רשימת הבלוגים שלי

יום ראשון, 26 בפברואר 2017

מאכולת אש - אחד מגדולי וחשובי ראשי הישיבות כותב לראש ישיבה אחר מכתב אדיר ולא יאומן על הרב שך

לאלוף נעורי הרה"ג ...

נב"נ

היות ובשיחתנו עלה הנושא הידוע שנחלקנו בו משכבר הימים, ומפאת קוצר הזמן לא הובהרו הדברים כראוי, הנני למלאותם ולהעלותם על הכתב בפירוט.

תורף הדברים בהערכת דמותו ומעמדו, תכונותיו ופעליו, של רא"מ שך לכל פרטיהם, ובהסתמך על דבריו הידועים של מרנא ורבנא החזון איש באגרתו "המחזיקים בתורת ה' ראוי להם לידע גדוליה באופיים האמיתי".
וקל וחומר הדברים ביחס לנידון דידן: אדם בישראל שאלפי שומרי תורה ומצוות - וביניהם כמה וכמה תלמידי חכמים יראי ה' - נהו אחריו, שאלו לעצתו, ופעלו על פי דעתו, ומהם אף שהקשר אליו ולדבריו היה בעיניהם לאבן בוחן עיקרית ביחס להערכת גאוני דורם, אדם זה ודאי וודאי שראוי הוא להערכה מדוייקת ובחינה ביקורתית, הן בנוגע לאישיותו: ידיעתו בתורה, מידותיו והנהגותיו עם בני אדם, הגותו בהלכות דעות וכולי, והן בנוגע להתנהלותו הציבורית במעגלים הקרובים אליו, ובמעגלים רחוקים יותר: נאומיו ומכתביו, דרכי פעולותיו, מטרותיו, וכולי.

בטרם תמהר להשיב, אבהיר כי אין בדעתי לזלזל בדמותו, ולבטל את מעלותיו ומעמדו האמיתיים, כפי שתראה להלן. עם זאת לא אוכל לעשות שקר בנפשי ולהעלים עין מאותם חסרונות בולטים באישיותו, מאותם פגמים חריפים שבדרכי התנהלותו, ומאותם מעשים פסולים שעשה או שנעשו מכוחו. כמו כן בבואי להעריך את מעלותיו שומה עלי להתבונן בהן בצורה ישרה, ולהעריכן כראוי, ללא הגוזמאות הפרועות והתוספות האוויליות שהעתירו עליו חסידיו השוטים כי רבים המה.

אפתח תחילה בדמותו התורנית כפי שזו משתקפת בשיעוריו שיחותיו חיבוריו ומכתביו:
ואקדים: אילו המדובר היה אודות מעמדו כאחד מחשובי ראשי הישיבות שבדור, הרי ללא ספק עטרה זו הולמתו, בהיותו אכן מתמיד עצום ועמל בתורה בהפלגה [גם במצבים קשים], תלמיד חכם שידיעתו בעומק העיון מקפת הרבה מקצועות בתורה, ומרביץ תורה לאלפים במשך למעלה מיובל שנים במסירות ובשקידה.
אבל בנידון דידן הרי מדובר במעמד אחר לגמרי, כשחסידיו הרבים מנסים להעמידו כחוליה בשרשרת יחידי הדורות, וכאחד ממאורי התורה שעמדו לעם התורה מימות עולם. מעתה עלי לבחון את מעמדו באופן אחר לגמרי.

והתבונן נא: אותם אלו מיחידי הדורות שזכו להעניק חמה בקומתם לדורם ולדורות, הרי זכו להכרה זו מחמת גאונותם הייחודית שהיתה הרבה למעלה ממרבית גאוני דורם, גאונות שפרצה דרך חדשה, או שנתבטאה בהיקף עצום ובכמה וכמה בחינות.
לעומת זאת אם אבוא לעיין בספריו ובשיעוריו של ראמ"ש, הרי אמנם מחד גיסא ניתן לראות את יגיעתו לרדת לעומק סוגיות הגמרא ובקשת אמיתתן, חידושיו המקוריים בהבנת דברי רבותינו, ואף ידיעתו הרבה בש"ס עם הראשונים, רמב"ם ונו"כ, וחיבורי גדולי האחרונים כמו קצות ונתיבות תשובות הגרע"א ומנחת חינוך. אולם מאידך גיסא המתבונן הישר לא יוכל להתעלם מכמה נקודות חשובות, הבולטות שבעתיים לכשנעמידו מול גאוני הדורות [אין הכוונה להשוואה מטופשת בינו לבינם, אלא בבחינת דרגתו ביחס לחכמי דורו, מול דרגתם ביחס לחכמי דורם].

ומן הקל אל הכבד:
א. תורתו נצטמצמה בעיקר לבירורי סוגיות ידועות, כשחידושיו מיועדים אך ורק לבירור ההגדרות בעיקרי הדברים. כמעט לא ניתן לראות בספריו חישובי סוגיות לפרטיהן ולשיטותיהן, ראיות מחודשות, או בירורי שמעתתא אליבא דהלכתא, שלא לדבר על בדיקה ביקורתית של מקורות ונוסחאות.
ב. גוף חידושיו המיועדים לבירור ההגדרות, בחלקם הניכר, הינם דברים נדושים המתהלכים בהיכלי הישיבות, ואשר נאמרו בידי ראשי ישיבות רבים מבני דורו ומבני הדור שקדם לו. גם אותם חידושים מקוריים [עד כמה שניתן לדעת זאת] בדרך כלל אין בהם כל הפתעה מיוחדת או אור חדש, וככלל אינם עולים על חידושי שאר חשובי ראשי הישיבות שבדורו.
ג. שפתו העמומה, הלא מדוייקת והמבולבלת, הרי היא כחומץ לשינייים וכעשן לעיניים. ולא! עובדה זו אינה נובעת מעומק החידושים או מסבך הענינים הנידונים, אלא מחוסר בהירות, וחשיבה לא דייקנית ולא מסודרת, כאשר תחזינה עיני המביט בהם ללא דעה מוקדמה.
ד. בכמה וכמה מקומות בספריו ניתן למצוא חידושים מוזרים ומופרכים לגמרי, אם מצד הפירוש המסלף את דברי רבותינו מכל וכל[1], אם  מצד תפיסת דבריהם רחוק מהפשטות הישרה[2], ואם מצד הסברא שהינה לא יותר מאשר מילים בעלמא חסרות הגיון ומשמעות[3].

ואם אצא לחפש בשיחותיו ומכתביו, הלא כלימה תכסה את פני:
שיחותיו דלות תוכן, והרי הן בלולות מרעיונות שטחיים להחריד[4], ונמוקים רגשיים-ילדותיים[5]. ומאות מאות אנשים [או בכינוי העממי הנפוץ: 'רבבות'] היו עומדים צפופים, שותים בצמא את דבריו הרדודים כאילו יש בהם ממש, ומדייקים ומתפלפלים בכל הגה אוילי היוצא מפיו.
ואילו מכתביו נכתבו בשפה עילגת ובצורה מפוזרת, עד כי פעמים שאפילו למקרא הסכמה פשוטה שכתב לספר אתה עומד ותמה אם יש לקוראה למפרע מסופה לתחילתה או אולי בא"ת ב"ש...[6]

ועתה אפנה לדבר קמעא אודות אישיותו כפי שזו נשתקפה בדבריו ובמעשיו:
הן אמת כי נצטיין בלב רגש, הן באמונתו לאלוקיו, כשהיה מדבר על כך בהתלהבות ובבטחון עז, והן ביחסו לבני אדם שהיה מאיר פנים לסובבים אותו, וכמו כן היה מצר רבות בצרת הפרט כבצרת הכלל.
אף במעשים נצטיין בעזרה מרובה לפרט הן ברוח הן בגשם, ואף ברגשותיו לכלל ובמעשיו הציבוריים היה מעורב רגש אחריות חזק, אם ביחס לציבור החרדים לדבר ה', ואם ביחס לציבורים רחוקים המתקרבים לתורה, ואף לאלה שעדיין עומדים מנגד.
אלא שלצד מעלותיו הנזכרות אי אפשר להתעלם מהתכונות השליליות המזדקרות לעין המתבונן בשיחותיו ומכתביו, ובפעליו במעגלים הקרובים והרחוקים.

גם כאן אשתדל למנות מן הקל אל הכבד [קצת קשה להכריע מה 'קל' ומה 'כבד'...]:
א. סגנון דיבורו היה פראי ומתלהם[7], סגנון שבא ליד ביטוי במיוחד בשעת מאבק, כשבמקום לטרוח לנמק את דבריו בצורה הגיונית ומסודרת, היה מגבב נימוקים רגשיים חסרי תוכן[8], ומתפרץ בגידופים שלא היו מביישים את טובי התגרנים בשוק[9]. זאת ועוד בחוסר אחריות משווע היה עומד ודורש לפני מעריציו, ולא בלבד שלא היה דואג לרסנם אלא להיפך היה משלהבם בצורה ירודה ופרועה[10] [ומאידך גיסא ניתן לראות בתארים שהיה חולק לאותם שחפץ ביקרם [באותה שעה], הוכחה לכמות המחשבה שהיה משקיע לפני שהיה מדבר או כותב[11]].
ב. בדרכו הפוליטית לא רק שהפך את המפלגתיות לדבר עיקרי שהכל תלוי בו, כשהקשר למפלגה הופך להיות אמת המידה הכמעט בלעדית למעמדם של חכמי הדור[12], ואף בנושאים הלכתיים מובהקים[13]. אלא יתירה מזו, בדרכו הצליח להחדיר את ההשתייכות המפלגתית לכלל הציבור הליטאי, כשבכל דיון או מחלוקת רוב בני ציבור זה - כולל חכמי התורה - מתייצבים באופן מיידי לצד המפלגה, ללא עיון ובדיקה כלל[14].
ג. התנהלותו הציבורית היתה כוחנית ודורסנית, הן מבחינה זו שהפך את מוקדי הכח לערך עליון שעליו יש להאבק בכל מחיר[15], והן מבחינה זו שעשה כמיטב יכולתו להשפיל ולרמוס את יריביו אם מחוץ[16] ואם מבית[17] [הייתי מאריך גם בתיאור צרות עינו בכמה וכמה מחכמי דורו[18], אלא שלא אחפוץ להאריך בדברים הנסתרים].
ד. המטרה קידשה לגביו את כל האמצעים כשהוא אינו בוחל במחלוקות המפלגות ציבורים שלמים[19], בהובלת מאבקים פרועים המלווים באלימות פיזית[20], ואף בשקרים והתנהגות לא הגונה לבני אדם פרטיים[21]. ומאידך גיסא משנזקק לאדם מסויים לצורך אחד ממטרותיו הנעלות, היה מרוממו ומכרכר סביבו באופן מביש[22] [כמובן עד שפג חינו בעיניו כי אז היה ניתן להשליכו אחר גיוו[23]]. 

בשולי הדברים אתייחס רק לכמה סיסמאות שהיו רווחות באותם ימים בתעמולה הענפה שנוהלה סביבו בידי שופרותיו השונים [למרות שבשנים האחרונות נתגלה קלונם לעין כל כשתעמולת הכזב נשתנתה לבלי הכר, והסיסמאות החדשות מתבססות על טיעונים מנוגדים לגמרי].

א. הטענה כאילו וגאוני הדור הקודם החזון איש ורי"ז הלוי הסמיכוהו להיות דבר לדור. טענה זו מסתמכת בדרך כלל על בדלי סיפורים ושמועות עד מפי עד, ואינני רואה צורך לסותרם או לנסות להטיל בהם פקפוק[24]. אילו אכן היו גאוני הדור מבקשים להסמיכו כמנהיג לדורו [אם הכירו בכלל מושג שכזה...] היו טורחים להודיע דעתם לרבים באופן נאות, ולא באמצעות כמה ביטויים אקראיים [שמשום מה נאמרו בדרך כלל לפני כאלה שלא נמנו על תלמידיהם המובהקים ואכמ"ל].
גם בנוגע ל'הסכמה' הידועה שהעניק לו רי"ז הלוי לספרו, הרי אין בה ולו מילה אחת או אפילו רמז קלוש לענין ההנהגה הציבורית, או שיקול דעתו ומידת פקחותו[25].
ואין צריך לפנים כי המכתב שכתב לו ה'חזון איש' - בו התבטא "שהאמת אהוב לו מאד" - אין בו מאומה בכדי להעיד על מכלול אישיותו, לא כל שכן על מעמדו הציבורי הראוי לו[26].

ב. השקר הגלוי כאילו ורוב תלמידי החכמים שבדור התבטלו לדעתו. חשבון פשוט מגלה את עוצמת הסילוף ואת עזות המצח שבטיעון זה. 'ברור' שתלמידי החכמים המשתייכים לחסידיות השונות אינם עולים למנין שהרי שייכותם קובעת את דעתם, בניגוד לתלמידי חכמים ליטאיים שדעתם נקבעת לאחר עיון מרובה ובדיקה מדוקדקת. קל וחומר הדברים בתלמידי חכמים מבני עדות המזרח שאינם ראויים להצטרף לשום מנין, ובן בנו של קל וחומר בתלמידי חכמים 'מודרניים' יותר דלאו בני דעה נינהו כלל. כל זה פשוט בתכלית ומובן מאליו לכל מי אשר בשם 'בן תורה' יכונה[27].
ועם זאת בדיקה פשוטה מגלה כמה רחוקה הקביעה הנזכרת מן האמת. ולשם הבדיקה ננקוט את אותם שהיו עדים למאורעות ה'גורליים' בשנת ה'תשמט היא השנה ה'היסטורית' שבה זכו בני הציבור הליטאי להקהל ולעמוד על נפשם להצלת התורה[28].
היו אמנם כמה וכמה תלמידי חכמים שנהו אחריו באמת ובתמים [ולא משום פחד בלבד וד"ל][29], אבל לעומת זאת בואו חשבון כמה וכמה תלמידי חכמים לא ביטלו דעתם לפני דעתו, ומהם שהתנגדו לה בחריפות: ר"ד פוברסקי, רי"י ווייס, רי"מ פיינשטיין, רש"ז אוירבך, רש"ז ברוידא, רא"י פרבשטיין, ר"ח גריינימן, רמ"ד סולוביציק, רי"י פישר ואחיו ר"ש, ר"ד לנדו, ועוד רבים רבים [כמדומה שאם לא נחשיב את בעלי השררה אלא את תלמידי החכמים האמיתיים נוכל לקבוע כי מרביתם לא ביטלו דעתם לפניו כלל וכלל].

ג. הנסיון הנואל להציג את כלל מאבקיו כאילו מאחוריהם עומדת איזו דרישה לצדק ויושר, ולקיצוץ כנפיהם היהירות של 'מיוחסים' למיניהם, ולהפקעת 'נחלותיהם'.
בטרם יהיה כל שיח יש לציין שלמרבה ההשתוממות צלחה דרכו ובעקביות מפליאה הצטלבו/התסיימו המאבקים הזכים והטהורים באינטרסים המפלגתיים ובהאדרת הכח.
זאת ועוד מן הראוי להעיר הערה נכבדה: וכי קידום נאמנים ללא קשר לתכונותיהם ומידותיהם, הינו גרוע פחות מ'ירושות וחזקות'? וכי המלכת רבנים-עסקנים שעיקר מעלתם בקשרי-מפלגה[30] מזיקה פחות מהכתרת תלמידי חכמים יחסנים?

אלא שגוף הדברים הינו שקר תעמולתי [ואם בתעמולה 'מובטחים' אנו שאינה חוזרת ריקם, שקר תעמולתי על אחת כמה וכמה], כשפרטים מסויימים מובלטים, ופרטים אחרים מושמטים או מוצנעים.
כך מוצג מאבקו בפרשיית הגט הידוע כמאבק במשפחה מיוחסת וחזקה, כביכול היה הבעל בנו הצנוע של סנדלר עני מעיירה דרומית נשכחת שאיתרע מזלו ונאלץ להתגושש בכוחות עצמו עם ממסד אימתני, ולא 'נסיך' למשפחה מפורסמת מבוססת וענפה [קשורה בקשרי משפחה וידידות עמוקים עם ראמ"ש...] המתעתד לרשת את מקום אביו בראשות אחד ממוסדות התורה הגדולים בעולם.
כך מוצג גם מאבקו בישיבת פונוביז כמאבק נגד שליטה משפחתית בישיבה שהיתה עלולה רחמנא ליצלן לדרדר אותה לתהומות בל ישוערו. ורק שאלה קטנה מנקרת: מי נכנס בעקבות אותו מאבק לכהן כר"מ בישיבה, תלמיד חכם מופלג עלום שם שנבחר אך ורק בזכות ידיעתו העמוקה בכל מכמני התורה וכשרונו יוצא הדופן בהרבצת תורה, או חתן ידוע?
ובמה הועדפו כמה מאחייניו של החזון איש על פני רח"ג, אם לא בהתבטלותם לפני ראמ"ש ועשיית חפצו?[31]
ומה לנו מסתבכים, והרי עדיין לא שככו לגמרי הדי המאבק המכוער בר"ע יוסף ובסרים למרותו, על כי לא השתטחו אפיים ארצה לפני ראמ"ש, ומאבק זה אף הוא יתואר כמלחמת צדק למען הנרמסים ברגלי המיוחסים? ודבריו המחוכמים אודות הספרדים שאינם ראויים להנהגה אף הם נבעו מאותו מעין בלתי נדלה של צדק חברתי וסלידה ממעמדות?[32]

בחתימת מכתבי הערה קטנה: הרי כיום הזה רואים כולנו את ענבי הבאושים שצמחו בכרמו, המעשים המבישים הנעשים תחת דגלו, והשגעון הפושה בקרב המתיימרים להמשיך את דרכו.
אם אצל תלמידי החזון איש ורי"ז הלוי היתה הקיצוניות והקנאות חלק ממערכת כוללת, של דרך הלימוד, דקדוק המצוות, ארחות חיים, ושיטה השקפתית כוללת. הרי לעומת זאת בקרב חסידיו לא זו בלבד שדרך הלימוד אינה תופסת מקום כלל[33], אף דקדוק המצוות מאן דכר שמיה. אלא כלל לא ניתן להצביע על איזו שיטה השקפתית מסודרת, מעבר לקידוש המלחמה לשם מלחמה, פראות ואלימות, ודורסנות כלפי כל מי שאינו נכנע לשגיונותיהם והבליהם חדשות לבקרים.
בקרב חסידיו ומעריציו לשעבר ישנם רבים - כמוך - הסולדים מן הנעשה, אלא שמאידך ימשיכו להעריץ את דמותו הערצה עיוורת, כשהם מנסים לעשות שקר בנפשם ולהתעלם מאחריותו הישירה לכל הנעשה כיום הזה. ניתן להבין את מצוקתם ואת התפתלותם, ועם זאת האמת עד לעצמה: כשאלה הזרעים, אלה הפירות!!!

תקותי כי יהיה בדברים האמורים משום מיצוי הנושא הנידון, ולא נצטרך לחזור ולדוש בו. עם זאת פשוט ואינו צריך לפנים כי כל הערה, פירכא או סייעתא תתקבל בברכה.

ידידו מאז בימי שבתנו בשבת תחכמוני ישיבת ...

להמשך ומראי המקומות והמקורות כנסו כאן:


[1] אנקוט אחד מני רבים [וכן להלן]: בגמרא דב"מ יט א אמרו דהא דהמוצא גט אשה ושטר שחרור בזמן שהבעל והאדון מודים יחזירנו לאשה ולעבד, מה שאין כן בשטר חוב, משום דבשטר חוב איכא למיחש שיטרוף קרקע מזמן הכתיבה, שהלקוחות סבורים שלכך ניתן לו השטר  שנתברר שניתן בזמן הכתוב בו, אבל בגט אשה ושטר שחרור יאמרו הלקוחות שלכך ניתן להם, כדי להתגרש ולהשתחרר, ולפיכך יאמרו להם שיביאו ראיה אימת מטא שטרא לידייהו. והנה הרמב"ם לא הזכיר דין זה שיאמר להם שיביאו ראיה וכו'. באבי עזרי גזילה ואבידה יח ח ד"ה ונראה מבאר שלדעת הרמב"ם החילוק הוא דבשטר חוב כיון שהלקוחות לא ידונו עמם בשעה שיבואו לטרוף יש לדון עתה מה דינו ולחוש שמא לא ניתן בזמן הכתוב בו, ואילו בגט אשה ושטר שחרור כיון שהלקוחות ידונו עמם בשעה שיבואו לטרוף אפשר לתת עתה השטר ביד האשה והעבד, אבל אין הכי נמי דכשיבואו לדון עמם יצטרכו הלקוחות להביא עדים אימתי נכתב, ואם לא יביאו עדים יטרפו האשה והעבדבלא עדים כיון שהם המוחזקים. והרואה עומד ותמה: דברי הגמרא ברור מללו "כי אתיא למטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך" "דכי אתי למטרף אמרינן ליה אייתי ראיה אימת מטא שחרור לידך", הרי להדיא דהאשה והעבד בעו לאתויי ראיה אימת מטא לידייהו, והכיצד ניתן להעלות על הדעת לפרש את דברי הגמרא להיפך ממשמעותם המפורשת?
[2] במשנה בריש ברכות שנינו מאימתי קורין את שמע משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. והאחרונים הקשו שהרי תרומה בזמן הזה דרבנן ואפשר להקל ולאכלה מתחילת בין השמשות, ואילו קריאת שמע דאורייתא ויש להחמיר לקראה מצאת הכוכבים. באבי עזרי קריאת שמע א ט ד"ה ונראה כתב לבאר שבעצם זהו אותו זמן - דהיינו הלילה - אלא שבתרומה ניתן להקל ולהניח שכבר התחיל הלילה, ולכך נתכוין התנא שקורין את שמע בלילה כמו בתרומה וכל אחד כדינו. ואתה עומד ותמה: וכי בהגדרת המילונית של זמן קריאת שמע עוסק התנא? והרי התנא טורח ללמד ולהורות הדין אימתי זמן קריאת שמע, וכך שונים הלכה בדברי חידות סתומים? [וראמ"ש לא נתקררה דעתו עד שהקדים "ונראה שאין זו קושיא כלל ואיני יודע למה נתלבטו בקושיה זו"!].
[3] בגמרא דב"ב קכו ב בקשו לתלות דין מי שמבקש לעקור ירושה מאחד מבניו בדין תנאי שבממון אי קיים אי לאו, והשאלה מפורסמת: הרי אדם זה כגוזל את אחד מבניו, ומה ענין תנאי לכאן. באבי עזרי אישות יב ט ד"ה והנה שם כתב לבאר שבעקירה מהבן האחד כלולה הורשה לבן השני [דבר שלכשלעצמו יכול לעשותו לדעת ריב"ב], והורשה זו מותנית בתנאי שתעקר הירושה מהבן הראשון. והרי הדברים מתמיהין ומופרכין מכל וכל: א. הגדרת אדם המבקש לעשות מעשה כדי להביא לתוצאה מסויימת [עקירה מהבן הראשון כדי להוריש לבן השני] כאילו הוא עושה את התוצאה בתנאי שייעשה המעשה [הורשה לבן השני בתנאי שתעקר הירושה מהבן הראשון] הינה מוזרה בלשון עדינה. ב. לו יהיבנא ליה שנגדיר זאת כאילו והוא מוריש לבן השני בתנאי שתעקר הירושה מהבן הראשון, אכתי אין זה ענין למתנה על מה שכתוב בתורה. הגע עצמך: הרי אדם זה אינו יכול לעקור את הירושה מהבן הראשון, וכי משום שהוא עושה זאת כתנאי בהורשה לבן השני יוכל לעשות זאת [למאן דאמר דתנאי שבממון קיים אפילו במתנה על מה שכתוב בתורה]? אתמהה! והרי פשוט שמתנה על מה שכתוב בתורה היינו כשמתנה שהעסק יהיה בתנאי שהעסק לא יכלול את המגיע לו על פי דין התורה, אבל לא יעלה על הדעת שיעשה עסק עם אחד בתנאי שהעסק יכלול הפקעת המגיע לשני על פי דין תורה!  
[4] באחת משיחותיו הביא את לשון הרמב"ם "יסוד היסודות..." וביאר בגאונות מקורית ובאריכות נפלאה שלכל דבר יש יסוד כמו ללחם יש יסוד-הקמח, ולקמח יש יסוד-הגרעינים ולגרעינים יש יסוד-הגרעינים שנזרעו, ולגרעינים שנזרעו יש יסוד-האדמה, אבל היסוד הראשון של הכל זה הקדוש ברוך הוא [דפח"ח]. ולא עוד אלא שהקדים לדבריו בזו הלשון: "התחדש לי ענין לאחרונה, ואינני יודע כיצד לבטא את הדברים ואם תקבלו חידוש זה. נבאר ונראה אם יש לנו שייכות לזה ואם אנו מבינים ויודעים ענין זה". וחסידיו השוטים הולכים ומדפיסים את דבריו כצורתם [מחשבת מוסר עמוד רצה].
[5] ואמת מה נהדר היה מראה הפילוסוף האלוקי בעמדו לפני צאן מרעיתו, והוא שוטח ראיות מחודשות ומופתים חזקים לחיזוק האמונה במציאות ה' ובחידוש העולם.
[6] וזו לשונו הצחה בהסכמתו לספר 'עוטה אור': "הנני בזה בדברי הקצרים האלו הגלויים והמפורסמים לכל כי ידידי ורב חביבי מאד מאד נעלה גדלותו בתורה לחדש בכמה ענינים מסובכים ללבנן ולבארן ה"ה הגאון המפורסם על ידי שזה כמה שנים שמרביץ תורה לעדרים בהישיבה בבאר יעקב ועוד בכמה מקומות שמזמינים אותו להגיד שיעורים לפני חברי הכולל הוא אשר בשמו יקרא הרב עמנואל טולידנו שליט"א ולזה למותר כל דברי שאין צריך לדידי ודבריו מאירין בסברא ישרה ובהעמקה".
[7] אנקוט דוגמא שדוקא אינה קשורה למאבק מסויים: באחת משיחותיו לפני תלמידי הישיבה התבטא שבחור שלא מכניס בחור אחר לחדר הרי הוא גזלן ופסול לעדות [רא"י צוקער בדרכו האופיינית אמר לאחר השיחה כי ראמ"ש פוסק שבגזילת קרקע נפסלים לעדות...].
[8] כמו הנימוק המשכנע להתנגדותו ללימוד הרמב"ם היומי "וכי כל הגאונים והצדיקים בדורות שלפנינו שלבם היה חם לעשות למען כבוד ה' ותורתו לא ידעו מהרמב"ם".
[9] כמו הביטוי המעודן והשקול 'טרייף חזיר' ששהיה שגור על לשונו. או כמו האיזכור המזלזל 'עובדיה יוסף' [ללא הקדמת תואר] וזאת בפני המוני שומעים וכלי תקשורת [אגב באותם ימי מלחמת קודש ב'ממשלת השמד' פורסם כי ראמ"ש הפסיק לאכול בשר. ח"א נזכר באותה שעה במעשה באותו אחד שהגיע לאחר קום המדינה לפני החזון איש ושאלתו בפיו, אם צריך להפסיק לומר תיקון חצות. רי"ז הלוי ששמע על כך הגדיר זאת כך: כמה סבלנות יש לו לחזון איש, אדם אומר תיקון חצות במשך עשרות שנים כדי שבן גוריון יהיה ראש ממשלה, והחזון איש מטריח את עצמו לשמוע את הבליו. וד"ל].
[10] למשל כשבאחת הפעמים בהן נשא ממדברותיו הפוליטיים לפני תלמידי הישיבה [נוהג פסול בפני עצמו] שהוקדשו באותה פעם למפלגת ש"ס, סיים את שיחתו המתלהמת באמירה "און מיר וועלן אויס פירן"!!! או בנושא פרטי יותר כשדיבר פעם על מכשיר הרדיו [היו ימים] אמר שבחור שיש לאביו רדיו בבית צריך לשברו!!!
[11]כמו הנוסח שכתב אודות אחד מבני רש"ז אוירבך "ואין להרהר אחר דבריו", וכל הרואה ישחק לו [אגב גם במכתב המלצה בעסק צדקהכתב אודות ר"ר סולוביציק ורמ"ב לוין "ואין להרהר אחר דבריהם"...]. ומה נאמר לתואר ה'נורא' בו עיטר את ר"י בן ר"ע יוסף - "מלא דעת תורה"?!
[12] דוגמא שולית - אבל משקפת ­- ניתן לראות בחלוקת התארים הנהוגה במחוזותיהם, כשתלמידי חכמים שידם רב להם בעומק העיון בהרבה מקצועות התורה אינם זוכים לתארים להם זוכים בעלי שררה רחוקים מחכמת התורה שזכו להתברג במערכת המפלגתית. ומי אשר הצליח לפלס לעצמו דרך להיות נמנה כחבר 'מועצת' הרי בין לילה 'גדלה' גאונותו עד לבלי הכר. דוגמא חמורה בהרבה יש לראות בחוג שנתקבץ מסביב למורה הוראה ידוע שספריו עולים על גדותיהם בשטויות וסטיות מביכות, ופסקיו מצטיינים בשטחיותם המבהילה. גם אם ננכה מחשבון חסידיו את אותם המבקשים לקיים בעצמם "מקלם יגיד להם", ואת אותם שיצאו אי פעם - הם או אחד מקרוביהם - חייבים בד"ת בבית דינו של ר"נ קרליץ, עדיין יש לראות כי לגודל החרפה אצל רבים מבני הציבור הליטאי מהווה ההשתייכות והסמליות המפלגתית גורם עיקרי או יחיד בהתקשרות לרב וקבלת פסקיו.
[13] התבונן נא בנעשה בועד הכשרות המפלגתי: רבני הועד חרב איש ברעהו, וכל אחד מהם בונה במה לעצמו, הניהול הכספי מתחלף מידי תקופה, והאשמות החמורות מתעופפות מצד לצד. והמונים המונים ממשיכים לצרוך את מוצרי הועד ללא בדיקה וללא הרהור. מעבר לכך: בניגוד לועדי כשרות אחרים ש'כרטיס הביקור' שלהם הינו הפיקוח והמומחיות, הרי ועד הכשרות המפלגתי אינו נצרך להתהדר בכך, די לו בנפנוף בדגל המפלגה ובקו"ק מרבני המפלגה המפליגים בשבח ה'היימישע' הכשר.
[14] בין היתר ניתן להווכח בכך בשעת הבחירות לרשויות המקומיות, כשבכל מחלוקת-שררה שבין עסקנים מקומיים זוטרים מתייצבים 'מנהיגי הדור' הליטאיים באופן מיידי לטובת הצד המייצג כביכול את הציבור הליטאי [ואשרי המאמין שבאורח פלא לאחר בירור ושיקול הדעת מעמיק תמיד מגלים 'מנהיגי הדור' כי הצד ה'ליטאי' הוא הצודק]. ולא זו בלבד שהם מתייצבים לצידו, אלא שבאופן מגוחך ומעליב הופך הנושא המקומי-נקודתי להיות 'מאבק גורלי לדורות', ו'המשך קיום התורה ולומדיה' נהיה תלוי ועומד עדי יתבררו תוצאות הבחירות [או האינטריגות] בעיירה פלונית וכו' וכו'. אחד המקרים בהם באה תופעה זו לידי ביטוי הינו מאבק השליטה ב'חינוך העצמאי', כשהשאלה מה יהיה היחס המספרי בין חובשי ה'קנייטש' לחובשי ה'ספודיק' בהנהלה מתורגמת סימולטנית לשאלה קריטית שבה תלוי עתיד חינוכם של רבבות ילדי ישראל, ובאופן אוטומטי מתייצבים הרבנים הליטאיים במסדר תמיכה במאבק הקדוש.
[15] כמו המאבקים הקדושים והויכוחים הנעלים - שבסופו של דבר הביאו להקמת המפלגה - על המיקום המדוייק של נציגיו ברשימה לכנסת ולמועצות המקומיות, או המלחמה הנשגבה על רבנות העיר בבני-ברק [אגב ראוי לציין כי הקישור המוזר שנעשה בין ההתכתשות על המיקום ברשימה לכנסת [התכתשות שנוצרה במשך שנים ארוכות קודם], למאבק בחב"ד - קישור שנועד לצייר את המאבק הפוליטי-קטנוני כמלחמת מצוה להעמדת הדת על תילה – רק חיבר, ובעוצמה מרובה, בין ציבורים חסידיים נרחבים לחב"ד ואכמ"ל].
[16] בין היתר באמצעות הפאשקוויתון המפלגתי שדרך זו הפכה לעצם מעצמיו, וסגנון הפעולה הפרוע שלו הפך מחד לסימן היכר ייחודי, ומאידך תרם את חלקו להשחתת השיח הציבורי-הליטאי כולו. זאת ועוד במשך השנים הפך זה להיות כלי שרת להשלטת דעותיהם ורצונונתיהם של קומץ רבנים ולבלרים זוטרים על כלל הציבור בכל דרך ובכל מחיר, תוך פגיעות חמורות בעומדים בדרכם, או אפילו בעומדים מנגד ומסרבים להשתתף בחינגת האלימות והכוחניות, כשעל הכל פרוסה חופה מפוארת של קנאות צרופה וזכה למען ה' ולמען תורתו, וממעל מרחפת דמות דיוקנו הענוגה של אותו זקן זכור לטוב.
[17] אנקוט כמה דוגמאות בולטות: באלול ה'תשמז-תשרי ה'תשמח ניהל מאבק נגד ר"ד פוברסקי על השליטה בישיבת פוניבז'. מבלי להכנס ולנסות להכריע עם מי היה הצדק באותו ויכוח, הרי אין ספק כי המאבק הנלוז שנועד להכניע את רד"פ ובנו רב"ד כלל ירידה לחיי אדם, ביזוי תלמידי חכמים באופן נורא, ביטול תורה דרבים עצום, וחילול שם שמיים בפרהסיא. מעשים אלו נעשו בידי חסידי ראמ"ש בשמו ולכבודו ובסמיכות מקום, כשהוא היה אמור להיות מודע לכל הפחות למרביתם. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. מדהים לראות כיצד ויכוח מקומי אודות שליטה בישיבה עם אחד מחשובי ראשי הישיבות שבדור [בן גילו] הופך להיות מלחמת קודש שבמסגרתה הותרה התורה כולה!.
בראשית ה'תשנג יצא הקצף מלפניו על ר"ח גריינימן בשל העזתו לקבל את אחד מחברי הכנסת מרשימת ש"ס בביתו, וזאת - ר"ל - בשעה שראמ"ש ניהל מאבק נגד אותה מפלגה. בזאת חנוכה באותה שנה עמד ראמ"ש לפני המוני שומעיו ודיבר בזלזול ובגסות נגד רח"ג, ולמחרת היום התנוססו דבריו לראוה בבטאון המפלגתי [למען האמת הקצף על רח"ג שרשו בימים קדומים יותר, כשלאורך שנים סירב רח"ג לקבל על עצמו עול מלכות ה'חצר']. הגע עצמך, תלמיד חכם מופלג בעומק העיון להלכה ולמעשה בכל הש"ס, ומכיון שלא ביטל עצמו כיאות הותר דמו ומותר לבזותו ולחרפו ברבים?!
ישנן דוגמאות נוספות רבות שלמרות שלא גלשו למאבקי דמים יש בהם ללמד על גישתו. כמו יחסו ונסיונו להצר את צעדיהם של אותם תלמידי חכמים שסירבו להתבטל לפניו לגמרי: רש"ד פינקוס, ר"מ שפירא, ר"י סוויצקי, רא"י סולוביציק, ועוד ועוד [ביחס לשנים הראשונים נטען כי דרכם ב'מחשבה' מסוכנת. דרכו של רי"א וינטרויב ב'מחשבה' לעומת זאת היתה דרך סלולה וכבושה לרבים, אלא מה...] 
[18] כמו נסיונו להניא את תלמידו מללכת לקבל תורה מרי"ד סולוביציק [עד כדי כך שבמכתב ההמלצה שכתב לו לבסוף טרח לרמז את חוסר שביעות רצונו], או אמירתו לתלמידים קרובים שימעטו לדבר ב'לימוד' עם ר"ש רוזובסקי. והשתיקה יפה.
[19] בחורף ה'תשמט כשכתב ר"ד לנדו את מכתבו הידוע [בו חזה כחכם עדיף מנביא את דיוקן פניו המכוער של הציבור הליטאי דהאידנא], השיבו ראמ"ש מעל במת עצרת הבחירות לעריית בני-ברק בטענה כי כשגנב בא לבית מותר לצעוק ולנסות להציל את הרכוש. מעבר להסתכלות האופיינית על מה שהגיע לו לפי דעתו כדבר שנגנב מביתו, לא השיב בכך כלום: הרי ברור לכל בן דעת שגם גניבה בביתו של אדם לא אמורה להפוך אותו לחיה רעה ואכמ"ל.
ואגב אם ברצונך לעמוד על מידת ועומק שיקול הדעת ששימשתו בבואו להכריע בענינים הרי גורל כאלה, כלך לך אצל רב"ש דויטש, דלא חלי ולא מרגיש, ובדברו מענין הסייעתא דשמיא לה זכה ראמ"ש שח [בראיון לבטאון המפלגתי לרגל ועידת-המפלגה], כי בערב סוכות ה'תשמט היום בו אספו חתימות להגשת רשימת מפלגת דגל התורה, סיפרו לראמ"ש שהצליחו לאסוף כשלשת אלפי חתימות. משום מה היה נשמע לראמ"ש שאמרו שאספו כשלשים אלף חתימות, ולפיכך היה רגוע ביחס להצלחת דגל התורה! עמוד והשתומם: א. זאת היתה מידת היכרותו את הציבור עד כי סבר שניתן לאסוף בבוקר אחד פי עשר ממה שהיה ניתן בפועל?! ב. שמיעה שטחית של אמירה חשובה כל כך [מבחינתו] הספיקה לו בפעם אחת כדי להרגע בענין גורלי כל כך [כנ"ל], ללא שטרח אפילו לשאול פעם נוספת ולברר יותר?!
[20] אם אתחיל ואמנה את מספר מעשי האלימות שנעשו תחת חסותו תכלה היריעה: מעשי האלימות בישיבת פוניבז' שהוזכרו לעיל, מעשי האלימות בחורף ה'תשמט, מעשי האלימות נגד חברי הכנסת דש"ס בשנת ה'תשנג, ועוד רבים מספור. הן אמנם היה משלם מידי פעם מס שפתיים בדמות קריאה להמנע מאלימות, אולם מעולם לא נקט פעולה אמיתית למניעת אלימות, ואף להיפך [מסופר כי ר"מ ידוע שבישיבה בה כיהן פגעה המחלוקת, הזהיר יום אחד את תלמידיו לבל יתערבו ולבל ינהגו באלימות. שוב ביום המחרת חזר על אזהרתו, ושוב ביום השלישי כנ"ל. לאחר מכן אמר להם "ראמ"ש אומר פעם אחת וכולם מבינים מה צריך לעשות, ואילו אני כבר אמרתי ג"פ ואין מבין?"...]. 
[21] שתי דוגמאות קטנות יועילו להמחיש את האמור. א. בשנת ה'תשלז קרא אליו את י"מ אברמוביץ שהיה נציג הסיעה המרכזית באגודת ישראל, והורה לו לחתום על מסמך ולפיו במקרה וש' לורנץ נציג צא"י לא יכנס לכנסת בבחירות הקרובות יתפטר ימ"א מן הכנסת כדי שש"ל יוכל להכנס. ימ"א אמר לו שאינו יכול לחתום מבלי לשאול את פי שולחיו - דבר פשוט אצל כל אדם הגון. ראמ"ש המשיך ללחוץ עליו שיחתום ואכן ימ"א נכנע וחתם, וכצפוי לבסוף שילם את המחיר וסיעתו העבירתו מתפקידו. ב. בספר הזכרון לי' נייהוז - איש עסקים שהיה ממקורבי ראמ"ש - מסופר שבזמן המאבק בבנק לאומי הגיע אליו לשאול אם לנתק את הקשרים העסקיים עם הבנק, וראמ"ש השיבו שאינו צריך לנתק. לאחר זמן קצר שוב הגיע אליו ואז הורה לו לנתק את קשריו עם הבנק. י"נ שאלו לפשר השינוי, וראמ"ש הכחיש שבעבר השיבו שאינו צריך לנתק!
ובר-דעת כמותך ישכיל להבין כי התקשרותו לא' ורדיגר כדי לשכנעו להצטרף לקואליציהידועה, אף בה היה כדי לסמל את חוסר המעצורים והעדר הבושההעצמית בדרכו להגשמת משאלותיו, הן משום שהלה השתייך לאגודת ישראל מפלגה ממנה פרש ראמ"ש ובה נלחם באותה תקופה, והן משום שכשנה ומחצה קודם לכן שימש הלה כנושא להתקפה פומבית ופרועה על אגודת ישראל שהעיזה לצרף אותו לשורותיה.
[22] כמו יחסו לר"ע יוסף ב'שנות השובע'. וכמו התנהלותו עם אדמו"ר ידוע שבשנים קודמות חתם על מכתב חריף ביותר כנגדו [לאחר שהלה בדרכו הילדותית ורודפת תשומת-הלב השתלח באחד מחשובי הרבנים], ואילו משהועילה לו שותפותו גדלו ונשאו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו.
[23] תיזכר כאן 'דאגתו' לאדמו"ר הנזכר ולחוגו בשנת ה'תשנב, ויחסו לש' לורנץ ותנועתו משעת הקמת המפלגה ["ברילאנט אויך" וכו']. ואכמ"ל אודות מהפכת תשמ"ח במערכת ביטאונו, כשאותם אלה שעמדו בראשית הדרך מול כל הלחצים והקשיים, הושלכו ככלי אין בו חפץ.
[24] אגב מסופר כי בזמן מסויים ביקש אחד מאנשי השררה להפגש עימו, וראמ"ש הגיב: גם רי"ז הלוי לא הסכים לקבל את בן גוריון. ח"א המשיל משל לאותו יהודי שהתארח בבית חבירו, ולאחר שאכל סעודה דשנה בכל מיני מעדנים, ראה את בעל הבית מוציא פרוסת לחם יבש ומטביל אותה במלח. לתמיהתו הגיב בעל הבית "ושובבי"ם זה דבר קטן אצלך?"...
[25] וכי משום שתיאר את ר"י אברמסקי בתואר 'פאר הדור' - וזאת עוד בשנים שלפני מלחמת העולם - עלינו להסיק כי ראה בו את גאון הדור שכל חכמי ישראל כקליפת השום לפניו? או שאולי ר"א סילבר שאף הוא זכה לתואר זה הוא האיש שאליו היו חכמי התורה אמורים להתבטל כעפרא דארעא?
[26] ידוע כי החזון איש העתיר תארים מופלגים אפילו לצורבי דרבנן עולי ימים. כך למשל כתב לר"א שפירא [מי שכיהן לימים כרה"ר ור"י מרכז הרב]: "הגיעני דבריו החביבים עלי מאד בהיותו כל מגמתו לאמיתת התורה". ולרח"י גולדוויכט [מי שכיהן ימים כר"י כרם ביבנה]: "הרבה מן הקדושה של יגיעת התורה חופפת על דבריך, ומרוב העיון השקוע בדבריך קשה להגיע אליהם". ואכמ"ל בדבר פשוט שרק מי שאינו מכיר את כתבי החזון איש יכול לטעות בכגון דא.
[27] אגב כבר היה מעשה בראמ"ש שבשיחה שנשא לפני תלמידי הישיבה הכריז ואמר: "איהר זייט דאך אלע בני תיירע". ושוב - בסמיכות זמן - היה מעשה בר"ד פוברסקי שבשיחה שנשא לפי תלמידי הישיבה התבטא ואמר: "ווער קען זיך רופן א בן תיירע"...
[28] כפי שסיפר רב"ש דויטש שכשאמרו לפניו שיש בזה משום הצלת כבוד התורה, אמר שזוהי הצלת התורה עצמה...
[29] כך היא דרכו של עולם: זהות חוגית מחד, ושנאה מלובה מאידך, מהוות תרכובת קטלנית שיבכולתה לסחוף אחריה ציבורים שלמים - כולל חכמים ונבונים - בעיוורון מציאותי ומוסרי מוחלט, והדברים פשוטים לכל מי שיד ורגל לו בידיעת קורות הדורות. ניתן לראות זאת כשמתבוננים בנעשה בציבור החסידי בתקופה האחרונה: אדם מסויים שכמדומה דלית מאן דפליג שהוא כלי ריק מנוער מתורה ויראת שמים, ואף כעסקן לא נצטיין בתחום כלשהו, לא כנואם מזהיר, לא כחכימא דיהודאי, ולא כאיש רב פעלים. יתירה מזו הכל גלוי וידוע: את תפקידו קיבל בירושה מאביו שאף הוא קיבל ירושה מאביו, וכעת הוא כבר עסוק בהנחלה לדור הבא, וכל מטרתו בפעליו השונים הינה האדרת כוחו וכח משפחתו ומקורביו, כשלשם כך אינו בוחל בהחלפת 'רבותיו' חדשות לבקרים. והנה באמצעות אותה מטבע עוברת לסוחר, שמצידה האחד ליבוי שנאה לחוג מסויים, ומצידה השני גיבוש ציבורים מסויימים תחת דגל זהות משותפת – 'כלל חסידי'[?],  הצליח לגרוף אחריו רבים רבים, וכדי בזיון וקצף.
[30]וזכורה לכולנו התנגדותם החריפה של אותם מגאוני ישראל שתמכו בו לאורך הדרך, לנסיונו להכתרת רב במודיעין-עילית ואכמ"ל.
[31] והיחס המיוחד לאחד מבני רש"ז אוירבך אף הוא ודאי נבע מסלידתו מרבנים-עסקניםהמקושרים משפחתית, ממסדית, וממונית, וד"ל.
[32] ומן הכיוון ההפוך תיזכר תמיכתו הנחרצת במ' פרוש וש' לורנץ להמשך אחיזתם בקרנות המזבח במשך שנים רבות, כמופת למאבק להנחלת נקיון כפיים ולהטמעת נורמות ציבוריות נאותות...
[33]לפלא לעין כל רואה המקום המזערי שספריו התורניים תופסים אצל המון חסידיו. לא זו אף זו: כמה וכמה הריע והתריע בענין הספק הלימוד המועט בישיבות, ואך חרס העלה בידו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה