דברי מחשבה ועמקות מפי *כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א* שנכתבו בזמן המיצר מתוך הקונטרס העומד לצאת לאור *מחשבת הנפש (חלק יב)*

מעשה בעשרה עוורים שהגיעו לשפת הנהר ורצו לחצות אותו, אך הנהר היה רועש וגועש. פחדו פחד גדול, איך יוכלו עשרה עוורים לחצור נהר בלי להיסחף או חס ושלום לטבוע? 

ישבו טיכסו עצה, מהי הדרך הטובה ביותר והבטוחה ביותר לחצות את הנהר. ואז עלתה בדעתם דרך טובה, שכל העשרה יחזיקו אחד בידו של השני, וכך אחד ישמור על השני. עמדו העשרה והחזיקו חזק אחד בידי השני, ונכנסו לנהר הגועש והרועש כנגד הזרם, כנגד כל הקושי עברו מצד לצד. 

כשהגיעו לצד השני, עלה בליבם פחד אולי אחד מהם נסחף או טבע, ואיך ימשיכו בדרך וישאירו את חברם מאחור. החליטו העיוורים לעמוד ולספור את עצמם, התחיל הגדול שבהם לספור, סופר והנה שוד ושבר יש רק תשעה, חסר אחד. בקשו ממנו החברים שוב לספור, ושוב ספר וכן יש רק תשעה, החלו כל העיוורים לצעוק ולבכות. 

אדם שנקלע למקום היה מסתכל בכל המאורע, וראה את כל הדברים והשתומם, הנה שוב סופרים ושוב תשעה. התקרב אליהם ואמר אני אספור אתכם כך, אתן מכה לכל אחד בידו והוא יצעק, ועל כל צעקה תספרו אחד שתים וכו'. 

וכך עשו מכה ראשונה אחד, שניה שנים, שלישית שלושה, וכך עשר מכות עשר צעקות. עמדו העוורים ושאלו, הרי אנחנו ספרנו היו תשעה, איך יש עכשיו עשרה? אמר להם האדם זו בעיה מדורי דורות, תמיד הסופר סופר את כולם ולא סופר את עצמו.

וזו היא בעיה מימי קדם, האדם רואה את כל העולם, שופט את כל העולם ודן את כל העולם, אך אדם אחד הוא לא שופט, ‏לא בודק ולא סופר, וזה עצמו. אם נספור את עצמנו ונשפוט גם את עצמנו, לא נצטרך לבכות ולא יצטרכו אחרים לבכות. 

הצרות לטוב ולרע מתחילות כאשר האדם לא סופר את עצמו, דן ושופט את כולם אך את עצמו לא. מתי שנתחיל לבדוק ולספור את עצמנו, נמנע הרבה מצבים ודברים לא נוחים ולא נעימים.