רשימת הבלוגים שלי

יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

פינת החסד היומי

מאת יוסל

וכך כותב חיים ולדר. אין צורך להיות חב"דניק כדי להתרגש מהסיפור הזה.
המחזה הזה, של הרב אהוב מכובד וחשוב שדובר בו לכהונת הרב הראשי לישראל עם האסיר היהודי שנמצא בכלא בגלל מסירותו למוסדות חב"ד, שהסכים להקריב את החופשות שלו בשביל רגע אחד של מקווה, גרם לי באופן אישי להתחזקות בלתי רגילה. חיים ולדר כותב על סיפור המכנסיים של הרב גרוסמן
כתבתי כבר 41 ספרים. מאות סיפורים. הרבה מציאות, קצת דמיון ולהפך... אך שום דבר לא הכין אותי לסיפור של הרב אהרונוב והרב גרוסמן, שהם למעשה שני סיפורים שהתערבבו לכלל סיפור אחד מדהים מרגש וכובש את הלב.
אנו חיים בדור בו לשמחתינו (או לצערנו) אין צורך במסירות ובהקרבה לקיים תורה ומצוות כמו סיפורי הקנטוניסטים עליהם התחנכנו או על מרן הסטייפעלר שכמעט קפא למוות אך לא הושיט ידו לקחת את המעיל הצבאי שהונח על עץ בשבת.
והנה ב- תשע"ז, יהודי שיושב בכלא מבקש לטבול במקווה לפני יום כיפור, והוא מסורב כי המערכת לא בנויה ליציאה של מאות אסירים למטרה הזו.
הוא עותר לבית המשפט ובנסיון של הרגע האחרון הוא פונה אל השופט ואומר לו אני מוכן לוותר על כל החופשות שלי עד שאשתחרר ובלבד שתאפשר לי לטבול במקווה לפני יום הכיפורים.
אני מקווה שכולם מבינים מה משמעות חופשה של 72 שעות לאסיר. ומה משמעות ויתור על כל החופשות ובשביל מה? בשביל טבילה חטופה. גם השופט הבין את המשמעות, והתרשם מהכנות של הרב אהרונוב ומוותר לו על כל החופשות ומסתפק במחיר חופשה אחת.
אני קורא את התיאור הזה וחש את ההתרגשות הזו שאני מכנה "הדמעות הפנימיות" כאשר אני כותב קטע סיפור שמרגש אותי, ויודע שכשאני מזיל דמעות גם הקוראים שלי יזילו דמעה.
ועוד לפני שאני מתרגל לסיפור הזה ולפאנץ' שלו, נוחת עלי סיפור נוסף שהוא למעשה המשכו של הסיפור. מסתבר שיציאה לחופשה מחייבת ללבוש בגדים אזרחיים. והרב אהרונוב עם בגדי האסיר הכתומים לא היה יכול לצאת ל"חופשת המקווה" הקצרה שלו.
אז מה עושים?
כאן נחלץ איש ענק שהוא בעיני הגירסא הצ'אלמרית של רבי לוי יצחק מברדיצ'וב ובלי להתבלבל עושה את הדבר האחרון שרב חשוב במעמדו מעלה על דעתו לעשות.
הוא נותן לו את המכנסיים שלו!
וכך הם מהלכים כל הדרך אל המקווה. כמו שתי צ'אלמרים אמיתיים, האחד מהדק את המעיל השחור הרבני שלו שמגיע עד אמצע הברך ומשם חשופות רגליו והשני שרזה - כך אני שומע - כמה עשרות קילו, מחזיק את המכנסיים שלא ייפלו ומזכיר לי את התיאורים של  דוד שלי מבתי אונגרין איך הם היו מחזיקים את המכנסיים שקיבלו בירושה ורצים בסמטאות מאה שערים.
והמחזה הזה, של הרב האהוב המכובד והחשוב שדובר בו לכהונת הרב הראשי לישראל (וכעת ניתן להבין מדוע סירב לתפקיד. הוא רב של הלב, הוא רב של "עמך", יותר מזה: הוא רב שנותן חוץ מהלב, גם את המכנסיים שלו.) עם האסיר היהודי שנמצא בכלא בגלל מסירותו למוסדות חב"ד, שהסכים להקריב את החופשות שלו בשביל רגע אחד של מקווה, גרם לי באופן אישי להתחזקות בלתי רגילה ואני מאמין שמחזה כזה גרם ליושב בשמים הרואה הכל לגזור על גמר חתימה טובה ושנה טובה של טוב וחסד אהבה ואחדות על כל עם ישראל. עד כאן מאמרו של חיים וולדר עם שינוי של כמה מילים ממני. ואני הקטן מוסיף על דברי הסופר חיים ולדר, וסובר שמבלי הרבי הקדוש מחב"ד שהקים אמפריה של נתינה לעם ישראל בכל העולם לא היה קיים כזה הרב אהרונוב, ולא היינו קוראים על סיפור המקוה, הרבי השקה את העץ של עם ישראל ואמר לכל יהודי גדל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה