חשיפת סוד הדעת - חלק י'

מאת: החפץ בעילום שמו

מדוע התת-מודע נקרא "תת-מודע"? התשובה היא פשוטה – משום שאנחנו לא מודעים אליו. מה יקרה אם פתאום נעשה מודעים אליו? גם זה פשוט – הוא יפסיק להיות ה"תת-מודע" ויהפוך להיות ה"מודע" – אכן, זה כל מה שיוצר את ההבדל בין המודע לתת-המודע – שלמודע אנחנו מודעים, ולתת-המודע אין אנו מודעים. את היסוד הזה אפשר למצוא בספר בן פורת יוסף, המפרש את דברי יעקב כאשר לן בהר המוריה – "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (בראשית כח טז) – מסביר זאת בספר בן פורת יוסף: "שאם ידעתי לא ישנתי – רצונו לומר שאם היה יודע שהוא בבחינת קטנות ושינה, היה מייחד מדרגה זו גם כן, ולא היה נקרא בחינת שינה וכו' " (בן פורת יוסף ד"ס ע"א), כלומר, גם כאשר אתה ישן וחסר הכרה, אם אתה מודע לכך שאתה ישן, אתה כבר לא ישן. אנחנו רגילים לכנות את תת-ההכרה בשם "התת-מודע", כי בדרך כלל אנחנו לא מודעים לפעילות תת-ההכרה, אך אם לומדים לשים לב לפעילות תת-ההכרה (מה שנקרא "מודעות פנימית"), נעשים מודעים אליו, ושוב אין תת-ההכרה נכלל ב"תת-המודע".

מה קובע לאיזה דברים נהיה מודעים, ואיזה ידיעות יודחקו אל התת-מודע? התשובה היא: מיקוד תשומת הלב הוא שקובע זאת. כאשר אנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו בדבר אחד, ממילא אנחנו לא מודעים לכל ייתר הדברים, למשל: אם אנחנו מקשיבים ברוב קשב, לאדם שדובר אלינו, אנחנו לא שומעים את הקולות שברקע, כגון: ציוץ הציפורים. אם נפסיק להתמקד בדבריו, ולא נתמקד בשום צליל מסויים, פתאום נהיה מודעים לכל המתרחש מסביב – לכל הקולות שיש ברקע – זהו מצב של מודעות טהורה שאין בה שום מיקוד.

להמשך כנסו כאן:

 

מודעות היא ההיפך ממיקוד. כאשר אנחנו ממוקדים, אנחנו לא מודעים. המיקוד של תשומת הלב בדבר מסויים, מסיח את דעתינו מכל ייתר הדברים. מצד שני, בלי להתמקד, איך אפשר להבין דברים? לדוגמה: אם קבוצה של אנשים ידברו כולם בבת אחת, לא נוכל להבין אף אחד מהם, אם לא שנתמקד באחד הדוברים, כי אם רוצים להבין את משמעותם של דברים, ולא רק לחוות אותם, אז אין ברירה וצריך להתמקד. אם לעומת זאת, רוצים רק לחוות את המציאות, בחוויה ישירה, מבלי לנסות להבין אותה, אין צורך במיקוד, אדרבה, המיקוד רק מפריע ומצמצם את הידיעה, לדוגמה: כאשר אנחנו מאזינים לנגינת תזמורת, כל הכלים מנגנים בבת אחת, וזה לא מפריע לנו ליהנות מן הצלילים, אדרבה, השילוב של כלי הנגינה השונים יחדיו, רק מגביר את ההנאה. מדוע בהאזנה לדיבור צריכים להתמקד ואילו בהאזנה לצלילי נגינה לא צריכים להתמקד? משום שאת צלילי הדיבור אנחנו מנסים להבין – אנחנו מנסים לפרש ולחבר להם משמעות – ואילו את צלילי המוזיקה, אנחנו רק חווים בחוויה ישירה, מבלי להבין. כאשר לא מנסים להבין, זהו מצב של מודעות טהורה, שאיננה מסוננת על ידי התפיסה. במצב זה, לא קיימת יותר החלוקה בין המודע לתת-המודע. במצב הזה אנחנו נעשים מודעים לכל.

הרבה דברים שהדחקנו אל תת-המודע, הופכים פתאום גלויים וידועים אם רק נדע לסלק הצידה את הבינה – ולו רק לשעה קלה, לדוגמה: האמונה בקב"ה איננה דבר מסובך, אבל אדם שהשקפת עולמו היא חילונית, מסיח את דעתו מן הידיעה הזאת, ומדחיק אותה אל תת-המודע. זה לא שהוא באמת לא יודע אותה, אלא שהוא מדחיק את הידיעה, כך שלא תסתור את השקפת עולמו – קרי: את הדרך שבה הוא מבין ותופס את העולם. ולכן, גם אם הוא יראה ניסים גלויים, הוא לא יודה, כי הוא תמיד ידחיק את הידיעה הזאת שלא תחלחל פנימה אל הלב, על מנת שיוכל לשמור בליבו את דרך ההבנה שלו.

זה גם עובד לצד השני, אדם דתי, שמאמין ברבו באמונה עיוורת, ופתאום רבו מתגלה כאדם מושחת, מה יעשה אדם זה עם הידיעה המרה הזאת? ניחשתם נכון, הוא ידחיק אותה אל תת-המודע, על מנת שלא תנפץ לרסיסים את השקפת עולמו, כי השקפת עולמו היא זו שנותנת משמעות לחייו, ואדם לא מוותר עליה בקלות.

הדרך היחידה למנוע את הבינה מלסנן את הדעת, היא לנטרל אותה מידי פעם, ולהגיע למצב של מודעות טהורה, מצב שבו אתה רק חווה את המציאות ומתפעל ממנה מבלי לנסות להבין אותה, אתה מפזר את מיקוד תשומת הלב, וכך אתה מנטרל את הבינה. תשומת הלב נמשכת אל הדבר הרועש והמעניין ומתמקדת בו, לכן, אם רוצים שהיא תפסיק להיתמקד, צריך להשקיט את גורמי הרעש, אז מתחילים להשמע הקולות השקטים שברקע, אותן קולות שהדחקנו כאשר התמקדנו בגורם הרעש.

למצב הזה רמז החזון איש בספרו "אמונה ובטחון": "מידת האמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון התאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, והוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה, והשערים ננעלו".

"הרעבון התאבני" מושך אותנו אל הנאות החושים – אל הבריחה מן הכאב והרדיפה אחרי העונג – וכך תשומת הלב שלנו נעולה על גירויי החושים ואל העולם החיצון שמשתקף בעדם, ומתוך כך אנחנו מסיחים את דעתינו ממה שקורה בעולמינו הפנימי, כלומר: מן המחשבות, התחושות והרגשות שאנחנו חווים בעולמינו הפנימי. היכולת לנתק את תשומת הלב שלנו מלהתמקד בעולם החיצון, גורמת לכך שנירכוש מודעות פנימית, ונשים לב לתחושת ההתפעולת שעולה בנו, למראה "מחזה שמים לרום, והארץ לעומק", והיא תמיד עולה בנו, אלא שאנחנו מוסחי דעת.

ישנו גורם רעש נוסף המסיח את דעתינו מלחוות את החוויות השקטות שבעולמנו הפנימי, זהו רעש המחשבות הבלתי פוסקות, והדיבור הפנימי שאינו פוסק בטיעונים בעד ונגד. הדיבור הזה והמחשבות הללו, מה מקורן? – מקורן במאמץ הבלתי פוסק של הבינה להסביר ולהגדיר את החוויות שלנו, ולמצוא להם מקום בתוך השקפת העולם שלנו, במקום פשוט לחוות אותן. על כן, לא מספיק להשקיט את גירויי החושים, כדי שהמודעות תתרחב ותתפשט, צריך גם להשקיט את רעש המחשבה, ורק אז נעשים מודעים לקולה העדין של הנשמה.

כאשר השקט החושי והמחשבתי שורר, פתאום נשמע קולה העדין של הנשמה, פתאום כל מה שהיה ידוע אך מודחק ומוחבא אל מתחת לשולחן, צף ועולה אל פני השטח, וכיוון שכבר עלה אל פני השטח, ונעשינו מודעים אליו, שוב אין ברירה אלא להשלים איתו ולקבל אותו, ולהתאים את ההבנה אל הידיעה, במקום שההבנה תנסה לכפות את עצמה על הידיעה. ואז מסתיים הקונפליקט שבין ההבנה והידיעה, ושלווה גדולה ונעימה של השלמה, מציפה את הנפש שנגאלה מיסוריה.

ההבנה איננה דבר רע במהותו, היא אפילו דבר חשוב – אם לא נבין כיצד פועלת המציאות איך נדע להגיב לה בתבונה? הבעיה מתחילה כאשר תפיסת העולם שלנו הופכת לאידיאולוגיה, המבקשת להכתיב למציאות כיצד היא אמורה להיות, וכיצד היא אמורה להיתנהג. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו נאחזים בהשקפת עולמנו בכל מחיר, גם כאשר אנחנו יודעים שהיא שגויה, והגיע הזמן לשפץ אותה, או לחדד אותה, או אפילו להחליף אותה, כי טעינו והבנו את הדברים לא נכון, וכעת צריך למצוא סיפור חדש שישזור יחדיו, את כל מה שאנחנו יודעים, כי הסיפור שסיפרנו לעצמינו קודם, היה אולי סיפור יפה, אבל הוא לא סיפור נכון. האחיזה האובססיבית הזאת במה שלפי הבנתנו, אמורה להיות המציאות, היא שהופכת את ההבנה לאידאולוגיה, וכבר אמר שלמה המלך: "ואל בינתך אל תישען".

חז"ל אומרים במדרש: איוב אמר "תם ורשע הוא מכלה" (איוב ט כב), כלומר, איוב טען שהקב"ה לא מבחין בין צדיקים לרשעים, והוא מכלה את שניהם כאחד. ואילו אברהם אמר לקב"ה: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", ולמעשה הם אמרו כמעט את אותו הדבר, אז מדוע איוב חטא באמירתו, ואילו אברהם לא נחשב לו הדבר לחטא? התשובה היא שאיוב טען טענה, עם סימן קריאה בסוף המשפט, ואילו אברהם שאל שאלה עם סימן שאלה בסוף המשפט. איוב מתח ביקורת על המציאות, ובכך הוא מתח ביקורת על הקב"ה יוצר המציאות, ואילו אברהם רק רצה לברר את האמת, ולהבין מהי הסיבה שבגללה רוצה הקב"ה להחריב את סדום, על מנת שיוכל ללמד זכות ולבטל את הגזירה. איוב שפט את הקב"ה, האם הוא טוב או רע, ואילו אברהם חקר על מנת לברר את האמת מן השקר.

יש הבדל גדול בין אדם שאומר: אין צדק בעולם, לבין אדם שמחפש מהו הצדק בעולם, מתוך הנחה שאם הקב"ה עשה משהו, ודאי יש בזה צדק, והוא רק רוצה לדעת מהו הצדק הזה, על מנת ללמוד את דרכי פעולתו של הקב"ה, ולהכיר את מי שאמר והיה העולם, כך שידע להתנהל בחכמה מול המערכת. חז"ל אומרים על איוב שהוא אכל את הפרי בעודו פג (בוסר), כלומר קפץ למסקנה נמהרת בלי לחקור דברים לעומקם. וזהו בדיוק מה שעושים בעלי האידאולוגיה, הם שופטים את המציאות ובכך הם שופטים למעשה את הקב"ה שברא את המציאות הזאת, ושפיטה שאדם שופט מדעתו להכריע מה טוב ומה רע, נקראת אכילה מעץ הדעת טוב ורע. דעתו של אדם קצרה מלדעת להבחין בין טוב לרע, אין הוא יודע את כל הנסיבות ועל כן אין לו יכולת לשפוט. זאת הסיבה שהבעל שם טוב היה מכנה את בעלי ההשקפה והפילוסופיה – "תלמידי החכמים מצד עץ הדעת טוב ורע", והם אלה שדירבנו והסיתו את כל האחרים להתנגד לו, והיתה להם השפעה רעה אפילו על תלמידי החכמים הטובים.

אדם לא אמור למתוח ביקורת על העולם, ולחלק ציונים לכל עבר. יש לקב"ה כבר שליח שאותו הוא מינה לקטרג על העולם, הוא השטן, ויש לו כת גדולה של עוזרים משלו, הוא לא צריך אותך. הקב"ה רוצה שהצדיק ילמד זכות על העולם. אומר הזוהר: אחרי המבול, כאשר שככו מי המבול ונח יצא מהתיבה, הוא ראה את החורבן וההרס הגדול שהותיר אחריו המבול, ושאל את הקב"ה: איך לא ריחמת על עולמך? אמר לו הקב"ה: עכשיו אתה נזכר לדבר? מדוע לא לימדת עליהם זכות קודם שהגיע המבול?! אף שמדובר היה ברשעים גמורים. רואים מכאן שהקב"ה מצפה מהצדיק, ולמעשה מכל אדם, ללמד זכות על בני דורו, ובפרט מצפים זאת מן הצדיק שדבריו יותר מתקבלים בשמים, ובוודאי שלא מצפים ממנו לחרף ולגדף את כולם בשצף קצף כבלעם בשעתו.

הזוהר אומר שמדרגתו של אברהם עלתה על מדרגתו של נח, כיוון אברהם ביקש מהקב"ה שירחם על בני סדום כולם, בזכות מעט הצדיקים שהיו בתוכם, אבל, אומר הזוהר, גם מדרגתו של אברהם לא הייתה שלימה, הוא צריך היה לבקש עליהם רחמים לא מצד הצדיקים שביניהם, אלא מצד עצמם, אפילו שהם רשעים גמורים, ולהתפלל עליהם שהקב"ה יתן בליבם שיעשו תשובה. שימו לב על מי מדברים, על אנשי סדום ועמורה! ומדוע לבקש עליהם רחמים אחרי שהם היו כאלה אכזריים? התשובה היא, שהעולם כולו, על כל מה שיש בו, הוא גוף אחד מבחינה רוחנית, כפי שאומר הזוהר על הפסוק: "ורוח אחד לכל" (קהלת ג' יט), ופגיעה באבר אחד, היא פגיעה בגוף כולו. כל היצורים שהקב"ה ברא בעולם, הם כולם כמו גוף אחד ומשלימים עניין אחד, חוץ מאשר אותה קבוצה של מלאכים שנפלו מן השמים, כיוון שהתאוו לבנות האדם, וצאצאיהם נקראים זרע עמלק, שעליהם אסור לרחם, כי הם גוף זר שמזיק את הגוף, וגורם לו לחלות.

זרע עמלק הם אלה שמפתים את בני האדם לאכול מעץ הדעת טוב ורע, קרי: להאמין באידאולוגיות – הם ממציאי האידאולוגיות. כמו כן, הם משתלטים על הנהגת אומות העולם, בכך שהם יוצרים קבוצת עילית של "מורמים מעם", שעומדת כחייץ בין העם למנהיג – את המנהיג הם כופים לרצונם על ידי כך שהם מדברים בשם העם, ואומרים לו: "זהו רצון העם!", ואת העם הם כופים לרצונם בכך שהם מדברים בשם המנהיג, ואומרים להם: "זהו רצון המנהיג!", וכך הם מוליכים את כולם שולל בשקריהם, ומשמידים עמים רבים. הזוהר אומר שהם יוצרים את הקבוצה השלטת בכל האומות. הם אלה שמסיתים את האומות לשנוא את ישראל. עיקר מושבם הוא בארץ פרס, בפרקי דרבי אליעזר מובא שעמלק התערבבו בבני ישמעאל, וישמעאל זוהי מלכות פרס (כפי שרואים בזוהר ובעוד מקומות). כתוב בפרקי דרבי אליעזר: "ר' יוסי אומ' כשבא סנחריב לארץ ראו כל העמים שסביבות ארץ ישראל מחנה סנחריב, ונתייראו הרבה מאד, וברחו איש ממקומו, שנאמר – ואסיר גבולות עמים וכו' – ועמלק נכנס למדבר ונתערבו עם בני ישמעאל, וכלם היו עשרה עמים שנאמר – אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים גבל ועמון ועמלק פלשת עם יושבי צור, גם אשור נלוה עמם, היו זרוע לבני לוט סלה – וכלם עתידים לנפול ביד בן-דוד כאש להבה שנאמר – אלה-י שיתמו כגלגל כקש לפני רוח כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים כן תרדפם בסערך וכו': (פרקי דרבי אליעזר פרק מד).

***

כיצד אתה ממגר מתוך עצמך את נגע האידאולוגיה וההשקפה? התרופה עליה המליץ הבעל שם טוב היא עבודת הייחודים, או השקטת המחשבה. בגמרא כתוב שלימוד התורה הוא תבלין ליצר הרע, אך זה בנוגע ליצר הרע של התאווה, מה בדבר יצר הרע של "ההשקופה"? לימוד התורה כשלעצמו, לא פותר את בעיית ה"השקופה", שהרי הכל אפשר לעשות למען "ההשקופה" – אפשר ללמוד למען ההשקפה, ואפשר להתפלל למען השקפה, ואת כל המעשים כולם, שאותם מצווה אותנו התורה לעשות, אפשר לעשות לא מתוך אמונה, אלא כהקרבה למען האידיאולוגיה וההשקפה, עד שכבר אין אתה יודע להבחין בין "עובד ה' לאשר לא עבדו". זהו החיסרון שעליו הצביעה החסידות, שהמעשה הטוב גם בו יש צד רע שאותו צריך להרחיק, כך מובא בקונטרס "מאירת עינים", בתחילת ספר "בעל שם טוב על התורה", סעיף נט: "ושקר העלילו המתנגדים על דרכי החסידות, באמרם, כי דרך החסידות הוא למעט בלימוד התורה, לפי שהעיקר אצל החסידים הוא היראה, אלה וכאלה העלילו בשקר, כי האמת הוא שאין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד (ברכות ח, א) אבל שורש החסידות הוא שיזכור האדם היטב שגם בעת התורה והתפלה, ובעת עסקו בפעולת המצוה והמעשים הטובים, יש גם בתוך זאת הפעולה עצמה חלק רע מחלקו של היצר הרע וצריכים להתאמץ מאוד להרחיקו. ובאמת גם דבר זה כתוב הדר הוא דין מפורש בשלחן ערוך (או"ח ס' רלא) שיהיו כל פעולות האדם לשם שמים, רק שזהו בדרך כלל, אבל שורש החסידות הוא להבין זה דרך פרט על כל מחשבה ורצון וכוונה שאפשר להסתעף גם בעסק התורה והמצוה, ולהראות בעליל שורש הכוונה ההוא מה טיבה, שלא כמו שחושבים הפתאים כי עיקר העבודה הוא בקום ועשה בלבד, והחלק של סור מרע הוא יוצא בו במה שיודע בעצמו שלא עבר מעולם על העבירות החמורות שבתורה, וכאשר יודע הוא בעצמו שמעולם לא בא אל אשת איש ולא הרג שום אדם ולא גנב ולא גזל וכדומה, אז כבר הוא שמח בחלקו שקיים מאמר הכתוב 'סור מרע', וכן הוא בחלק 'ועשה טוב', שכל מה שיודע בעצמו שהוא עושה מצות עשה, כגון שלובש טלית ותפילין, ומתפלל בסידור, ונוטל ידיו לסעודתו, ומברך ברכת המזון ונותן פרוטה לעני, הכל עומד לפניו בהיר בשחקים, ויודע הוא היטב שכבר הוא מקיים כל מצוות השם יתברך, וקושר כתרים לקונו, ומכל שכן אם הוא למדן ולומד תורה הרבה, בוודאי הוא מרגיש בעצמו כמה הוא גדול יותר משאר אנשים בני גילו שאינם לומדים כלל, או שעל כל פנים הם ממעטים ולומדים פחות ממנו, וממילא יודע הוא בעצמו שהכל חייבים לכבדו, וכל מי שיפגום חס ושלום, בכבודו, הוא נחשב בעיניו כפוגע ח"ו בכבוד התורה עצמה, והוא מתמלא כעס וחימה וקצף גדול, לנקום ולנטור כנחש, ואחר כך כאשר כעסו נשקט על פי דרך הטבע, אז הוא חושב עצמו כמעביר על מדותיו ומחשיב עצמו בלבו כי הוא עניו כהלל, וממילא מגיע לו כבוד יותר, גם בשביל זאת המעלה של העניוות הייתרה שמרגיש בעצמו."

עבודת הייחודים היא העבודה היחידה שבה אין לבעלי "ההשקופה", יד ורגל, כי עבודה זו היא כולה במישור הכוונה והמחשבה והדעת. בעבודת הייחודים כל פעולה מפריעה, כי כל פעולה מהווה היסח-הדעת, ומקלקלת את עבודת הייחוד. עבודת הייחוד היא בבחינת יום השבת, שאין בו שום פעולה ושום עשיה. פעולה היא דבר שמחייב מיקוד של תשומת הלב במושא הפעולה, ובעבודת הייחודים, המטרה המוצהרת היא להפסיק להתמקד, ולהגיע למודעות טהורה. הסיבה שגירויי החושים יוצרים רעש, היא מפני שאנחנו מגיבים להם ועושים מעשה; רעש המחשבה נובע גם הוא מהפעילות, שהרי גם פעילות המחשבה היא עשיה, וכל עשיה היא טירדה שמסיחה את הדעת, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה", שאם החכם מתעסק בדברים הרבה, הוא מאבד את הלב.

אז איך נעשית ההשקטה? מה פירוש איך נעשית?! הרי המטרה היא לא לעשות! נכון, זאת אמנם המטרה, אבל בדרך אל המטרה הזאת, צריך לעשות משהו על מנת להביא את עצמך למצב של שקט ושביתה.

צריך תחילה להבין מה הסיבה שעשיה ופעולה מהווים היסח הדעת, במילים אחרות, מדוע עשיה מצריכה מיקוד של תשומת הלב? עשיה מחייבת קבלה של החלטות חדשות כל הזמן – האם לעשות כך או לעשות אחרת; פעלנו בדרך מסויימת והתוצאה היא כך, כעת מה הלאה, האם להמשיך לעשות כך או לעשות אחרת – בלי סוף לבטים והכרעות מלווים את הפעולה, על כן הפעולה מחייבת אותנו להיות דרוכים ומוכנים לקבל כל הזמן החלטות, וזה דורש מאיתנו ריכוז. אך כל זה נכון בפעולות מורכבות. לעומת זאת, אם אנחנו עושים פעולה פשוטה החוזרת על עצמה, פעולה כזאת אינה גוזלת את תשומת הלב שלנו, ותוך זמן קצר אנחנו מוצאים את עצמינו עושים אותה בצורה אוטומטית, כאשר אנחנו חולמים בהקיץ, והראש שלנו פונה לדברים אחרים.

בעבודת הייחודים אנחנו בוחרים בפעולה פשוטה ומחזורית, שאיננה מצריכה קבלת החלטות, את הפעולה הזאת עושים שוב ושוב, עד שתת-ההכרה תופס פיקוד, וכעת כאשר "הטייס האוטומטי" מנהל את העסק, תשומת הלב שלנו רוצה לברוח לדברים אחרים, אבל אנחנו לא נותנים לה, וחוזרים וממקדים אותה בפעולה המחזורית והפשוטה, מצד שני, הדבר שבו אנחנו עוסקים אינו דורש מיקוד, כך שאין לה במה להיתפס – יש כאן תרגיל מתוחכם – מערימים על תשומת הלב, כי מצד אחד ממקדים אותה בדבר מסויים, על מנת שלא תתמקד בשום דבר אחר, אבל מצד שני, ממקדים אותה בדבר שאינו דורש מיקוד, כי אין בו שינוי והבחנה והבדלה, על כן אין לבינה אחיזה בו, וכך תשומת הלב משתחררת לחלוטין, ואנחנו שוקעים לאט למצב של מודעות טהורה.

חנוך היה תופר מנעלים ועל כל תפירה ותפירה היה מכוון "ברוך שם כבוד מלכותו". זה כמובן לא אומר שכל מי שרוצה לעשות ייחודים, צריך תחילה לעבור קורס בתפירת מנעלים, אפשר להיתעסק בכל פעולה פשוטה שאינה מצריכה קבלת החלטות: אפשר לכוון בפעולת הנשימה, ועל כל נשימה לחשוב את שם הויה, או לחשוב "הללוי-ה". אפשר גם לעקוב אחרי דבר מה במבט, עקיבה במבט גם זו פעולה פשוטה שאינה מצריכה קבלת החלטות ואינה מושכת את תשומת לב אל מושא הפעולה, בתנאי שמתבוננים בדבר שקט ומחזורי, כגון בשלהבת הנר, ציוץ של ציפורים ביער; קול מי נחל שזורם; אש הבוערת באח, קול טיפטוף של טיפות גשם על פני הגג, וכדומה.

כאשר משתחררת תשומת הלב מכל אחיזה, אתה חווה הכל בלי לפרש ובלי להבין, בחוויה ישירה ונקיה מכל סוג של מיגבלה תפיסתית. לחוויה כזאת יש טעם נפלא – טעם גן עדן. זו חוויה חזקה ונעימה – הצלילים נשמעים מתוקים, המראות כל כך צבעוניים, הטעמים עזים, והכל כל כך ברור וחד לפרטי פרטים, החיים עצמם מקבלים טעם נפלא כל כך, עד שלא מרגישים צורך לחפש לחיים טעם מלאכותי באמצעות אידאולוגיה שתיתן להם הצדקה. זוהי ההליכה בדרך עץ החיים, כמובא בצוואת הריב"ש ד"ז ע"א, שמצב הדביקות נקרא דרך עץ החיים, וכך כתוב שם: "ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, יש להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, כשכאדם רוצה לדבק מחשבותיו בעולמות העליונים, בבורא יתברך שמו, אין מניחין אותו הקליפות (הקליפות הן המחשבות הזרות הרועשות, כמבואר במקום אחר בשם הבעש"ט, וכאן רואים שהן גם נקראות להט החרב המתהפכת), ואף על פי שאינו יכול, ידחוק עצמו בכל כחו פעמים הרבה בתפילה, אזי ידבק עצמו בהבורא יתברך שמו, ויכנוס בעולמות העליונים, ויחזיק עצמו באמונה, שיאמין שמלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג) וזהו בהיותו בעולם העליון באמונה שלימה, דכתיב (חבקוק ב, ד) וצדיק באמונתו יחיה."

(לקריאת החלקים הקודמים יש להכניס בשורת החיפוש שבראש הדף את המילים: "חשיפת סוד הדעת")

פלוני אלמוני החפץ בעילום שמו מחמת בעלי הזרוע

Almoni.Daat@gmail.com