מה לא טענו על הבעל שם טוב, אלה שהתנגדו
לשיטתו. מאחר והיה לבעל שם טוב מוניטין של עושה ניסים, על כן טענו עליו מתנגדיו
שהוא מכשף. ניסיתי לברר מעט, מהו כישוף? היום אפשר למצוא חומר באינטרנט על כל מה
שרק רוצים. מכל המקורות שאותן בדקתי והצלבתי על מנת לברר מהו כישוף, עולה אותו
רעיון בערך, אדם מטמא את עצמו בעבירה חמורה במיוחד, או בדרישה אל המתים, עד
שמתלבשת בו רוח טומאה, ורוח הטומאה הזאת היא שמסייעת לו לעשות פעולות שלא כדרך
הטבע. האמת היא שכך גם כתוב בגמרא. בזמן הגמרא, אם רצה אדם לעשות כשפים, היה צם
ואחר כך לן בבית הקברות, על מנת שתישרה עליו רוח טומאה המצוייה בבית הקברות, ורוח
הטומאה היא זו שמסייעת לו לעשות כשפים. המכשף המפורסם ביותר בהיסטוריה – בלעם –
היה בא על אתונו על מנת שתשרה עליו רוח טומאה.
על מנת לא להעכיר את מצב הרוח שלכם, לא
אפרט כאן איזה דברים נוראים שעושים המכשפים על מנת שתישרה אליהם רוח טומאה, אבל
דבר אחר ברור, מי שהאשים את הבעל שם טוב שהוא מכשף, או שלא הכיר את הבעל שם טוב
מקרוב (לא היה אדם ששמר על קדושת עצמו יותר מהבעל שם טוב הקדוש בדורו) או שלא ידע
מהו כישוף. אבל הרי העובדות מעולם לא הפריעו לליצנים להטיח דברים, גם אליהו בהר
הכרמל, כאשר רצה להראות לעם אות ומופת, ולהוכיח להם שהקב"ה שולט בטבע ומסוגל
לשדד את מערכות הטבע, התפלל וביקש מהקב"ה "ענני שלא יאמרו מעשה כשפים
הם".
להמשך כנסו כאן:
להמשך כנסו כאן:
טענה נוספת שטענו על הבעל שם טוב היא,
שעבודת היחודים היא בעצם מדיטציה. מצאתי מאמר שבו כותב אחד החוקרים החילונים, שלדעתו
ככל הנראה הבעל שם טוב פגש נזיר בודהיסטי, בתקופה שהיה מתבודד בהרי הקרפטים, ולמד
ממנו את סודות המדיטציה. גם את הטענה הזאת, יצאתי לבדוק על פי מקורות שונים. התברר
לי, שאומנם יש הרבה הקבלות בין דרך היחודים, לבין מדיטציה כפי שהיא נלמדת בתורות
המזרח. אבל הרי כל הדרכים שבהן עובדים את הקב"ה, משמשים גם את עובדי האלילים
לעבוד את אליליהם – אנחנו מתפללים והם מתפללים, אנחנו משבחים ומודים והם משבחים
ומודים, אנחנו חגים חגים דתיים והם חגים חגים דתיים, אנחנו מקריבים קורבנות
וזורקים את דמם על המזבח לרצון (– בזמן שבית המקדש היה קיים), והם מקריבים קורבנות
לשעירים, אם כן איזה מקום יש כאן לפליאה, אם גם עובדי האלילים מיחדים יחודים? האם
יש בכך משום פגם בעצם העבודה? בסופו של דבר עיקר המטרה של עבודת היחודים היא להגיע
למצב של דביקות רוחנית והתפשטות הגשמיות, אלא שהם דבקים באלילים שהם רוחות של
טומאה, ואילו אנחנו דבקים בשכינה שהיא רוח הקודשה, אך הדביקות כשלעצמה איננה דבר
פסול.
ההודים קוראים למצב הדבקות שאליו מגיעים
דרך המדיטציה בשם: "סאמאדי". ההודים הם מצאצאי שם בן נוח. שם בן נוח לא
היה אדם רשע. אברהם אבינו למד תורה בבית מדרשם של שם ועבר. אין ספק שמשהו מן
המסורת של שם בן נוח השתמר אצל צאצאיו, אלא שעם הזמן, המסורת הזאת השתבשה והתעוותה
וסטתה לכיוון שלילי של עבודה זרה, אבל המקור היה טוב, על כן אין זה פלא שרואים
הקבלות בין עבודת הייחודים במתקונת של דת ישראל, לבין המדיטציה של בני המזרח הרחוק.
חכמת הקבלה עוסקת בתאור צורת עץ החיים,
שהוא מבנה של עשר הספירות, שהן מן "צנרת" דרכה מתפשט אור הדעת בגוף
ומחייה אותו. גם בתורות המזרח אפשר למצוא לכך הקבלה – בתורות שלהם יש גם מן "צנרת"
של אנרגיה שמתפשטת בגוף, הצינורות שמוליכים את האנרגיה הזאת נקראים "נאדים"
והצמתים שבהן נפגשים הצינורות הללו נקראים בשם "צ'אקרות", שזה משהו
מקביל לספירות שבחכמת הקבלה, אלא שהסדר שלהן שונה. הצ'אקרות המרכזיות מסודרות לאורך
עמוד השידרה, ואילו המבנה של הספירות הוא בשלוש קווים – קו ימין, קו שמאל, וקו
אמצע. בתורת ישראל יש שש ספירות כנגד שש הקצוות שבגוף: הראש, הידיים, הרגלים והברית,
וספירה אחת במרכז ששת הקצוות, שממוקמת בלב – כך זה מתואר בספר היצירה. שלושת
הספירות העליונות הם: שתי ידיים – כף זכות מימין, וכף חובה משמאל – וברית הלשון מכריעה
ביניהם כמו לשון מאזניים. וכן שלוש ספירות בחלק התחתון: שתי רגלים, והברית שמכריע
ביניהן. במרכז ששת הספירות נמצא הלב שהוא כמו מלך בגוף, כך מובא בספר היצירה. הלב
אינו חלק מששת אברי העשיה, הלב הוא זה ששומע, ושמיעת הלב הכוונה לתשומת הלב – הדעת.
הלב הוא כנגד יום השבת שאין בו עשיה, אך הוא שיוצק תוכן בכל ששת ימי המעשה. בקצה
העליון של עץ החיים, שהוא הראש, יש שלוש תת-ספירות – כתר, חכמה ובינה.
בתורות המזרח יש שבע צ'אקרות. הראשונה מבין
שלושת העליונות נקראת צ'אקרת ה"כתר" – ממש אותו שם שניתן לספירה הראשונה
בעץ החיים על פי הקבלה היהודית. הצ'אקרה השניה נמצאת באזור הראש, והשלישית באזור הגרון.
שלושת התחתנות נמצאות בחלק התחתון של עמוד השידרה. הצ'קרה שבאזור הלב היא זו שמחברת
בין שלושת העליונות לשלושת התחתונות. לכל צ'אקרה יש במסורת ההודית סמל שמייצג
אותה. הסמל של צ'אקרת הלב הוא סמל המגן דוד, שהוא חיבור בין שני משולשים. משולש
אחד שחודו פונה כלפי מעלה, מסמל את שלושת הצ'אקרות העליונות; משולש שני שחודו פונה
כלפי מטה, מסמל את שלושת התחתונות. מדיטציה על פי המסורת ההודית, מטרתה להשקיט את
המחשבות, כאמצעי המוביל לפתיחת החושים הרוחניים, וכשער אל החוויה הרוחנית. אם כן
אפשר בהחלט למצוא הרבה הקבלות בין תורות המזרח לבין חכמת הקבלה היהודית, אבל לא
מפני שמסורת הקבלה היא "העתקה ספרותית" מתורות המזרח, אלא מפני שבמקור, המסורת
של בני המזרח הרחוק התחילה משם בן נוח שהם צאצאיו, וממנו למד גם אברהם אבינו, ורק
לאחר מכן אצל בני המזרח הרחוק זה פנה לכיוון של עבודת אלילים, ואילו חכמי ישראל
המשיכו להחזיק בדרך הזו בקדושה ובטהרה.
דרך היחודים יש לה מסורת ארוכה מאוד
ביהדות, והיא איננה המצאה של הבעל שם טוב, ובוודאי שהבעל שם טוב לא היה צריך ללמוד
אותה ממקורות זרים. רבי חיים ויטאל היה גדול תלמידי האר"י, הוא לא הוציא מפיו
דברים שלא קיבל מן האר"י. אחד הספרים החשובים שכתב רבי חיים ויטאל הוא הספר
"שערי קדושה". בהוצאה החדשה של ספר זה (יצא לאור על ידי ישיבת
"אהבת שלום") מופיע גם החלק הרביעי של הספר, שחסר היה בהוצאות קודמות. חלק
זה מדבר בעניין השגת רוח הקודש על ידי התבודדות, ושם מביא רבי חיים ויטאל שיטה שעיקרה
למקד את תשומת הלב בצרופי אותיות. הוא מביא אסמכתאות לשיטתו מדברי גדולי המקובלים,
וגם ציטוטים מספריו של רבי אברהם אבולעפיה. גם בספר "סולם העליה" לרבי
יהודה אלבוטיני, אפשר למצוא את טכניקת צירופי האותיות על מנת להגיע להתפשטות
הגשמיות ולנבואה. רבי יהודה בן משה אלבוטיני, ראש ישיבה ומקובל, חי לפני כ-500 שנה
(משערים שנפטר בשנת ה'ר"פ, 1520), וכיהן כראש הישיבה בירושלים. טכניקת צירופי
האותיות מקורה בספר היצירה, שזהו ספר עתיק יומין המיוחס לאברהם אבינו, ולכל הדעות נכתב
הרבה לפני זמנו של הבעל שם טוב.
גם לא צריך להרחיק לכת, ולחפש את עבודת
היחודים בספרי חסידות וקבלה מסתוריים. פותחים שולחן ערוך בסימן צח סעיף א, ושם
כתובים הדברים הבאים: "... וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים
ומכוונים בתפילתם, עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, להתגברות כח השכלי, עד שהיו
מגיעים קרוב למעלת הנבואה..." – רואים מכאן שגם דרך תפילה אפשר להגיע להתפשוט
הגשמיות, כי גם תפילה בכוונה היא יחוד – קרי: חיבור בין הדעת לפעולת הדיבור. כל
פעם שאתה מדביק את תשומת הלב אל הפעולה שאתה עושה ברגע זה, על מנת לעשות את הפעולה
הזאת בדעת, ולא שתעשה בצורה תת-הכרתית,
כמצוות אנשים מלומדה, זה נקרא לעשות יחוד. יחוד מלשון חיבור, חיבור בין הדעת
לפעולה.
פעולת הדיבור הוא רק אחת מן הפעולות
שניתן לעשות עם האותיות. אפשר גם לחשוב את האותיות, כאדם שמדבר אל ליבו (פעולה זו
נקראת "דיבור פנימי"), ואפשר גם לכתוב את האותיות – אלה הן שלושת
הפעולות שניתן לפעול עם האותיות, ולכך רומזת המשנה הראשונה בספר היצירה:
"...וברא את עולמו בשלשה ספרים – בספר וספר וספור." כלומר, כתיבת
האותיות בספר, או דיבורם במחשבת הסופר, או סיפורן בפה, כך מפרש את המשנה הזו רבי
אברהם אבולעפיה באחד מספריו. כאשר עושים את אחת מן הפעולות הללו בדעת, כלומר בכוונת
הלב, זהו יחוד.
עיקר הקושי בעבודת היחודים היא לשלוט
בתשומת הלב, ולמקד אותה בפעולה המתבצעת בהווה, ולא לתת לתשומת הלב להיגרר אחרי
מחשבות זרות על העבר והעתיד, כמו שקורה בדרך כלל בתפילה, שהמחשבות הזרות נלחמות
לגנוב לנו את תשומת הלב על מנת שלא נתפלל בכוונה. על פי החסידות, המחשבות הזרות
הללו הן החיצונים שבאים לינוק מאיתנו את אור הדעת כלומר את תשומת הלב, שהיא כוח-החיים
האלוקי שבנו. אם במקום לתת להן לגנוב, אנחנו לומדים לשלוט בתשומת הלב שלנו, ושומרים
אותה לעצמינו, היא חוזרת להתדבק בשורשה, ואין תחושת שמחה ואושר גדולים מזה. היה
אדם ששאל את רבו: "אני טרוד במלאכתי כל היום, ובשעת התפילה איך אני יכול להפסיק
לחשוב בעניין העבודה?" ענה לו הרב: "כמו שבשעת המלאכה אתה לא חושב
בעניין התפילה..."
בהגהות מקור מים חיים לספר "בעל שם
טוב על התורה", כתב: "...גם שיעלו לפניו כמה מחשבות זרות וחומות נשגבות
ידע שהם לבושין וכיסויין שהקב"ה מסתתר שם לראות למי יפנה לבבך. ויאחז צדיק
דרכו לומר הדברים כפי המדרגה שעומד שם, ויכניע עצמו כתולעת ממש לפני קונו, ואז
בנקל שיבוא על ידי זה להתפשטות הגשמיות, לדבק עצמו באותיות, ואף על פי שהאותיות
עדיין הם חומריות, ובפרט כשהם מעורבין במחשבות." (פרשת שמות יח).
מכיוון שקשה לשלוט בתשומת הלב, ולשמור
עליה מפני המתקפות החוזרות ונשנות שעורכות עליה המחשבות הזרות, אם רוצים למלט את
תשומת הלב לחוף מבטחים, עדיף למקד אותה בדבר שאין למחשבה תפיסה בו. כמו שאם היו
כרישים רודפים אחריך במים, הדרך הטובה ביותר להמלט מפניהם היא לעלות ליבשה, כי לשם
הם לא מסוגלים להגיע. על כן כדאי למקד את תשומת הלב בצרופי אותיות שאין להם מובן בשפה
המדוברת, וכך אין למחשבה תפיסה בהן כלל.
כתוב בספר "דגל מחנה אפרים"
פרשת יתרו: "אמר אבי זקיני זלה"ה בסוד תחתים שנים ושלשים וכו', ובפירוש
אמר לבקש מהאותיות, היינו מסוד אור האלוקות אשר בתוכם ולבקש משם וכו'."
ובפרשת בשלח הוא כותב: לבקש מן האותיות ממש, וכמו ששמעתי פירושו מן אדוני אבי
זקיני זללה"ה, פירוש – מן סוד אלוה שבהם שיעזור להם לדבר האותיות בכוונת אמת
לשמה, ועל ידי זה נמתקין כל הדינים בשורשם. ובפרשת עקב הוא כתב: שמעתי מאדוני אבי
זקני זללה"ה, כי האותיות בלי פירוש.
ובספר "שערי צדק" שכתב המקובל
הרב שם טוב ספרדי (יש המייחסים את הספר לרבי אברהם אבולעפיה), המחבר מספר איך פגש
במורה מקובל שלימדו קבלה: "...והורני דרך הצירוף והתמורות והגימטריה ושאר
דרכי ספר יצירה, ובכל דרך היה מניח אותי לטייל בו שתי שבועות, עד שתחקק הצורה בלבי
בטוב, וכן המשיכני כמו ד' חדשים (והיו מתחדשים לי דיבורים מועילים מאוד מתוך
הצירופים והגימטראות) והיה מצווה עלי למחוק הכל, והיה אומר לי: בני, אין זו הכוונה
שתעמוד על שום צורה מוגבלת, ואע"פ שתהיה בתכלית המעלה, כי כן דרך השמות, כל
מה שהם בלתי מובנים לך, זאת היא מעלתם לעצמם, עד אשר תגיע אל פעולת הכח אשר
איננו ברשותך, רק שכלך ומחשבתך ברשותו. עניתי לו: וכבודך, מפני מה מחבר
ספרים בדרכי הטבעים משותפים בהוראת השמות? [כלומר, מדוע אתה כותב ספרים שיש בהם גם
פילוסופיה, וגם צירופי אותיות בלי מובן], ואמר לי: בעבורך והדומים לך, מן
המתפלספים, למשוך שכלם האנושי בדרך הטבע, אולי תהיה ההמשכה הזאת סיבה להבאתם אל
ידיעת השם. והוציא לי ספרים מחוברים מאותיות שמות וגימטריאות, אשר לא יבין לעולם
האדם בהם דבר, כי אינם מורכבות הרכבת הבנה, ואמר לי: זאת היא דרך השמות! ובאמת
[אני] לא רציתי לראותה, כי לא קיבלה שכלי..." (שער היו"ד דף כג).
אם אומנם מחבר הספר "שערי
צדק" הוא הרב אברהם אבולעפיה, הרי שספר זה נכתב לפני כ-750 שנה. הרב אברהם
אבולעפיה חי בין השנים ה' אלפים, 1240 – ה'נ"א, 1291 בערך. הייתה זו תקופה שבה יהודים
רבים עסקו בפילוסופיה, ואותו מורה מקובל רצה להטעים לתלמידיו את העיסוק בצירופי
אותיות, ולקרב את הדבר לשכלם, על כן שילב בספרים שכתב גם נימוקים פילוסופים, להסביר
את "דרך השמות" כפי שהוא קורא לה, אך האמת היא ש"כל מה שהם בלתי
מובנים לך, זאת היא מעלתם", כי מטרת הייחוד של צירופי האותיות היא להביא
את האדם למצב של התפשטות הגשמיות – "עד אשר תגיע אל פעולת הכח אשר איננו
ברשותך רק שכלך ומחשבתך ברשותו", כלומר, עד אשר תת-ההכרה ישלוט במחשבה,
ויתחיל תהליך של חלימה שבו אין לך שליטה על שכלך ומחשבתך.
אם חשבתם שרק את פעולת הדיבור אפשר
לעשות עם או בלי כוונה, אז אתם טועים. כל פעולה אפשר לעשות עם או בלי כוונה. למשל,
את פעולת הנשימה אפשר לעשות עם או בלי כוונה. אפשר לתת לנשימה להתרחש בצורה
אוטומטית, מבלי לתת עליה את הדעת, ואפשר לנשום בקצב מכוון שאותו אנחנו קובעים במודע,
וגם זה יחשב יחוד, כי גם באופן כזה, מחברים את הדעת אל הפעולה הנעשית בהווה, ועושים
אותה במכוון, תוך התעלמות ממחשבות זרות על העבר או העתיד. אפשר גם לנשום באופן
טבעי אבל להאזין לצליל פעולת הנשימה, או לשים לב לתחושה שמרגישים, בשעה שהאויר
זורם ועולה בנחיריים, וגם זה יחשב יחוד. כל פעם שתשומת הלב מחוברת לפעולה שמתרחשת
בהווה, זהו יחוד. אפילו שתיה של כוס קפה אפשר לעשות עם או בלי כוונה. במה זכה חנוך
למדרגתו הנפלאה ועלה חי השמימה? הוא היה תופר מנעלים, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד
יחודים. נכון שיש דרגות שונות של כוונה, אך גם לכוונה הבסיסית – נתינת הדעת כשלעצמה
– יש את כוח לחבר חלק האלהות אשר בתוך האדם אל שרשו.
לא צריך אפילו לעשות פעולה, מספיק
שנותנים את הדעת לחוויה שחווים בהווה, בין אם זה רחש המים הזורמים בנחל, או מראה שלהבת
הנר, או כמו שמציע האדמו"ר מפיאסצנה, לעקוב במבט אחרי המחוג הקטן שבשעון,
מבלי להסיח את הדעת לשום מחשבה זרה. כל אובייקט חוויתי הוא טוב לצורך העניין, רק שיהיה
אובייקט יציב וקיים לפרק הזמן הדרוש, על מנת להסיח את הדעת לגמרי מן המחשבה. עדיף
לעבוד עם אובייקט שאין למחשבה תפיסה בו כלל, כיוון שאובייקט כזה מטבעו אינו מעורר מחשבות. לדוגמא,
אם אתה ממקד את תשומת הלב במילה שאין לה מובן, היא לא תעורר בך מחשבות, כי הוא לא
מזכירה שום דבר, אבל אם למילה יש מובן בשפה, היא מעוררת זיכרון, והזיכרון הזה
מזכיר דבר אחר, וכך מחשבה גוררת מחשבה, ומתפתח חוט של מחשבה, ופתאום אתה מוצא את
עצמך שקוע במחשבות, במקום להיות מונח בחווית ההווה. וכפי שמתאר זאת האדמו"ר
מפיאסצנה: "...כי כך דרכה של המחשבה שמסתבכת זו בזו וקשה לו להאדם לפרוש מהן
... ".
דוגמא נוספת לאובייקט שאין למחשבה תפיסה
בו הן התחושות. התחושות שאנחנו חשים בגוף, מקורן בנשמה, ואין למחשבה תפיסה בהן, על
כן כדאי למקד בהן את תשומת הלב. כתב בספר "דגל מחנה אפרים" בפרשת
בחקותי: "כמו שאמר אדוני אבי זקיני זללה"ה, כי מי הוא המרגיש באדם הן
תענוג הן צער חס ושלום? הלוא הוא נשמתו שהוא חיותו! כי בהעדר והסתלק ממנו נשמתו
וחיותו אינו מרגיש כלום, וחיותו הוא בחינה אחת משורש חי כל החיים והנבראים, שהוא
הקדוש ברוך הוא כביכול, וכשמשים זה על לבו ונותן דעת לשורש שרשו, שהוא
השכינה כביכול, ברוך הוא, ומתפלל עליה, אז על ידי זה נעשה ייחוד גמור."
ובפרט תחושת הנשימה וההבל העולה
בנחיריים, הן חוויה שעומדת מעל כוח התפיסה של המחשבה. הרב אבולעפיה בספרו
"חיי העולם הבא", מדמה את שני הנחיריים לשני הכרובים שהיו על כפורת
הארון בבית המקדש, אשר מבין שניהם מתגלה הדיבור. וזה לשונו: "הנה עמך שני
נחירים ושמם ערבות, והבן זה שהם נחירי הנשמה, וסודם שנים כרובים, והם שני מורכבים
מכריחי הנשכינה לשכון בארץ ולדבר עם האדם". ידוע שהאדם נברא בצלם אלוקים,
וצורת גופו כצורת עץ החיים, והיא הצורה שבה חנו השבטים במדבר, והיא גם הצורה שבה
בנוי בית המקדש, וזו הצורה שבה ליוו בני יעקב את מיטתו של יעקב, כאשר הובא לקבורה.
החלק המקודש ביותר בבית המקדש הוא ארון הברית עם שני הכרובים שעל מכסהו, מבין שני
הכרובים היה משה שומע את קול ה' בנבואה. הארון שבבית המקדש שהיה מעל הזמן ומעל
המקום, וזה סוד "ארון אינו מן המידה", (מגילה דף י ע"ב) "ואמר
רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה. תניא נמי הכי:
ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח, וכתיב (מלכים א' ו'): 'ולפני הדביר עשרים
אמה ארך', וכתיב: 'כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות', ארון גופיה
היכא הוה קאי? אלא לאו שמע מינה: בנס היה עומד". כלומר הארון לא תפס מקום
במרחב, כך גם שני הנחיריים שבאדם, והפה בינהן, זו מערכת אחת שדרכה עובר ההבל
הרוחני, נכנס בנחיריים ויוצא דרך הדיבור. ההבל הרוחני שבנשימה אין למחשבה תפיסה
בו, כי זוהי הנקודה הכי רוחנית באדם, שאין לחיצונים שליטה לגרום בה קלקול. בעניין
ההבל הקדוש הזה, כותב בספר ליקוטים יקרים די"ב ע"א: "גם אם תפלתו
תהיה זכה וברורה, בוודאי מן ההבל הקדוש היוצא מפיו יתדבק ויתחבר עם ההבל העליון
הדבק אליו ונכנס אליו בתמידות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פי"ד,
ט) על הפסוק (תהילים קנ, ו) 'כל הנשמה תהלל יה', על כל נשימה ונשימה שהאדם נושם,
ויוצא ההבל ממנו מתתא לעילא, וחוזרת אליו מעילא לתתא, ובוודאי בנקל יוכל להתחבר
חלק אלהות אשר בתוך האדם אל שרשו."
יש טכניקה נוספת להרדים את המחשבה ולהכנס
למצב תת-הכרתי. הטכניקה הזאת אינה מבוססת על שליטה בתשומת הלב והסחתה מן המחשבה,
אלא על הפעלת המחשבה בצורה מחזורית. חושבים שוב ושוב מילה מסויימת, בלי קצב קבוע
ובלי כוונה, עד שהמחשבה נרדמת. כל פעולה החוזרת על עצמה שוב ושוב, נכנסת באופן
טבעי לשליטת תת-ההכרה, כך שאם חושבים את אותה מחשבה שוב ושוב, בלי כוונה, בסופו של
דבר תת-ההכרה יתפוס פיקוד על המחשבה. גם בטכניקה הזו כדאי לחשוב צרוף של אותיות שאין
לו משמעות בשפה המדוברת, כי המשמעות יוצרת כוונה, והמטרה כאן היא להתעלות מעל
הכוונה אל התת-מודע. בשיטה זו עובדים ישירות על פעולת המחשבה, לכן לא אומרים את
המילה בפה ולא כותבים אותה על נייר, רק חושבים אותה בלב שוב ושוב, בלי כוונה ובלי
מאמץ, עד שמתחילה חלימה.
לא משנה באיזה טכניקה בוחרים, כאשר
מגיעים למצב של חלימה, מתחיל השלב השני: שלב ההתבוננות. כעת המטרה היא לנסות להתבונן
במחשבות החלום, ולשמור אותן בזכרון המודע, זה חלק מאוד קשה, כי באופן טבעי יש
מחיצה של ברזל המפרידה בין המודע לתת-מודע, ואת המחיצה הזאת אנחנו רוצים לבטל. את
המחיצה הזאת אפשר לבטל רק בהתבוננות זכה, להתבונן בלי שום תגובה והתערבות במושא
ההתבוננות, שזוהי כניעה גמורה של הרצון והאנוכיות, ורק כך מטשטש הגבול בין המודע
לתת-מודע.
***
זה לא מדוייק לומר שדרך היחודים מטרתה
להשקיט את המחשבה. המטרה היא להשקיט את המחשבה המודעת, על מנת לעקוף אותה ולהתחבר ישירות
אל המחשבה הלא מודעת. להבדיל, בפירסום עושים שימוש במסרים תת-הכרתיים, מתוך מטרה לעקוף
את השכל הביקורתי ולתקשר ישירות עם תת-ההכרה. זה מה שנקרא לעשות שימוש בסאבלימינאלים.
אלא שבפרסום המטרה היא לתכנת את תת-ההכרה באופן הרצוי, על מנת לשנות דפוסי
התנהגות, ואילו כשעושים יחודים, המטרה היא להיות מודע לדפוסי המחשבה וההתנהגות
הקבועים שלנו, ולדעת שישנו כוח שחבוי בנו ונקרא התת-מודע, והוא זה שמנחה את דפוסי
המחשבה וההתנהגות האלה בשעה שאנחנו לא שמים לב, והידיעה הזאת כשלעצמה, משחררת
אותנו מהלפיתה של הכוח הזה, ומחזירה לידינו את השליטה בחיינו.
בעבודת הייחודים אנחנו לא מתכנתים את
תת-ההכרה מחדש, באופן הרצוי לנו, אלא משתחררים מן ההתניות שצרבו לנו בתת-ההכרה והן
שמכתיבות את מעשינו בשעה שאנחנו לא שמים לב. ההתניות הללו הן שמאפשרות לגורמים
חיצוניים לשלוט בהתנהגות שלנו, וזה לא משנה אם ההתניות הללו נצרבו בנו כתוצאה
מהתרבות שבה גדלנו, או מהתעמולה שאליה נחשפנו, או מחוויות העונג והטראומה שהותירו
עלינו את רישומם. ההתניות הללו הם הדינים, בכשעושים יחודים וזה מצליח, אז משתחררים
מאחיזת הדינים ומגיעים למצב של אמפתיה גמורה, כלומר מצב של רחמים גמורים, והמצב
הזה הוא מצב הדביקות, כי כאשר נדבקים במידת הרחמים, נדבקים בקב"ה שהוא מקור
הרחמים.
כל העדפה של דבר אחד על פני האחר שייכת
למישור הדין. אנשים רגילים היום לומר, תראה את הטוב! תחשוב טוב! תראה את חצי הכוס
המלאה! או בקיצור: תמקד את תשומת הלב שלך בטוב ולא ברע וכך אתה נדבק במידת הרחמים.
אבל זו טעות, כי כל העדפה של דבר אחד על פני דבר אחר זוהי חריצת דין, ואם חרצת דין,
זאת אומרת שההבדל בין טוב לרע עדיין קיים אצלך.
התורה אומרת "ראה נתתי לפניך היום את
החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים." (דברים ל, טו-יט). מדוע
לא אמרה התורה ובחרת בטוב? מדוע אמרה התורה ובחרת בחיים? למעשה יש כאן בחירה בין
ארבעה אפשרויות: טוב, רע, מוות וחיים. בחירה בטוב או ברע היא בכל מקרה בחירה בדין,
ועל פי העקרון של מידה כנגד מידה, בחירה כזו מושכת עליך את מידת הדין שהיא המוות,
מה שאין כן אם אתה בוחר בחיים. מהי בחירה בחיים? חיים זו דביקות בקב"ה, כמו
שנאמר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד ד). וכיצד
נדבקים בקב"ה? דרשו חכמינו זכרם לברכה: האם אפשר לדבוק בה'? והלוא הוא אש
אוכלה! עונים חז"ל: הידבק במידותיו – מה הוא רחום אף אתה היה רחום.
התבוננות זכה היא לא להגיב בשום צורה
למושא ההתבוננות, כל תגובה נובעת מהרצון ומהאגו, ולהתמקד זו גם כן תגובה. אם מיקדת
את תשומת הלב שלך בדבר מסויים, והתחלת לעקוב אחריו, אין כאן התבננות זכה
ואובייקטיבית, יש כאן כבר דין, שהרי אתה מעדיף דבר אחד על פני דבר אחר, לכן אתה
מקרב אותו יותר מן האחר, נמצא שלא נשארת שווה נפש כלפי מושא ההתבוננות. התבוננות
בדפוסי הפעולה של התת-ההכרה, יוצרת את המודעות לקיומם, והיא כשלעצמה, שוברת אותן. לא
צריך להגיב להן, אדרבה, התגובה היא היא שמכניסה אותנו חזרה למעגל הדינים שמהם
אנחנו רוצים לצאת.
אומנם מדברי האדמו"ר מפיאסצנה (מתוך
'דרך המלך' עמוד ת"נ- תנ"א), משמע שהוא ממליץ לעשות שימוש בהצהרות
חיוביות או סוגסטיות (השאות), כשמגיעים למצב השקטת המחשבות, על מנת לתכנת את
תת-ההכרה בכיוון החיובי, וכך הוא אומר:
"ודיבר אז שיתחיל האיש להביט על
מחשבותיו שעה קלה לערך איזה רגעים היינו מה אני חושב, אז ירגיש לאט לאט שראשו
מתרוקן ומחשבותיו עמדו משטפן הרגיל. ואז יתחיל לאמר פסוק אחד כגון ה' אלוקים אמת,
כדי לקשר עכשיו ראשו החלל משאר מחשבות למחשבה אחת של קדושה , ואחר כך כבר יכול הוא
לבקש צרכיו באיזה מידה שהוא צריך להתתקן בחיזוק אמונה או אהבה ויראה. וזכיתי לשמוע
אז ממנו אופן השקטה בחיזוק אמונה. ואמר בלשונו הקדוש אני מאמין באמונה שלמה שהבורא
הוא הנמצא היחידי בעולם ואין שום מציאות זולתו, וכל העולם וכל אשר בו, הם רק הארת
אור ה'. וכך שינן איזה פעמים אבל לא שיאמר זאת בחוזקה, כי כל העניין הוא רק להשקיט
מחשבותיו, ובאמירה בתוקף יכול הוא רק לעורר את האנוכיות שלו, רק אדרבה באופן קל
מאד. גם זכיתי לשמוע בעניין אהבה, וזה היה לשונו (מתורגם מיידיש): רציתי מאד להיות
קרוב להשם יתברך, הייתי מאד רוצה להרגיש התקרבות להבורא הגדול. ואמר אז שיכולים
זאת ההשקטה לשמש לכל תיקוני המידות גרועות אבל לא באופן שלילי רק באופן חיובי
באופן היפך המידה רעה, כגון מי שנלקה במידת העצלנות לא ידבר בעניין הרחקת העצלות
רק בעניין קניית הזריזות. והסביר זאת בזה שרואים בחוש אצל תינוק שבאם בוכה ואומרים
לו שלא יבכה כל מה שמוסיפים לדבר לו הוא יותר בוכה."
השימוש בסוגסטיות לתיכנות תת-ההכרה הוא
למעשה היפנוזה, התפיסה המדעית אומרת שניתן לתכנת את המוח ולשנות דפוסי מחשבה
וליצור שכנוע פנימי במקומות בהם אנו רוצים לשנות אך לא מצליחים. זה דומה במהות ל-NLP
שפירושו הוא תכנות נוירו-לשוני (נוירו מלשון נוירונים שבמוח).
הסוגסטיות או ההצהרות החיוביות קשות
להטמעה כאשר המוח המודע מבקר אותן. לדוגמא, אם נצהיר: "אני מלא ביטחון עצמי"
על מנת לחזק את ביטחוננו, במרבית המקרים המוח המודע יתעלם מההצהרה או לא יקבל אותה,
כי החלק הרציונאלי יביא מיד הוכחות שהיא שקרית.
אך אם נעקוף את החלק המודע ונתקשר ישירות עם תת המודע לאורך זמן מסויים
ובחזרתיות, הוא יעבד את המידע ויפעל על פיו.
השימוש במסרים תת-הכרתיים ככלי לשינוי התודעה,
המחשבה והתנהגות נחקר רבות כבר משנות ה- 50 של המאה הקודמת, אך רק במהלך 20 השנה
האחרונות ועם התפתחות הטכנולוגיה המודרנית, הוא יצא מתחום החקירה של צבאות וממשלים
ועבר לשימוש המוני. למעשה רק בשנות ה-90 הבינו המומחים את הפוטנציאל של השימוש
במסרים תת-הכרתיים כדי לשפר את היכולת "לתכנת" את המוח בצורה טובה יותר.
נושאים שנבחנו וחל בהם שיפור גדול היו שינוי תבניות חשיבה, שיפור כישורים
מנטאליים, שיפור יכולות פיזיות, ועוד רבים אחרים.
כיום השימוש בשיטה בתחום ההתפתחות
האישית פופולארי מאוד בעולם כולו במגוון ענפים כמו ספורט, רפואה, למידה והגשמה.
כאשר עושים בה שימוש מושכל, התוצאות מדהימות ולראיה: בשנת 1997 הגדיר המגזין
"New Scientist" את הטכניקה כ"למידה העתידית". כיום
רשתות מסחריות גדולות משתמשות בה כדי למנוע גניבות, וממשלות עושות בה שימוש כדי
להלחם בתאונות הדרכים – כולן בהצלחה מרובה.
השאלה היא האם להפוך אנשים לרובטים
הנשלטים מרחוק זה דבר שראוי לכנות אותו בשם "הצלחה מרובה"? ממשלות וקורפרטיבים
רוצים לשלוט במוחם של בני אדם באמצעות צריבה של התניות בתת ההכרה, תוך שימוש במסרים
תת-הכרתיים. זו למעשה היפנוט המוני. זהו המאסר הגרוע ביותר – לאזוק את המוח. אז
מבחינתם זו הצלחה, כי זה מה שהממשלות והקורפרטיבים רוצים – לשלוט בנו, אך
מבחינתינו זהו שיעבוד נורא. עבודת היחודים לא נועדה לצרוב לנו התניות בתת ההכרה,
לא כך ראיתי בתורת הבעל שם טוב. ההיפך מזה ראיתי שם. המטרה היא לחזק את הדעת במידה
כזאת, שנשים לב לכל פעולה שאנחנו עושים, ונהיה תמיד נטועים בהווה, יודעים על כל מה
שמתחולל בתוכינו, ושמים לב אפילו למה שתת-ההכרה עושה, ולא נעשה שום דבר מבלי
שהחלטנו במודע לעשות אותו, כך אי אפשר יהיה לתכנת אותנו, כי רק את תת-ההכרה אפשר
לתכנת, ואותו כבר נטרלנו ברגע שהשגחנו במעשיו.
***
עבודת היחודים נמסרה כתורה שבעל פה מדור
לדור, אך האם יש לה גם מקור או רמז בתורה שבכתב? התורה שבעל פה והתורה שבכתב הן
שתי יחידות נפרדות שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה, כך שגם אם לא נמצא מקור למסורת
התורה שבעל פה בתורה שבכתב, אין בכך חיסרון. כשחז"ל לא מצאו מקור להלכה מן
התורה, הם אמרו שזו "הלכה למשה מסיני", כי גם את התורה שבעל פה קיבל משה
בנבואה מסיני, כך שמקור לתורה שבעל פה אינו דבר הכרחי, אבל בכל זאת מעניין לדעת,
האם יש לעבודת היחודים מקור מן התורה? במילים אחרות, היכן מצווה אותנו התורה לשלוט
בתשומת הלב שלנו ולהסיח אותה ממחשבות שליליות? – שזוהי תמצית עבודת הייחודים.
בספר במדבר בסוף פרשת ציצית נאמר:
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם." כאן מצוה
אותנו התורה שלא לראות מראה שמעורר את תאוות הזנות, וגם לא להרהר בעבירה במחשבת
הלב.
לעיניים יש נטיה לרדוף אחר מראות
שעשויים לגרות את הייצרים, לכן מצווה אותנו התורה לשלוט בעיניים, שלא ישוטטו בלי
שליטה והשגחה. אך גם אם נסגור את העיניים, הלב עשוי להרהר אחר העבירה, וכבר אמרו
חז"ל: "הרהורי עבירה קשין מן העבירה". על כן הזהירה אותנו התורה
לשלוט גם בתשומת הלב, שלא תשוטט בחופשיות לדבוק בכל מחשבה הנקראת בדרכה. תשומת הלב
היא ראיית הלב. וכמו שבראיית העין אדם יכול להסיח את מבטו מדבר אחד לדבר אחר, כך
אפשר להסיח את תשומת הלב מדבר אחד לדבר אחר, וכמו שבראיית העין, אפשר למקד את המבט
בנקודה קטנה, ואפשר לפזר את המבט על פני שדה ראיה גדול, כך גם את תשומת הלב אפשר
למקד בדבר אחד, או לפזר אותה שתסקור דברים רבים בו-זמנית. את כל התכונות שיש
בראיית העין יש בראיית הלב. האמת היא שעיקר הראייה איננה בעין אלא בלב, כלומר
בתשומת הלב, כי גם את הדברים שאנחנו קולטים בחוש, אם בשעה שאנחנו רואים אותם, אנחנו
לא שמים אליהם לב, הם לא יחדרו אל ההכרה ולא נדע שראינו אותם, נמצא שעיקר הראייה
אינה בעין, אלא בלב.
כתוב בספר החינוך, מצווה שפ"ז - שלא
לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים:
"ענין לאו זה שנמנענו שלא ניחד
מחשבותינו לחשוב בדעות שהם היפך הדעת שהתורה בנויה עליו לפי שאפשר לבוא מתוך כך
למינות, אלא אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים יקצר מחשבתו בהם וישנה
לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים. וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל
זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזה שאמרו
זכרונם לברכה (ספרי שלח), "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם", זו
מינות, "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", זו זנות, שנאמר (שופטים יד, ג):
"וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְּעֵינֵי".
"
וכותב הרמב"ם ספר המצוות, לאו מז –
שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים:
הזהירנו שלא לתור אחר לבבנו עד שנאמין
דעות הפך הדעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבותינו ונשים להן גבול נעמוד אצלו,
והוא מצות התורה ואזהרותיה. והוא אמרו (במדבר טו, לט) "וְלֹא תָתוּרוּ
אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". ולשון ספרי "אַחֲרֵי
לְבַבְכֶם" זה מינות כענין שנאמר (קהלת ז, כו) "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר
מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה וְגוֹ'" "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" זה זנות
כענין שנאמר (שופטים יד, ג) "וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן לְאָבִיו אֹתָהּ קַח לִי
כִּי הִיא יָשְׁרָה בְּעֵינָי", רוצה לומר המשך אחר התאוות הגשמיות והתעסק
המחשבה בהן."
את זרם המחשבות אי אפשר להפסיק, כי גם
אם תקטע חוט-מחשבה אחד, מיד יתחיל להתרקם לו חוט-מחשבה חדש, וככל שתנסה להלחם במחשבות
כך הן יגברו עליך יותר, כי כשאתה מתנגד להם, אתה למעשה נותן להם יותר תשומת לב,
ובכך מזין אותן יותר. החכמה היא לא להגיב למחשבות ואז הן חולפות מאליהן. לא להתמקד
בשום מחשבה, וגם לא להסיח ממנה את הדעת, כי כל אלה הן תגובות, וכל תגובה היא נתינה
של עוד תשומת לב, שגורמת למחשבה להשאר יותר זמן על במת תשומת הלב, ומאפשר לה להתפתח
לחוט-מחשבה ארוך יותר. לסיכום: אי אפשר לשלוט על המחשבות, אך על תשומת הלב אפשר
לשלוט, ועבודת הייחודים מלמדת אותנו בדיוק את הדבר הזה.
(לקריאת החלקים הקודמים יש להכניס בשורת
החיפוש שבראש הדף את המילים: "חשיפת סוד הדעת")
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.