הויכוח בין אברהם לשרה והכרעת השם יתברך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה

מאת הרב חיים אמסלם

התורה מתארת בפרטות ובהרחבה את פטירתה של שרה אימנו הספדה וקבורתה, ורכישת מערת המכפלה על ידי אברהם, באופן מורחב וחריג, מה שלא מצינו אצל שאר האמהות או אצל חוה.

ונראה להסביר כי לפי שהיה שרה אמנו היה מעמד מיוחד ושונה, ששרה היתה נביאה, ולא סתם נביאה אלא אולי הגדולה שבנביאות, וכמו שכותב רש״י על הפסוק ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה״ בשם רבותינו, כי שרה אף גדולה מאברהם בנביאות, לכן התורה התיחסה בהרחבה לכל נושא פטירתה.

וכאן מתגלה הויכוח הנבואי אידאולוֿגי בין אברהם לשרה, כשהקב״ה מודיע לאברהם כי יוולד לו בן משרה שירשנו, ביקש אברהם ״לו ישמעאל יחיה לפניך״ דהיינו אברהם בעצם מסתפק בישמעאל ולא מצפה או רוצה בן נוסף, למרות הבטחת השם, והקב״ה עונה ״אבל שרה אשתך יולדת לך בן״ מלת ״אבל״ מלמדת על התנגדות למחשבתו של אברהם לראות בישמעאל את הבן הלגיטימי והבכור, אולם מכיון שאברהם מתעקש על ישמעאל ״רצון יראיו יעשה״ לכן ״ולישמעאל שמעתיך״...

בלדת יצחק שרה מחליטה לשים סוף למצב לא ברור, ולסמן את המצב העתידי כי ״מעשה אבות סימן לבנים״, וזאת על ידי גרושה של הגר עם ישמעאל בנה, וכאן רואים לעומת זה את גישתו של אברהם שקשה לו כנאמר ״וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו״ והקב״ה מתערב ואומר לו בפירוש ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה! כי ביצחק יקרא לך זרע״...

מה הכוונה העמוקה בזה בין אברהם לשרה? ובכן אברהם שבאופן טיבעי אהב את בנו בכורו ישמעאל, ואולי ראה בו בשלב מסוים כבן העיקרי וכ״יורש״ וממשיך הלגיטימי של המורשת הרוחנית וירושת הארץ וברכתה, וכן מי שירש את רוב הירושה הגשמית ואת ממונו, כבכור הנוטל פי שנים לפי הדין, קשה לו להסכים לסילוקו, והעמדת יצחק במקומו, אולם שרה נביאה היא ורואה למרחוק יותר מבעלה, ומבינה את רצון האלוקות, ואינה מסכימה לגישתו באופן מוחלט לזה ״כי לא יירש בן האמה״ הזאת, כלומר אברהם רואה בו בנו בכורו, ואילו שרה מתייחסת כאליו כ״בן האמה״ אשר כפי ההלכה אין יחוס לגוי אל אביו, והוא רק בנה של הגר השפחה, אך אינו ממש בנו של אברהם, אברהם לפי תומו מצפה, על כל פנים, לדו קיום עתידי, בירושה בין ישמעאל ליצחק, אך שרה אינה מעונינת בשום דו קיום, היא יודעת כי דו קיום כזה איננו אפשרי ולא יתכן במציאות, שלום כזה לא יכון, כששורשו נטוע במחלוקת מיסטית-דתית, את זה היא יודעת מכח ה״נבואה״ שבה, אברהם אומנם ״נביא הוא״ כנאמר בתורה, אולם למדרגתה של שרה לא הגיע [למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות, רש״י].

אגב זו דוגמא נפלאה למעמד ה"על" של האשה במקורותינו, על אף שהיא לכאורה ממלאה את יעודה הנשי בלבד, וצניעותה של שרה באה לידי ביטוי בפסוק "הנה באוהל״ [צנועה היא, רש״י] אולם אין הדבר גורע אינו גורע ממעמדה ואינו הופך אותה ללא רלוונטית, עובדה שהקדוש ברוך מצוה לאברהם ככתוב "שמע בקולה״...

התורה כבר ניבאה מצב של בני לאומים אחרים על אדמת הירושה, שאולי מתוך רצון טוב ונאיביות, לא נרצה לפגוע במעמדם, אולם באה התורה ומזהירה אותנו ״ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם, לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וצררו אתכם על הארץ, אשר אתם יושבים בה״ במדבר פרק ל״ג פסוק נ״ה.

המאמינים ורוצים בדו קיום כוונת טובה והם מבחינת אברהם, ואילו שרה שמבינה שבארץ ישראל הדבר כנראה בלתי ניתן, כי כאשר הצד האחר טוען להיותו יורש שווה זכויות היסטוריות, ואולי אף בעל זכויות עדיפות, אזי אין אפשרות לשני מלכים שישלטו וימלכו יחד.

אירועי הימים האלה, מזכירים את משפט שלמה (על תחילת התייסדות מלוכתו התבשרנו בהפטרה של השבת).

האם המזוייפת, לא איכפת לה שכל הארץ תבער ותעלה באש ויאבד התינוק החי בלהט המריבה, רק שלא תזכה בו האם האמיתית, ואילו אנחנו, האם האמיתית, רצים לכבות את השריפה גם ליד כפר ערבי.

מה שקורה בימים אלה הוא ההוכחה הניצחת שהארץ, כפי שפסק שלמה במשפטו, שייכת לנו ורק לנו.

ברוח הימים הללו אולי אפשר לפרש עוד "כי לא יירש בן האמה הזאת", שכוונת שרה היא, למה הוא לא יירש? כי הוא לא רוצה לירש בשיתוף "עם בני עם יצחק״, זה טבעו שהוא יודע רק לשרוף את הכל, הוא רוצה רק להרוס, והוא מוכן אף להרוס את הירושה, את ארץ חמדה, ע"מ שלא ירש יצחק, לא מתוך אכזריות חלילה החליטה שרה לגרש את ישמעאל, אלא שכשהיא ראתה את הטבע שלו, שמתגלה לנגד עינינו ואנחנו רואים אותו בימינו שהם לא יודעים ולא מוכנים להתחלק, בבחינת ״גם לי גם לך לא יהיה״, כלומר שרה בעיקרון היתה מוכנה לשיתוף פעולה ולירושה משותפת אלא שהיא מהר מאוד הבינה שזה לא יקרה לא בגללה ובגלל יצחק וזרעו, אלא בגללם ובגלל טבעם, שהרי מהרגע שהגר הרתה נאמר ״ותקל גבירתה בעיניה״ זה הטבע של הגר, ואף על פי כן לא גירשה שרה את הגר וישמעאל מיד, אלא כשעמדה על טבעו של ישמעאל שכבר היה בחור בן חמש עשרה ומעלה בלשון תורה ״מצחק״.

שרה ואברהם היו בעלי חסד ומכניסי אורחים, טבעם של בעלי הכנסת אורחים, שהמכניס אורחים משתף ומתחלק עם זולתו במה שיש לו, שניהם שאפו וייחלו לאותו דו קיום, אלא שבשלב מוקדם הבינה שרה שזה לא ילך, כי הוא רוצה את הכל לעצמו ואינו רוצה שיתוף, ומוכן לאבד הכל והעיקר שיצחק לא יירש, ולא מתוך אגואיזם או אנוכיות גירשה את ישמעאל.

אין יהודי בעולם שאינו רוצה שלום ואין יהודי שלמען שלום אמת לא יהיה מוכן לשתף בישיבת ארץ ישראל גם את בני ישמעאל ובלבד שיהיה שלום אמת, וגדולה מזו למען שלום יש אף שפסקו לא רק את הצורך לשתפם אלא להתחלק אתם בשטח הארץ, דא עקא שהשנים מלמדות אותנו שאין מציאות לכך, לא רק שלא יצלח נסיון ההשתפות יחד, וקל וחומר החלוקה, שזה כבר נגד הרצון האלהי, הבא לידי ביטוי בתימוכין בגישת שרה, ובזה שרה היתה גדולתה של שרה יותר משל אברהם לראות למרחוק.