה תקופה חתמו כארבעים רבנים על מזכר הבנות לפיו ישולבו החרדים בארגונים הציוניים שהפעילו רשתות סיוע לבריחה ולהסתרה של פליטים. כאשר נודע הדבר לר' יואל הוא פנה אל 'הלשכה המרכזית' בבודפשט וזו דרשה מיו"ר הקהילה האורתודוקסית באורדיה לבטל את ההסכם. בעקבות זאת חתמו ראשי המוסדות הציוניים על תזכיר שהוקיע את עמדת 'הלשכה המרכזית' שהושפעה מר' יואל והתעלמה מן הסכנות שניצבו לפני הציבור היהודי.

ניסיונות ההימלטות של ר' יואל
במהלך שנות המלחמה ניסה ר' יואל להימלט מפני הסכנה כמה פעמים. בספטמבר 1939 הוא ביקש אשרת תייר לביקור בן כמה חודשים בארץ-ישראל אך סורב,  והשמועות על נסיעתו הצפויה נמשכו גם בשנים הבאות.  ב-1942 הוצע לר' יואל להיכלל ברשימת רבנים ציונים שתנועת 'המזרחי' השיגה עבורם סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, אך הוא סירב לכך.  בסוף 1943 הוא שלח את בתו רויזה לבודפשט כדי להשיג סרטיפיקטים עבורו ועבור משפחתו אך משימתה לא צלחה.  זמן קצר לאחר מכן נסע הוא עצמו לבודפשט כדי להשיג סרטיפיקטים. משנכשל, ביקש את עזרתו של יוסף אייז – בנו של חיים ישראל אייז משווייץ. זה פנה לגריפל שהשיג סרטיפיקט שנשלח למשרדי הסוכנות היהודית בבודפשט.  הסרטיפיקטים הונפקו אמנם על ידי הבריטים, אך דרשו את אישור המוסדות הציוניים שהסתייגו מהענקתם לרבנים אנטי-ציוניים.  לפיכך הותנה האישור לר' יואל בחתימתו על מסמך שבו יכיר בסמכות ההסתדרות הציונית ויתנער מפעילות 'העדה החרדית' בירושלים, אך לכך הוא סרב.  משנכשל בניסיונו זה ביקש את עזרתו של ג'יולה וייס, פעיל ציוני ומראשי הקהילה הנאולוגית בקלוז', שהשיב כי לאחר הדרשה האנטי-ציונית שנשא ר' יואל באורדיה זמן קצר לפני כן, לא יוכל לתת לו סרטיפיקט. לעומת זאת הוא סיפק סרטיפיקטים לבתו של ר' יואל ולחתנה, שאישרו את הסתייגותם מעמדותיו האנטי-ציונות. במקביל, ניסו חסידיו להשיג עבורו ויזה לארצות הברית, אך נכשלו בכך.  ניסיונותיו של ר' יואל לעזוב את הונגריה היו חלק מתופעה כוללת של בריחת רבנים ואישי ציבור שזכתה לביקורת עוד במהלך התרחשותה.  בה בעת היו רבנים רבים אחרים, בהם גם בני משפחתו של ר' יואל, שסירבו למלט את עצמם ולהפקיר את בני קהילותיהם מאחור.
במהלך 1943 הגיעו השמועות על גורל יהודי פולין גם לסאטמר, ורבים החלו בהכנות שכללו הקמת בונקרים מוסווים ויצירת קשרים עם מי שהסכימו להסתיר יהודים תמורת תשלום. שתי האפשרויות הוצעו גם לר' יואל אך הוא סירב לקבלן.  אפשרות ההצלה העיקרית של יהודי צפון טרנסילבניה, שהייתה כאמור תחת שלטון הונגרי, הייתה באמצעות חציית הגבול לרומניה. לכך התכוננו מראש התנועות הציוניות ובאמצעותה ניצלו חייהם של למעלה מ-10,000 יהודים.  במרץ 1944 שלחה קבוצת חסידים מאורדיה רכב מיוחד שיוביל את ר' יואל על מנת שיצטרף אליהם בחציית הגבול. בשל סירובו לא המשיכה גם הקבוצה בתכניתה ובכך נחרץ גורלה.
            ב-19 באפריל 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה וזמן קצר לאחר מכן ניהל אייכמן את תכנית 'הפתרון הסופי' עבור מאות אלפי היהודים שהתגוררו בה. ב-27 באפריל חויבו יהודי סאטמר להיכנס לגטו בתוך שלושה ימים. בעקבות זאת הציע בנו של ר' אליעזר פיש (1944-1870) מביקסד – ידידו הקרוב של ר' יואל, להבריחו לקלוז' בה התגורר איש העסקים ירמיהו טסלר שהיה מראשי הקהילה החסידית. ליוזמה צורף יוסף מאיר גליק – גיסו של טסלר שהתגורר בסאטמר. בשל האיסור שחל על יהודים לנסוע בדרכים בין-עירוניות, הוצע לנסוע ברכבת תוך שימוש בתעודות מזויפות ובבגדי גויים. למשימה נשלח אחיו של יוסף מאיר שהגיע בשלום לקלוז' ואישר כי ניתן להשתמש בדרך זו. גם דרך הצלה זו נדחתה על ידי ר' יואל שסירב לגלח את זקנו ולהתחזות לגוי.
            ככל שהתקרב מועד הכניסה לגטו ביקשו מקורביו של ר' יואל לארגן עבורו מסלול הברחה בטוח יותר. יוסף מאיר השיג את שיתוף הפעולה של שני קצינים זוטרים שנהגו באמבולנס של הצלב האדום שהסכימו, תמורת סכום הגון, להסיע יהודים לקלוז'. כאשר נודע כי קבוצת הנוסעים הראשונה הגיעה ליעדה והיא מוכנה לחצות את הגבול, נתן ר' יואל את הסכמתו לתכנית הבריחה. רשימת הנוסעים כללה את ר' יואל, רעייתו ועוזרו יוסף אשכנזי, את חברו – ר' אליעזר פיש ובני משפחתו וכמה משפחות עשירות שמימנו את רוב ההוצאות. בליל הבריחה, 3 במאי 1944, נכנסו אל האמבולנס ר' יואל ור' אליעזר פיש ובני משפחותיהם ולאחר מכן נדחקו אנשים נוספים שחלקם לא נכלל ברשימת הנוסעים המקורית. הרכב יצא במהירות אל ביתו של טסלר בקלוז' מתוך כוונה כי באישון הלילה יוברחו מעבר לגבול אל העיירה טורדה בצדו הרומני של הגבול.
            בשל המהומה נשכח יוסף מאיר מאחור למרות שהיה היחיד שהכיר את הדרך לביתו של טסלר. כשהתגלה הדבר, היה זה כבר מאוחר מדי מכדי לחזור, וכשהגיע הרכב באמצע הלילה לקלוז' לא הצליחו הנוסעים לאתר את ביתו של טסלר. כשעלה השחר פקדו נהגי האמבולנס על הנוסעים לרדת ממנו. אלו שוטטו ברחובות בניסיון לאתר בתים של יהודים אך תוך זמן קצר נעצרו על ידי המשטרה שחשדה שהם תושבי העיר שביקשו להימלט לפני כניסתם לגטו. דבר מעצרם נודע לטסלר שפנה לעורך-דין אך התערבותו לא הועילה ור' יואל ופמלייתו הובלו למחרת היום לגטו. 
            הגטו של קלוז' שכן בחצר בית-החרושת ללבנים והתנאים בו היו קשים. למרות שפעל בו מטבח כשר, ביקש ר' יואל שיכינו עבורו אוכל בכלים נפרדים. הוא התפלל במניין נפרד וסירב לשמש כחזן בבית הכנסת המשותף. הוא הקפיד שלא להיראות בפומבי, ושוחח רק עם מכריו מן הקהילה החסידית.  בתקופת שהותו בגטו, לא היו רבים מיושביו מודעים לנוכחותו, וככל הידוע לא נוצר קשר בינו ובין יתר רבנים, ואפילו לא עם ר' עקיבא גלזנר – רבה של קלוז'. בשל תנאי המחייה הקשים, ביקש ר' יואל להישלח לבודפשט או לחזור לגטו סטמר, שם שוכנו היהודים בבתי מגורים, אך הדבר לא התאפשר.  לאחר שנודע על כליאתו הצליחו מקורביו להשיג לו סרטיפיקט אז כבר לא ניתן היה להשתמש בו.  כמה שבועות לאחר כניסתו לגטו, ב-25 במאי 1944, החלו הטרנספורטים שהובילו את היהודים לאושוויץ.
בגטו נכלאו גם כמה מתושבי קלוז' שכיהנו כראשי הציבור היהודי בטרנסילבניה ובהם ד"ר תאודור פישר – חבר הפרלמנט הרומני מטעם המפלגה היהודית;  ד"ר יוסף פישר (לא מאותה משפחה) – ראש הקהילה הנאולוגית  ונשיא המפלגה היהודית בטרנסילבניה; והלל דנציג – בנו של רב הקהילה המודרנית בסיגט. לחבורה זו השתייך גם ישראל (רודולף, רז'ה) קסטנר –  מראשי התנועה הציונית וחבר ב'וועדת העזרה וההצלה בבודפשט' (Budapesti Segélyező és Mentőbizottság). קסטנר, חתנו של ד"ר יוסף פישר, התגורר בבודפשט ושימש כחבר 'המועצה היהודית'. הוא פעל להשגת עסקה עם נציגי השלטון הגרמני לפיה תינצל קבוצת יהודים תמורת שוחד, ותובל ברכבת מיוחדת למדינה שאינה תחת השלטון הנאצי. 
לקראת סיכום העסקה והכנת רשימת הנוסעים, ובהם גם כ-300 מן כלואים בגטו בקלוז', הוצע לר' יואל להצטרף ביחד עם אשתו ועוזרו יוסף אשכנזי.  לאחר התלבטות, בשל החשש מהסתבכות המהלך ומכך שעל הרכבת יפקחו המנהלים הציוניים, החליט ר' יואל להצטרף למסע. זאת למרות שידע כי לרשימה לא יצורפו רבנים אחרים, יתר בני פמלייתו מסטמר, ואף לא חברו – ר' אליעזר פיש. ביום שישי, 9 ביוני 1944, לאחר שכל תושבי הגטו כבר שולחו בטרנספורטים לפולין, יצאה הרכבת מקלוז' ועליה 388 יהודים והגיעה לתחנתה הראשונה בבודפשט.

רכבת ההצלה
הנוסעים הגיעו לבודפשט בערב שבת והובלו למתחם סגור בו שהו עוד למעלה מאלף איש שהמתינו להצטרף לרכבת. לנוסעים הדתיים סופק מזון שהוכן במטבחו של אחד מבתי המלון הכשרים, אך ר' יואל קיבל את ארוחותיו ממטבחו הפרטי של חיים ראטה – אחד מעשירי הקהילה האורתודוקסית.  בתקופת ההמתנה, חשש ר' יואל מן הצפוי וישן כל לילה בנעליו כדי שיהיה מוכן לברוח. הוא התלבט אם להמשיך במסע עם הרכבת או להישאר בבודפשט, וראשי הציבור החרדי, פרוידיגר וראטה, שכנעו אותו להמשיך. הם גם דאגו לצירופם של כמה רבנים שהיו חברים בלשכה המרכזית כמו ר' יונתן שטייף (1958-1877) – רב הקהילה האורתודוקסית בבודפשט, ור' שלמה צבי שטרסר (1953-1863) מדברצן.
ביום שישי, 30 ביוני 1944, לאחר סיום המו"מ עם הגרמנים, עלו הנוסעים על רכבת משא שיצאה לדרכה רק למחרת. לפי התכנית אמורה הייתה הרכבת לחצות את הגבול, להמשיך להנובר שבגרמניה ומשם דרך מערב אירופה לספרד. התקלה הראשונה במסע התעוררה בתוך שעות ספורות כשהרכבת עצרה בעיירת הגבול מושונמגיראויבר. למנהלי המסע נמסר כי על פי פקודת הגסטפו היה על הרכבת לשנות מסלול ולהמשיך לפולין. לנוכח הידיעה אחזה חרדה בנוסעים שהבינו את משמעות השינוי, ושניים מהם נשלחו לבודפשט כדי להודיע על כך ולבקש עזרה. העסקנים פרוידיגר וראטה קיבלו את הידיעה ופנו לקסטנר אשר נפגש עם אייכמן שהסביר כי המדובר בטעות ודרש עוד כסף. הבירורים נמשכו כמה ימים, ולאחר ששולמו סכומים נוספים, שחלקו גויס במיוחד להצלתו של ר' יואל, המשיכה הרכבת במסעה.
העצירה הבאה הייתה בברטיסלבה שם שיחד רב העיר – ר' מיכאל דב וייסמנדל (1957-1903), את עובדי התחנה כדי שיעכבו רכבות שנשאו יהודים כדי שיוכל לציידם במזון ובמשקה. בנוסף הוא שלח מכתבים לארצות הברית ולמדינות אחרות וביקש פיקוח בינלאומי שיבטיח את הגעת הרכבת בשלום.  ביום חמישי, 6 ביולי 1944, יצאה הרכבת מברטיסלבה לווינה ומשם המשיכה ללינץ בה ירדו הנוסעים כדי להתרחץ ולכבס את בגדיהם. במהלך כל הנסיעה לבש ר' יואל בגדים פשוטים, כיסה את פניו במטפחת והתמקם בקרון האחרון בפינה צדדית כשהוא מוסתר באמצעות בדים שנתלו מן התקרה. הוא נמנע מלחבור אל יתר הנוסעים ואף לא אל הרבנים,  וצניעותו הרשימה אחדים מן הנוסעים. 
            ביום ראשון, 9 ביולי 1944, כחודש לאחר שיצאה מקלוז', הגיעה הרכבת לברגן-בלזן ששימש מחנה מעבר ליהודים ולא-יהודים שהחזיקו באזרחות זרה.  התנאים בו היו נוחים יחסית משום שהעצורים בו הוחלפו בתמורה לגרמנים ממדינות אחרות או במשתפי פעולה ומרגלים. חברי 'הקבוצה ההונגרית' שוכנו במתחם נפרד בתנאים טובים מאלו של קבוצות אחרות.  לחבריה נמסר כי יוכלו לשמור על חפציהם האישיים, וינהלו את חייהם בעצמם. למרות שבקבוצה היו לא מעט אישים ידועים, זכה ר' יואל להקלות. רופא הקבוצה פטר אותו מהתייצבות במפקדי הנוכחות, ומתנדבים ביצעו במקומו את המשימות שהוטלו עליו.
ר' יואל לא התחבר עם יתר הרבנים ושוחח רק עם ר' יונתן שטייף אתו גם למד בצוותא מן הזיכרון ומכמה ספרי קודש שהביאו הנוסעים. הוא לא התפלל בבית-הכנסת שהוקם במחנה, ורק בשבתות הצטרף למניין לשמיעת קריאת התורה. במהלך שהותו במחנה הוא לא גילח את זקנו, וסירב לאכול או להשתמש במוצרים שכשרותם מפוקפקת כמו תרופות, סרדינים וחלב משומר. למרות הסיטואציה הקשה המשיך ר' יואל בדרכו הדקדקנית ואף התעמת עם אחד הרבנים והאשים אותו כי הוא מקל בפסיקותיו.
המשא ומתן לשחרור הכלואים התעכב עקב קושי בגיוס הכספים בהונגריה בשל המלחמה;  מאבקים פנימיים בין גורמי ההצלה, ובמיוחד אלו שפעלו בשוויץ; ועיכוב האישור להעברת הכספים שגויסו בארצות הברית לגרמניה. אישור זה היה נחוץ עקב הנחיות משרדי האוצר האמריקני והבריטי שלא להעביר כספים למדינות איתן היו במצב במלחמה. 
כחודשיים וחצי לאחר הגעת הרכבת לברגן-בלזן, שוחררה קבוצה ובה 318 איש. לאחר שהתברר כי ר' יואל לא שוחרר, ביקשו פעילי ההצלה בשווייץ מקסטנר כי יכלול אותו בקבוצה השנייה ובמקביל הושג עבורו עוד סרטיפיקט שלא ניתן היה להשתמש בו.  ארגוני ההצלה בשוויץ פנו בעניינו של ר' יואל גם לגופים חרדיים בארצות הברית,  וג'ורג' מנטלו (1992-1901), הקונסול של אל-סלבדור בג'נבה, העביר לו תרופות ומצרכים אחרים באמצעות קשריו עם הקצין הנאצי קורט טראמפי.  ב-3 בדצמבר 1944 שוחררו יתר הכלואים והוסעו ברכבת אל ברגנץ, על גבול שוויץ.  בהתערבותם של קסטנר ושל הנציג הגרמני המקומי, הרמן קרומיי, הושלמו הסידורים הנחוצים והנוסעים הועברו לרכבת אחרת שהובילה אותם אל מעבר לגבול השוויצרי.  

בשוויץ לאחר השחרור
הסכמת ממשלת שוויץ לקלוט את נוסעי הרכבת הושגה רק לאחר הפעלת לחצים מבית ומחוץ. לצד ארגונים כמו 'הצלב האדום' ו'הוועד לענייני פליטים', התערב בעניין גם איש העסקים מנחם שלזינגר מציריך.  בסופו של דבר הסכים הממשל לקלוט את הניצולים בשוויץ במעמד של פליטים, ותוך מגבלות על מקום מגוריהם ומשך שהותם.  התחנה הראשונה של הרכבת הייתה בסנט-גאלן ובה התקבלו הבאים על ידי פעילי ארגוני ההצלה השונים שפעלו בשווייץ. פניו של ר' יואל, שהיו עטויות בזקן ופיאות, זוהו מיד על ידי הממתינים. רב הקהילה האורתודוקסית בציריך – ר' מרדכי יעקב ברייש (?-1976), שבעצמו היה ניצול שואה, היה הראשון ללחוץ את ידו ולהגיש לו 'פתקה' עם בקשה לברכה, וכך החזיר לו, באופן סמלי, את מעמדו כאדמו"ר חסידי. הידיעה על שחרור הקבוצה התפרסמה בירושלים, שבה התגוררו בתו וחתנו שניצלו לאחר שחצו את הגבול לרומניה,  וגם העיתונים היהודיים בארצות הברית פרסמו את הידיעה תוך הדגשת שמו של ר' יואל.  בשבועות הבאים התפרסמה הצלתו גם באזורים ששוחררו מן הכיבוש, ובבוקרשט אף ערכו הרבנים סעודת הודיה לרגל האירוע.
עם הגיעו לשוויץ זכה ר' יואל ליחס מועדף מצד השלטונות. היות והרכבת הגיעה לסנט-גאלן ביום שישי, הוא קיבל אישור להישאר אצל משפחה יהודית בשבת, שם צויד במוצרי מזון כשרים ובבגדים מהודרים, בעוד יתר חברי הקבוצה המשיכו במסעם לעיירה קו. ביום ראשון נסע ר' יואל לקו, אך כשהגיע למונטריי ביקש להישאר בה כדי שיוכל להדליק נרות חנוכה בזמן ותלמידי הישיבה המקומית באו לפגשו. למחרת הצטרף ר' יואל ליתר הניצולים,  אך בהתערבותם של מנטלו ושל פישר הוא קיבל אישור להתגורר בביתו של משה גרוס בז'נבה.  לקראת חג הפסח כבר שכר שם ר' יואל דירה באמצעות כספים שגייסו חסידיו בארצות הברית.  בתקופה זו השיב לשאלות הלכתיות, הוזמן לאירועים משפחתיים, ביקר בישיבת מונטריי ודרש לפני תלמידיה. בשבועות, החג האחרון לפני עזיבתו את שווייץ, כבר נאספו כמאה איש לתפילת החג שערך ר' יואל בדירתו. 
            ביוזמת מנטלו פורסמה פרשת רכבת ההצלה בעיתונות השוויצרית תוך הדגשת שמו של ר' יואל. בעקבות זאת הוא נפגש עם הפקידים שטיפלו בפליטים שהגיעו לשווייץ והתוודע אל ראשי השלטון המקומי. בשל חוסר שליטתו בשפת המקום ובאנגלית, הסתייע ר' יואל בסטודנט יהודי שתרגם את דבריו וניהל עבורו את שיחות הטלפון.  הוא נפגש גם עם רבנים פליטים, ובהם גם ר' מיכאל דב וייסמנדל, ממנו שמע את טענותיו החריפות על אזלת ידם של גופי ההצלה היהודיים השונים,  ובמקביל נפגש עם נציגי הממשל האמריקאי והעיד בפניהם על הנעשה במחנה ברגן-בלזן.
פעילות ההצלה של ר' יואל בשווייץ התמקדה באיתור ילדים שנמסרו לאימוץ בבתי משפחות נוצריות וחינוכם בדרך היהדות החרדית.  הוא ביקש סיוע מ'וועד ההצלה' בארצות הברית, וניסה להשפיע על המשפחות החרדיות בשוויץ לאמץ את הילדים. בהמשך חבר לר' טוביה לווינשטיין (1953-1863), רב קהילת 'עדת ישורון' בציריך, והשניים גייסו כספים להקמת בית ילדים. בעקבות פעילותו הנמרצת הציעו נציגי אגודת-ישראל בשווייץ כי ייסע לארצות-הברית ויקדם את גיוס הכספים עבורה.  תוך זמן קצר התברר כי הסתייגותו של ר' יואל מן הארגונים הלא-חרדים עיכבה את שיתופו במעגל ההצלה. נציג הג'וינט נרתע מכוונתו לחנך את הילדים ברוח חרדית,  ונציגי אגודת-ישראל הסתייגו מחוסר נכונותו לשתם עימם פעולה. כתוצאה מכך נכשלה הקמתו של בית ילדים חרדי, שהייתה משימת ההצלה העיקרית של ר' יואל. 
ר' יואל ניסה לפעול גם למתן סיוע לפליטים בוגרים ולחסידיו במחנות העקורים בגרמניה, אך בשל קשריו המעורערים עם יתר הארגונים לא הצליח לעזור אפילו לבני משפחתו ולמכריו.  הוא השתתף גם בגיוס כספים לסיוע ליהודי רומניה, ודווקא בעניין זה שיתף פעולה עם הפעילים הציונים שפגש ברכבת ההצלה.  באותה תקופה פנו לר' יואל יהודים ממחנות העקורים שביקשו ממנו תמיכה רוחנית בשל השבר שגרמה השואה או שהתייעצו אתו לגבי המדינה בי ישקמו את חייהם אולם תשובותיו היו מהוססות. 
עם סיום המלחמה, כאשר נחשפו במלואם חורבנה של יהדות מזרח אירופה והכחדת עולם התורה על רבניו ומוסדותיו, הוטל עתידו של אורח החיים החרדי בספק.  כמו רבנים אחרים, סבר ר' יואל כי הציונות עתידה להתחזק ולהגביל את היהדות החרדית במיוחד לאחר הקמת מדינת ישראל – שנראתה כעת קרובה מתמיד.  גם החיים בארצות הברית ובפזורות הגולה האחרות, נתפסה בעיניו כדרך חיים שאינם מתאימה ליהודים חרדים. בסוף המלחמה שוב שלטה רומניה בצפון טרנסילבניה, והניצולים ממחנות העקורים וממקומות המסתור חזרו לבתיהם.  בין החוזרים היו גם רבנים כמו ר' משה טייטלבוים, אחיינו של ר' יואל, שרצה לחזור לקהילתו בזנטה, אך לאחר שנודע כי אחיו, ר' זלמן לייב – רבה של סיגט, נספה בשואה, תפס את מקומו ושיקם בה את חיי הדת.  רבנים אחרים הקימו מחדש את אגודת ישראל ברומניה,  ויסדו בקלוז' את הלשכה המרכזית.  בסטמר התיישבו ניצולים רבים ותוך זמן קצר הגיע מספרם לכמה אלפים.  בתוך כמה חודשים נפתחו בה כמה בתי-כנסת,  והוקמו מחדש בית-היתומים, בית-החולים היהודי, החברה קדישא ובית-הדין הרבני. במקביל הוקמה קהילה חסידית ורבים מן החרדים ששבו לסטמר ציפו כי ר' יואל יחזור אליה ויחדש בה את החיים החסידיים. 
            ר' יואל יכול היה לכן להסיק כי רומניה הייתה למעשה המקום היחיד בו קיים סיכוי לחידוש החיים החרדיים, אך העדיף להישאר בשווייץ הבטוחה עד להגירתו אל מחוץ לאירופה.  טענתו, כי לא הייתה לו האפשרות לשוב לרומניה, לא התיישבה עם כך שהיה איש ציבור מוכר בעל אזרחות רומנית,  ועם העובדה כי ניצל את מעמדו וקשריו כדי לבקש להאריך את שהותו בשוויץ.  ניתן לכן להניח כי אילו רצה בכך יכול היה לחזור לסטמר, לקבץ סביבו קהילה של חסידים, ולחדש בה את פעילותה של חצרו.  ר' יואל גם נמנע מלהצטרף לפעילות ההצלה במחנות העקורים בגרמניה בה עסקו רבנים אחרים בשיקום חיי הדת בקרב הניצולים ובחיזוק אמונתם הדתית שנפגעה בשל השואה.
            כאשר הגיעה שהותו בשווייץ לסיומה התלבט ר' יואל בין הגירה לארצות הברית ובין עליה לארץ ישראל. בסופו של דבר עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים בה ניסה להקים חצר חסידית. עמדותיו הקיצוניות וחוסר הבנתו את הפוליטיקה החרדית שנוצרה בארץ-ישראל לאחר השואה הביאה לכישלון התיישבותו, והוא ומוסדותיו הגיעו לפשיטת רגל. לאחר שנה ארז ר' יואל את מטלטליו הדלים והפליג בחוסר כל לארצות הברית.  

חלק שני: התמודדותם של ר' יואל ושל חסידיו עם החלטותיו ומעשיו בתקופת השואה

בחינת פעילותו הציבורית של ר' יואל במהלך השואה ולאחריה
בראיה רטרוספקטיבית ניתן לקבוע כי תרומתו של ר' יואל לסיוע לפליטים מפולין ולהצלת יהודי טרנסילבניה הייתה זניחה. קודם לשואה הוא התעלם מן הסכנות האורבות ליהודי טרנסילבניה ולא יזם או היה מעורב בהכנת תכניות הצלה וסיוע. למרות שבשל תפקידו בראשות הלשכה המרכזית וקשריו במסדרונות השלטון נחשפו לפניו הידיעות בדבר חורבן הקהילות בפולין, הוא לא קרא לחסידיו לחלץ את עצמם או להתכונן לבאות. נהפוך הוא, ככל הידוע הוא התריע בפני אלו שרצו להגר לארץ-ישראל או למדינות אחרות מפני פגיעה חמורה באורח החיים החרדי. בנוסף, הוא נמנע משיתוף פעולה עם ההנהגה הציונית או החרדית בטיפול בבעיות השעה, או בהכנה לקראת החמרת המצב, ואף הסתייג מפתרונות בעלי אופי דתי, כמו קביעת ימי תפילה ותענית, משום שחשש כי יתפסו כמחאה נגד השלטון.
            הפעילות העיקרית בה היה ר' יואל מעורב התמקדה בהצלת הרבנים הכלואים בגטו בוכניה. הוא לא יזם פעילות זו ולא היה מעורב בביצועה בפועל, והיא הסתיימה בהצלחה חלקית. מעורבותו בסיוע לפליטים שהגיעו להונגריה מפולין ומארצות אחרות הייתה זניחה והוגבלה לעזרה בגיוס כספים. יוזמות אלו היו שוליות בהשוואה לאלה של ההנהגה הציונית בבודפשט ובקלוז', הנהגת הקהילות הנאולוגיות, והנהגת הקהילה האורתודוקסית בבודפשט.
            כאשר הפכה סכנת המלחמה למוחשית, פעל ר' יואל כדי להשיג לעצמו ולמקורביו סרטיפיקטים שיאפשרו להם להימלט לארץ-ישראל. בו בזמן הוא מנע שיתוף פעולה בין ראשי הקהילות החרדיות ובין הארגונים שיכלו לסייע בהצלתם. הוא לא שימש דוגמה אישית ולא קיבל את עצת מקורביו להכין לעצמו מקום מסתור או להבריחו במטרה לחצות את הגבול לרומניה. אילו נהג כך, ייתכן כי חלק מחסידיו היה נוהג כמותו וניצל. בשעת המבחן בחר ר' יואל למלט את נפשו בהיחבא, לאחר שבני קהילתו הוכנסו לגטאות, ונטש אותם דווקא בשעתם הקשה ביותר. זאת בניגוד לרבנים רבים בסביבתו שסירבו להפצרות להתפנות, וליוו את חברי קהילתם אל רכבות הגירוש, מחנות ההשמדה ולעיתים אף אל תאי הגזים עצמם.
בשהותו בגטו ובמסע ברכבת ההצלה, הצטנע ר' יואל בפינתו ולא התייצב בראש המחנה כמנהיג. הוא לא התחבר אל יתר הנוסעים ולא עודד וניחם אותם בדברי תורה. גם בברגן-בלזן הוא נמנע מלהשתלב בהנהגת הכלואים ואף לא הנהיג את שומרי המצוות שביניהם. לאחר שחרורו בחר ר' יואל לנהל מערכת הצלה שפעלה בגבולותיה הבטוחים של שווייץ. פעילותו להצלת ילדים יהודיים שגדלו בבתי גויים, הוגבלה לאיסוף כספים ונכשלה לחלוטין.  זאת בניגוד לרבנים אחרים שחזרו לעיירותיהם להנהיג את בני קהילתם שניצלו מן השואה, או לרבנים שפעלו במחנות העקורים.  מכל המקורות המתארים את פעילות ההצלה שניהל הציבור החרדי בתקופת השואה, לרבות המקורות הארכיוניים, עולה כי בהשוואה לרבנים ניצולים אחרים, הייתה תרומתו של ר' יואל זניחה בהיקפה ובחשיבותה. 
לאחר השואה הפנה ר' יואל עורף לכל מי שסייעו בהצלתו. לאחר התיישבותו בארץ ישראל בשנת 1946 נמנע ר' יואל מלהוקיר תודה לכל האישים והמוסדות שפעלו לחלצו ולהשיג לו סרטיפיקט ובהם הרב הראשי ר' יצחק אייזיק הרצוג,  מנהיגיה של אגודת ישראל ר' יצחק מאיר לוין ור' משה פרוש,  ור' יוסף רוטנברג איש המזרחי.  הוא תקף בשפה בוטה את המוסדות שבראשם עמדו ובניגוד לאדמו"רים אחרים שניצלו בסיועם, סירב לכל מחווה סמלית שתבטא את הערכתו כלפיהם. יתרה מזאת, התנכרות זו למיטיביו התרחשה גם ברמה האישית וככל הידוע לא שלח ר' יואל מכתבי תודה והערכה לאף אחד מאישים או מוסדות אלו ואף לא לאייז או לגריפל שטיפלו בעניינו באופן אישי. גם כאשר התיישב ר' יואל בארצות הברית הוא התנכר אל מרבית דורשי טובתו שם. הוא יצא חוצץ נגד אגודת ישראל ו'אגודת הרבנים', על אף שראשיהן עמדו בראש 'ועד ההצלה' שפעל להצלתם של יהודי הונגריה בכלל ושלו בפרט. הוא נטה אמנם חסד לר' אלימלך טרס, מנהיגה של תנועת 'צעירי אגודת ישראל' ולר' אברהם קלמנוביץ', אולם משעה שלא נזקק יותר לעזרתם יותר הוא התעלם גם מהם. במהלך משפט קסטנר התבקש ר' יואל, שפרשת צירופו לרכבת עלתה במהלך המשפט, להעיד לטובתו אך הוא סירב.  כך הפגין כפיות טובה אפילו כלפי מי ששמו מזוהה יותר מכל עם הצלתו ממחנות ההשמדה.

הסבריו של ר' יואל לשואה
כבר במהלך שהותו בשוויץ החל ר' יואל לגבש את תפיסותיו לגבי השואה באופן שסיפק הסבר הן לפעולותיו לפני השואה והן לאלו שבוצעה במהלכה ולאחריה. בנוסף לכך הוא התמודד עם שאלת מקומו של האל בשואה ועם תוצאותיה שפגעו אפילו במי שקיימו אורח חיים חרדי והתנערו לחלוטין מן המודרנה ומן הציונות. הטענות בדבר התנהלותו הכושלת ליוו את ר' יואל עוד במהלך השואה ונמשכו גם לאחריה ובעקבות פעילותו האנטי-ציונית פרסמה גם העיתונות את הביקורת שהשמיעו כנגדו ניצולי השואה.  לפיכך נאלץ ר' יואל להסביר, הן לעצמו והן לאחרים, את התנגדותו להגירה ולעלייה לארץ-ישראל, את בריחתו מסטמר ואת השתתפותו ברכבת ההצלה הציונית.  השקפותיו ביחס לשואה לא גובשו במסמך הגותי אחד, אלא פוזרו במקורות שונים ובתקופות שונות ולהלן כמה מהן:

א.         השואה היא עונש שהטיל האל על עם ישראל בשל חטאיו, ובמיוחד חטא הציונות. התפיסה הציונית משמעה כפירה ביכולתו של האל לגאול את עמו, והיא שיבשה את מקומו הטבעי של עם ישראל שאמור להיות בגלות עד לבוא הגאולה האמתית.  החטא התבטא בהפרת שלוש השבועות שהשביע האל את עם ישראל.  זירוז הגאולה בדרכים מעשיות היה מעשה חמור של כפירה קולקטיבית, וככזה, היה ראוי לעונש הקשה ביותר – השואה.
ב.         מטרתה הסופית, והבלתי מוצהרת, של הציונות היא הוצאתו של עם ישראל לשמד רוחני.  לפיכך, אפילו במצב של סכנת חיים חל איסור לשתף פעולה עם מי שמנסים להחטיא את כלל עם ישראל, כלומר עם המוסדות הציוניים.
ג.          הציונים הם צאצאי ה'ערב רב' ועמלק ולכן אין להתפלא על הצרות שגרמו לעם ישראל.
ד.         משתפי הפעולה עם הציונות, כלומר חברי המזרחי ואגודת ישראל, אשמים אף הם בחטאיה.  לפיכך גם לרבנים הציונים והחרדים יש חלק באחריות לשואה. 
ה.         הציונים אשמים בשואה לא רק בשל תפיסתם האידיאולוגית, אלא גם בשל מעשיהם. אלו כללו: התגרות בהיטלר שבגינה התנקם בעם ישראל, מניעת ההגירה לארצות אחרות כדי לכפות התיישבות בארץ-ישראל, וסגירת גבולותיה למהגרים בשל הדרישה להקים בה מדינה יהודית.  אשמה מיוחדת מוטלת על הציונים שמנעו בכוונה את עלייתו והצלתו של הציבור החרדי. 
ו.          חומרתו של חטא הציונות הייתה כה גדולה עד שאפילו מתנגדיה החריפים, כלומד חסידיו של ר' יואל, נענשו בגללה.  בזכות יעקב אבינו ניצלו מקצת המאמינים בדרך התורה האמתית, כלומר ר' יואל וחסידיו. 
ז.          את ההצלה מן השואה יש לייחס לרחמי האל למרות שבפועל היא נעשתה בידי בני אדם. אסור לשבח את פעילות ההצלה של הציונים כשם שאין לשבח גרמנים על שהצילו יהודים תמורת בצע כסף. 
ח.         את הציונים הציל השטן שביקש להאדיר כך את שמו. 
ט.         השואה היא חלק מתהליך הגאולה, ובמהלכה צריך היה לבוא המשיח אבל מעשי הציונים והתערבות השטן מנעה זאת. 
י.          למרות החורבן והספיקות החמורים בענייני אמונה בעקבות השואה אסור לפקפק בכוונותיו של האל. 

התמודדותם של כותבי התולדות המקורבים לחצר סטמר
במהלך חייו נכתבה אודות ר' יואל רק ביוגרפיה קצרה אחת ומחברה התעלם כליל מקורותיו בתקופת השואה.  לאחר פטירתו פורסמו מספר ביוגרפיות שמחבריהן, שמרביתם היו מחסידיו, נדרשו להסביר את התנהלותו בשואה. ההתמודדות עם נושא זה לא נעשתה באופן מסודר ומכוון, והכותבים מצאו פתרונות שונים לבעיות השונות. במשך הזמן השתנתה דרך ההתמודדות, ותחת ניסיונות אפולוגטיים שביקשו להסתיר או להתעלם מן הקשיים, החלו הכותבים בשנים האחרונות לעסוק ב'מתקפת נגד' שנועדה לקעקע את מה שנתפס בעיניהם כ'טענות ציוניות'.  להלן חלק מן הדרכים והטענות בהן התמודדו המחברים עם החלטותיו ומעשיו של ר' יואל בתקופת השואה:

א.         ר' יואל התנגד רק לעלייה מאורגנת לארץ-ישראל ולא לעליית יחידים שהתכוונו לנהל בה חיים תורניים. התיישבות יהודית בארץ-ישראל לפני השואה לא הייתה מונעת את הסכנה שכן הצבא הגרמני היה בדרכו אליה ורק בדרך נס לא הגיע.
ב.         הציונים ניצלו את מצוקת החרדים כדי לצרפם לשורותיהם ובכך להשחית את נפשם ולכן, מבחינה הלכתית, לא ניתן היה לשתף איתם פעולה.
ג.          ר' יואל לא רצה לברוח ולהפקיר את בני קהילתו אולם אילו היו הגרמנים תופסים אותו היה הדבר פוגע בהם. הוא עודד רבים לברוח מן הגטאות, ובריחתו נועדה לאפשר לו להמשיך במאמצי ההצלה מחוץ להונגריה. 
ד.         ר' יואל היה בין היוזמים לקיים משא ומתן עם הגרמנים והכללתו ברכבת ההצלה הייתה דרישה של החרדים ולא הצעה נדיבה של הציונים.
ה.         מי שיזם את צירופו לרכבת היה תאודור פישר בעקבות חלום שחלמה אמו החרדית. מקרה זה ומקרים נוספים, מוכיחים את התערבותו של כוח עליון בהצלת ר' יואל. 
ו.          יוזמת ההצלה החלה בהידברות של פרוידיגר עם הגרמנים ולכן מדובר ביוזמה חרדית שהציונים רק חיבלו בתוצאותיה. ללא הכסף ששילמו החרדים לא היה מתאפשר מימון הרכבת. מיעוט החרדים ברכבת נבע מכך שהציונים גזלו את מקומותיהם. 
ז.          הציונים שיתפו פעולה עם הגרמנים בכך שלא פרסמו את הסכנה הצפויה ליהודי הונגריה. בנוסף, הם מנעו את ביצוע תכניות ההצלה וקיפחו את החרדים בחלוקת הסרטיפיקטים כאשר התנו זאת בחתימה על הסכמתה לציונות. 
ח.         הציונים מנעו הגירה למדינות אחרות כי רצו לכפות עלייה לארץ-ישראל. התגרותם בשלטון הבריטי ובערבים גרמה להגבלת מספר העולים, והם עצמם הודו כי לא עשו די בענייני הצלה בכלל, ובהצלת החרדים בפרט. 
ט.         הציונים הסתירו את יוזמות ההצלה של החרדים, ובמיוחד את חלקם בהצלת ר' יואל. הם האשימו אותו כי התנגד לעלייה, למרות שהם עצמם התירו רק עלייה סלקטיבית, והאשימו את החרדים כי פעלו רק להצלת הרבנים. 
י.          גם 'אגודת-ישראל' לא עשתה די בענייני הצלה ועיקר הפעילות הייתה של 'צעירי אגודת-ישראל'.

סיכום
ר' יואל יסד את קהילתו בארצות הברית בסמוך להקמת מדינת ישראל. התקפותיו עליה, תוך שלילת הלגיטימיות שלה באמצעות האשמת הציונות בהתרחשות השואה, שימשו לגיבוש זהותה הייחודית. בתוך שנים ספורות הצטרפו לקהילה מאות חסידים, והיא התבלטה באורחות חייה המסתגרות ובהשקפותיה האנטי-ציוניות. בניגוד לקהילות חרדיות אחרות בארצות הברית, סייע ר' יואל גם לעדה החרדית בירושלים שמוסדותיה היו על סף פשיטת רגל לאחר שהתרומות ממזרח אירופה נפסקו בעקבות השואה. זו הכירו לו תודה, ובראשית שנות החמישים כבר מונה לנשיא ומאוחר יותר לגאב"ד. ב-1954 הוא הקים את 'התאחדות הרבנים באמריקה ובקנדה', ארגונם של הרבנים בעלי ההשקפות הדתיות הקיצוניות והאנטי-ציוניות. הארגון קיים הפגנות סוערות שהשמיצו את מדינת ישראל בשל 'רמיסת הדת', והאשימו את ממשלתה בהתנהגות 'נאצית' כלפי החרדים. בתוך זמן קצר נודע שמו של ר' יואל כמתנגד האידיאולוגי החריף ביותר לציונות.
            בעקבות הפגנות אלה החל דיון ציבורי בהתנהלותו של ר' יואל במהלך השואה. הביקורת העיקרית שהוטחה בו, הן בקרב בני הציבור החרדי, אך גם בעיתונות הישראלית ובספרות המחקר, התמקדה בהצלתו ברכבת ההצלה 'הציונית'.  הטענה העיקרית הייתה כי בשעת משבר, וכאשר חייו שלו היו בסכנה, לא נמנע ר' יואל להשתמש במנגנוני ההצלה של הציונים כדי למלט את נפשו. יתרה על כך, למרות שניצל בחסדיהם, לא רק שלא הוקיר להם תודה, אלא שברוב חוצפתו תקף את הציונות והאשים אותה באחריות לשואה.
            בפרספקטיבה היסטורית נראה כי בנוסף לטענה זו ניתן היה לטעון כלפי ר' יואל טענות חמורות אף יותר. בסוף שהותו בגטו קלוז' הניח ר' יואל כי כבר איבד את רוב חסידיו.  מרבית השוהים בגטו לא הכירו אותו, ולו, לא הייתה כל מחויבות מוסרית כלפיהם. לפיכך כבר לא עמדה לגביו יותר השאלה בדבר מחויבותו לקהילתו, והשאלה האם להינצל בכל דרך אפשרית הייתה חסרת משמעות הלכתית או מוסרית. בסיטואציה זו הציווי ההלכתי בדבר הצלה מחמת 'פיקוח נפש', כמו גם האינסטינקט האנושי, לא הותיר בידיו שום ברירה אחרת. ואולם, הסוגיה המוסרית המרכזית סביב התנהלותו של ר' יואל בשואה צריכה הייתה להיות דווקא שאלת ניסיונות הבריחה המוקדמים שלו. בתקופה בה החל לנסות ולהשיג סרטיפיקטים כבר נודעה הסכנה המרחפת על יהודי הונגריה. באותו הזמן ניתן היה עדיין לשקול בישוב דעת האם מותר, מבחינה הלכתית, וראוי, מבחינה מוסרית, למנהיג רוחני של קהילה גדולה ליטוש אותה בשעת משבר כדי להציל את חייו. דווקא ככל שחלף הזמן והסכנה הפכה להיות מוחשית יותר, כמו לפני הכניסה לגטו בסטמר, ניתן לתרץ ביתר קלות את הימלטותו של ר' יואל.
            סוגיה מוסרית אחרת הינה מדוע דווקא ר' יואל, שאסר על עלייה לארץ-ישראל, ובמיוחד באמצעות הארגונים הציוניים, לא גזר על עצמו את אותה גזירה כאשר מעמדו הכלכלי והציבורי אפשר לו להגר למדינות אחרות. בנוסף, יש לתמוה על כך שר' יואל לא התריע ברבים על הסכנות הקרבות אליהן נחשף בתחילת שנות הארבעים. יתרה על כך, הוא אף התנגד ליוזמות שנועדו לקדם את פני הרעה ולא נתן דוגמה אישית לאלפי חסידיו. שאלה מוסרית אחרת היא העובדה כי חרף התנגדותו של ר' יואל לאגודת-ישראל, גם בתקופת השואה, הוא הסתייע בידי חבריה ותומכיה במהלך הצלתו. לאחר השואה, למרות חובו המוסרי, התנכר ר' יואל למיטיביו מכל המחנות ואפילו המקורות החסידים העוסקים בקורות חייו בשואה והמתפארים בתרומתם הרבה של החרדים להצלתו אינם מזכירים כי אישים אלו היו בשר מבשרה של אגודת ישראל.
תשובות לשאלות מוסריות אלו לא ניתן למצאו בהסברים ובתירוצים שסופקו על ידי כותבי תולדותיו או על ידי ר' יואל עצמו. אולם, רמזים שיסבירו את התנהלותו ניתן למצוא בתקופות אחרות של חייו. במקרים קודמים, כמו במלחמת העולם הראשונה ובתקופת ממשלת גוגה נטש ר' יואל את קהילתו ועבר למקומות מוגנים יותר מהם חזר רק כשחלפה הסכנה.  התנהגות זו עולה בקנה אחד עם תיאורים נוספים בדבר היותו אדם מפוחד ומבוהל.  חששנותו באה לידי ביטוי גם במהלך שנות המלחמה בהן סירב לשתף פעולה עם רבנים אחרים ועם 'הלשכה המרכזית' שביקשו לקבוע ימי תענית או תפילה. הוא גם נמנע מלהתבטא באופן ברור בעניינים הלכתיים כשחשש שהדבר יעמיד אותו בסכנה.  נראה לכן כי חלק מן ההסבר להתנהלותו נעוץ בטבעו הפחדני ולא בשיקולים ענייניים או הלכתיים שנאמרו בדיעבד כדי להצדיקה.
גורם אחר שיכול להסביר את יחסו של ר' יואל לבני קהילתו, לחבריו הקרובים ולמציליו נעוץ באופיו הקשה והאגוצנטרי. כבר מצעירותו היו יחסיו עם יתר בני משפחתו מעורערים. הוא כעס על אחיו שלא חלק אתו את ירושת אביו ברבנות העיר, בניהול הישיבה ובהנהגת החצר. בני משפחתו נחשבו בעיניו כבוגדים משום שלא מינו אותו למלא את מקום אחיו לאחר פטירתו, והעדיפו את בן אחיו, שהיה אז רק בן 14. לאופיו הקשה תרמו גם נסיבות חייו – הוריו, אחיו, אשתו הראשונה ושתיים מבנותיו מתו עליו עוד לפני השואה. נשותיו לא העניקו לו בן זכר ובנותיו לא ילדו לו נכדים. על אופיו הנוקשה העידו המאבקים הקשים וחסרי הרחמים אותם ניהל נגד יריביו הפוליטיים. הוא חתר תחתיהם, השמיץ אותם בגלוי ובסתר ולא מנע מחסידיו לנהוג כלפיהם באלימות מילולית ולעיתים אף פיזית, גם כאשר הללו היו מבוגרים ממנו בשנים רבות.
קו דומיננטי נוסף באישיותו של ר' יואל הייתה שאיפת השררה והרצון להנהיג קבוצה מתבדלת של חסידים קנאים. דוגמאות למאמצים העיקשים שעשה כדי להשיג מטרה זו ניתן לזהות לאורך כל שנות חייו של ר' יואל. נראה לכן, כי הדרך בה תפס את עצמו, כמנהיג מורם מעם, בעל עמדות בלתי מתפשרות, מנעה ממנו את היכולת להגמיש את עמדותיו גם נוכח המציאות המאיימת שנגלתה לעיניו. לפני השואה הוא סירב לשתף פעולה עם מי שנתפסו בעיניו כיריביו האידיאולוגיים, למרות שהיו יכולים לסייע בהצלת בני קהילתו, ולאחריה, סירב להכיר להם תודה על שהצילו את חייו מחשש שהדבר יפגע בתדמיתו.
תהיינה הסיבות והנסיבות אשר תהיינה, אין ספק כי התנהלותו של ר' יואל במהלך שנות השואה ואחריה איכזבה את מי שראו בו קודם לכן מנהיג ציבור תקיף ובטוח בעצמו. רבים הביעו בפניו את ביקורתם על תפקודו והחלטותיו, ואחרים פרסמו את הדברים בראש חוצות. למרות זאת, כאשר הגיע לארצות הברית חסר כול, מושפל ונטוש לאחר שניסיונותיו להקים את קהילתו בירושלים נכשלו כישלון חרוץ, שב אליו בטחונו העצמי. השקפת העולם שטיפח יחד עם הסבריו התיאולוגיים לשואה ולמשמעותה, קירבו אליו מספר גדל והולך של חסידים שראו בו שריד אחרון של אידיאולוגיה נכחדת. תפיסת העולם האנטי-ציונית, שייצגה בעיניהם את 'הבית הישן'  של מזרח אירופה, כיסתה על מחדליו בתקופת השואה. ככל שהתחזק מעמדו הציבורי, כך פחתה כלפיו הביקורת מבית ואילו הביקורת מחוץ הוסברה כמאבק שניהלו מתנגדיו הציונים כדי להכפישו.
פרשנותו של ר' יואל לשואה ותיאור חייו בתקופה זו בביוגרפיות החסידיות שנכתבו לאחר פטירתו, בנו סביב דמותו חומה עבה של תירוצים והסברים שביקשו להפריך את הטענות שנשמעו כלפיו. טיעונים מסוימים התבססו על עובדות היסטוריות, כמו אלה שנחשפו במשפט קסטנר, וטיעונים אחרים נסמכו בעשרות מסמכים ארכיוניים שנתגלו ופורסמו לראשונה על ידי המחברים החרדיים. בחינתם של טיעונים אלו, שרבים מהם התבססו על הדמוניזציה של הציונות ושל הציונים, מוכיחה כי השאלות העקרוניות נותרו עדיין ללא מענה: מדוע לא הזהיר ר' יואל את חסידיו לפני השואה? מדוע החל לחפש לעצמו דרך מילוט עוד בשנים הראשונות למלחמה? מדוע סיכל ניסיונות לשיתוף פעולה שהיו יכולים לסייע בהצלתם של רבים? מדוע לא שימש דוגמה אישית לחסידיו? מדוע נטש את בני קהילתו שהוכנסו לגטאות וברח באישון ליל? כיצד הפקיר את חבריו הטובים בגטו קלוז'? מדוע הצטרף לרכבת ההצלה שארגנו שנואי נפשו הציונים? מדוע לאחר שכבר ניצל לא שב לשקם את קהילתו בסאטמר? מדוע לא פעל במחנות העקורים וסייע בשיקומם הנפשי והדתי? מדוע התנכר לאגודת-ישראל ולארגונים הציוניים שסייעו לחלץ אותו מן התופת? ומדוע אימץ הסברים כה רדיקליים – כמו האשמת הציונים בהתרחשות השואה – כדי להצדיק את מעשיו והחלטותיו במהלך השואה? לשאלות אלו, כך נראה, לא תימצא תשובה לעולם.

תגובה 1:

  1. לא צריך להיות מבין גדול ולראות שכל הכתיבה והתיאורים כאן נכתבו מתוך שנאה ועויינות במטרה להכפיש.

    כל הכתיבה כאן היא שנאה אחת גדולה ונסיון כיסוי עלוב לפשעים של הנאציונים ימ"ש שהותירו 2 מליון ילדים לכבשנים והם אלו שהעלו את היטלר לשלטון ע"י התגרותם המתמדת בו.

    ישנם המון ספרי היסטוריה מתקופת השואה שמתארים את מה שכתבתי אחד מהם נקרא "שרופי הכבשנים מאשימים".

    מומלץ לקריאה.

    השבמחק

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.