מאת מנחם מן
כותרות
העיתונים וממשקי החדשות התחרו ביניהם בבוקרו של יום שני השבוע כשנתבקשו לתת כותרת
למעללי החרדים בליל אמש, ערב יום הזכרון לשואה. ובמה דברים אמורים: משטרת בית שאן
עצרה שני אנשי צוות מישיבה ידועה בירושלים שתלמידיה כמאה במספר ישבו בפארק ואכלו
בשרים צלויים על האש, מנגל בלע"ז, בליל יום השואה. היו לא תהיה. פורעי החוק
(התלמידים, כן?) הורחקו לאלתר מהזירה שחוללה ואנשי הצוות שהיו 'המבוגרים האחראים'
במקום, עוכבו לתשאול וחקירה במשטרת בית שאן. הדברים החמורים פורסמו עוד באותו
הלילה ברשתות החדשות בכותרות גדולות ומרוחות באדום, ועד למחרת בצהרי היום היוו את
האייטם הגדול ביותר על יום השואה, כאמור. הגדיל לעשות אחד הכתבים הזוטרים שהשווה
במשחק לשון אומלל בין מנגל למנגלה עפ"ל. הכאב, מסתבר, היה קשה מנשוא ושורה של
אנשי שררה נאלצה בעל כורחה לעלות למשדרי היום ברשתות התקשורת ולגנות את התופעה
המבישה והאומללה של חילול יום קדוש כזה במאכל ובמשתה, בהוללות ובהפקרות.
ומנגד,
בצד השני של הסקאלה, הרצים יצאו דחופים בדבר העורך החרדי שציווה 'לחשוף' צילומים
מבישים של חילונים המחללים אף הם את יום השואה הקדוש. ואכן התגובות לא אחרו מלבוא
ונמרחו אף הם באדום בוהק: "חייל במדים צולם כשהוא יושב באוטובוס ולא נעמד
בצפירה" הייתה הכותרת בצד השני 'החרדי'. "חילונים משחקים כדורגל בלי
בושה" הוסיף איש תקשורת חרדי אייטם משלו. וכבר דומה היה שהמצב מתאזן לתיקו
בין החילונים לחרדים..
בושה.
בושה וחרפה. לא להם. לנו. לנו שנגררנו בעל כורחנו למשחק ההכפשות המגעיל, ובעיקר על
שמבלי משים ייחסנו ליום השואה את היחס השפל וההזוי "שהם" מייחסים לו,
יחס איום ונורא של חוקות הגויים, יבוא אישי מבני עשיו. כשאדם מגיב לטענה, כשאדם
נותן לה במה ואפילו בצורה עקיפה של תמונות דומות מהצד השני, הרי שהוא מודה
בכישלון, מודה בטעות ומנסה להתמודד עם הרעה שיצאה תחת ידו. וזאת הבעיה הגדולה, וזו
הטעות האיומה. משום שלדידן לא נעשה דבר. לא חולל היום ולא הוכחש הזכר. ירצו הם
לחשוב כך? אדרבה. יאכלו הם את הקש שבישלו לעצמם. רבים נוטים לחשוב כי 'קידוש השם'
משמעותו ריקוד מה יפית לפני אוכלי הנבלות והטרפות. ולא כך הדבר. ממש לא. לא קידוש
ולא חילול. לא מחוסר כיפה וציצית מסביון הוא שיחליט כי מעשה כזה או אחר הוא 'טוב'
ומעשה שונה הוא 'רע'.
ייאמר
ברורות, אין כוונתו דווקא להתריס ודווקא לשבור מוסכמות הזויות. אבל יש לנו לקום
ולהתקומם, ממש כך, על העוול שנעשה שנה אחר שנה לזכרם של הנספים הקדושים בתקופה
האיומה ההיא. אם מנגל של חרדים מחלל את זכרה של אם סבתי עליה השלום שנספתה
בייסורים במחנה ההשמדה בירקנאו, אז מה עושה מנגל בליל שבת לזכרו של משה רבינו אבי
האומה? אם אי עמידה בצורה מגוחכת בצפירת דומייה מחללת את נספי מחנה אושוויץ
הי"ד, אז מה עושה אי עמידה בתפילת שמונה עשרה לזכרם של אבותינו שמסרו את נפשם
למען היהדות?
הכל
דמגוגיה זולה, הכל פרובוקציה איומה של קומץ אנשי תקשורת, שמה לעשות, מוכרחים להביא
אייטם חם וטרי, ומה לוהט יותר מחרדי שלא נשמע למוסכמות. הזוי. מדוע ארוחת ערב
קלילה בימי בין הזמנים היא חילול השם, ואילו אכילת נבילות וטריפות אינה כזאת? מיהו
המחוצף השרירותי שהגדיר את הפרמטרים לכבודם של הנספים. מיהו הקוזאק הנגזל המתבכיין
על 'כפייה דתית' ונלחם בחירוף בעד כפייה חולנית? (הטעות במקור)
בעוד כמה
ימים, יחלו מחדש 'החגיגות' (ממש כך) של התקשורת לכבוד יום הזכרון לחללי צה"ל
[קדושי עליון! ומי יעמוד במחיצתם] צלמים, מן הסתם, כבר עומדים הכן בפארקים ובגנים
עירוניים ינסו לתפוס את החרדים החוגגים (אל דאגה, הם לא יהיו שם, הם עמוק עמוק
בתוך 'הזמן') או את המתהלכים בשעת הצפירה. כבר מעכשיו, אנחנו לא מתנצלים! איננו
מגבים חלילה שום מעשה "דווקאי", אך גם איננו מגנים. את זכרו של בן
משפחתי שנפל בקרב בבינת ג'אבל, לא מכבד אף מגולח ענוד עגיל שעומד בכביש ראשי בראש
מורכן. את זכרו ייכבדו רבבות ואלפי בני הישיבות שיהיו עסוקים בדיוק באותה שעה
באמצע סדר א' בעיון ובהתעמקות בתורת משה. – אשרייכם תלמידי חכמים.
