רשימת הבלוגים שלי

יום שישי, 16 בספטמבר 2016

חשיפת סוד הדעת - חלק ו'

מאת פלוני אלמוני

אומרים שהאמונה המקורית שלו, בהרבה עניינים. לכן צריך תמיד ללכת אל המקור ולבדוק בדברים שנאמרו על ידי תלמידיו הראשונים ששמעו את דבריו מכלי ראשון, ומצטטים את מה שהוא עצמו אמר, מבלי להוסיף רעיונות משלהם. אם בודקים במקורות רואים שלא על זה דיבר הבעל שם טוב, כאשר הוא שיבח את האמונה התמימה של פשוטי העם. באחד הספרים מובא, ששאלו פעם את הבעל שם טוב, איך הוא אומר שצריך להאמין באמונה תמימה, הרי כתוב: "פתי יאמין לכל דבר"? ענה להם הבעל שם טוב – כתוב: "שומר פתאים ה' ". מהסיפור הזה משמע לכאורה, שאמונה תמימה היא אמונתו העיוורת של הפתי, אשר איננו יודע לחקור ולהבחין בין אמת לשקר, ועל כן הוא מאמין לכל דבר. אבל לא יתכן שלכך התכוון הבעל שם טוב, כי זה סותר דברים רבים שהוא עצמו אמר בהזדמנויות אחרות, על כן צריכים לומר שבסיפור הזה, הבעל שם טוב ביקש לדחות את השואל בקש, אבל התשובה האמיתית היא, שאמונה תמימה איננה פתאיות, אלא אמונה שלימה – אמונה כינה ואמיתית, הנובעת מן הלב. וגם תכונה זו – של תוכו כברו – אפשר למצוא יותר אצל אנשים פשוטים, אשר אין להם את התחכום והעורמה, להעמיד פנים כלפי חוץ, כשליבם בל עימם.



אמונה עיוורת היא ציות עיוור, בלי להפעיל שיקול דעת. אין לך ניתוק גדול יותר בין הדעת לבין המעשה מאשר אמונה עיוורת. התורה לא אומרת לאדם שילך בעיוורון אחרי רבו. עובדה היא שצריך להשגיח במעשיו של הרב, ורק אם הוא מתנהג כמלאך יש ללמוד תורה מפיהו, אם לאו, אז לא. כך אומרים חז"ל בפירוש על הפסוק אומרים שהאמונה התמימה היא אחד מייסודות החסידות, ושהבעל שם טוב העריך את פשוטי העם בעלי האמונה התמימה. אבל כשאומרים אמונה תמימה צריך להבין למה הכוונה. למילה תמימות יכולים להיות שני מובנים, מובן אחד – פתאיות, מובן שני – תמות, מלשון תם, כלומר אדם שתוכו כברו; אדם שאין אצלו סתירה בין הפנים לחוץ; שלא קיימת אצלו סתירה בין הלב לבין המעשה שהוא עושה. אם כאשר אומרים "אמונה תמימה" מתכוונים לחיבור בין הלב למעשה, אז מתכוונים למודעות, ודעת, ולשימת-לב, ולכך שהמעשים צריכים להעשות עם כוונת הלב. אין ספק שהבעל שם טוב העריך מידה זו – של חיבור בין הלב למעשה – כיוון שכל דבריו סובבים סביב הציר הזה, של כוונת הלב.

להמשך כנסו כאן:




אך אם כאשר אומרים "אמונה תמימה" מתכוונים לאמונה עיוורת, אז לא ייתכן שהבעל שם טוב התכוון לדבר כזה, שהרי זה סותר את הדרך שאליה הוא עצמו חינך. גם אם הרבה אנשים חושבים שכך הוא אמר, וגם אם בחלק מהחסידויות מחנכים לזה, זה לא משנה, כבר ראינו איך ממשיכי דרכו של הבעל שם טוב, עיוותו את הכוונה: "תורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". אם אדם הולך בצורה עיוורת אחרי רבו, איך יוכל להבחין אם הוא אינו ראוי להורות? הרי הוא נותן בו אימון עיוור, ועל כן, על כל מעשה שהרב יעשה, יאמר התלמיד – מן הסתם הרב יודע את אשר שהוא עושה. וחז"ל אמרו לא כך, אל תאמר שמן הסתם הרב יודע את מה שהוא עושה, אלא תתבונן במעשיו של הרב, לדעת אם הוא כפוף לתורה, ואל תסמוך עליו בעיוורון, כי כולם מחוייבים לתורה, אפילו הגדול שבגדולים – דין אחד לכולם. בדברים פרק יח פסוק כב אומר רש"י: אם בא נביא ואומר לעשות דבר בניגוד לתורה, אל תשמע לו, אלא אם כן הוא אומר שאינו בא לבטל מצווה מן התורה, אלא לעשות חריגה זמנית בהוראת שעה, על מנת לגדור את ישראל. וגם זה רק אם הוא ידוע ומוחזק למומחה, כלומר צדיק גמור, כמו אליהו בהר הכרמל שעבר על איסור במות לצורך השעה. ואם הוא אומר לך לעבוד עבודה זרה, אל תשמע לו אפילו הוא צדיק כאליהו הנביא.



וקשה להבין איך יתכן שאנשים מעלים בדעתם, שצריך ללכת אחרי הרב באמונה עיוורת, אחרי שהתורה עצמה אומרת לך לשים לב שהרב הולך בדרך הישר, ואם לא, אז אל תשמע לו.


ולא אנשים פשוטים מהרחוב חושבים כך. בערב יום שבת, בבית הכנסת השכונתי שלנו, נתן הרב דרשה שנסובה סביב העניין הזה, שתורה צריכה לבוא רק דרך הפה של הרב. "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב – התורה צרכה לעבור רק דרך הפה של משה", כך הוא אמר.

על העסקנים השקרנים אני לא מתפלא. החוצפה מאפיינת אותם בכל מעשיהם, ומכוח חוצפה זו, הם מתיימרים לייצג את העם כלפי המנהיג, כאשר הם רוצים לכפות את דעתם על המנהיג, ואם הם רוצים לכפות את דעתם על העם, הם מתיימרים לדבר בשם המנהיג, על כן ברור שהם ידברו תמיד בשם גדולי התורה שאסור לחשוב אחרת מהם, ושצריך ללכת אחריהם בעיוורון. גדולי התורה שבשמם הם מדברים, לא תמיד מודעים ולא תמיד מסכימים למה שמפרסמים בשמם, וזה עוד בגדולים כאלה שהם ראויים לשם "גדולי התורה". יש גם את אלה שנכנעים ללחצי העסקנים, ויש אפילו כאלה שמונו מלכתחילה על ידי העסקנים, ומודעים לכך שאפשר גם... לפטר אותם אם לא ימלאו את תפקידם כפי שמצופה מהם.

העסקנים מעדיפים לבחור מראש אדם חלש שניתן לסובב, כך שישמש אייקון ודמות שכלפיה יכניעו פשוטי העם את דעתם, כאשר בפועל, מאחורי הקלעים, העסקנים הם אלה שמושכים בחוטים. וכך במחשכים, הם עושים את מעשיהם הרעים, ואף אחד לא מעיז לחלוק עליהם, שהרי לחלוק עליהם, זה לחלוק על הרב שבשמו הם מדברים ופועלים, שזה כמו לחלוק על השכינה בעצמה. אחרי 120, כשאותו "גדול בתורה" נפטר מעולם השקר, על מנת לתת את הדין על שלקח חלק בהונאה וההטעיה של הציבור, הולכים העסקנים וממנים את בנו, גם אם הוא עוד פחות ראוי להנהיג מאשר אביו, כיוון שהם כבר השקיעו הרבה משאבים בקמפיין הפרסום שנועד "לבנות את דמותו" של אביו, וכעת יותר זול להם למנות את הבן, שנתפס בעיני הציבור כהמשך של אביו, מאשר להשקיע משאבים בקמפיין פרסום חדש, כדי ולבנות דמות ואייקון חדשים.

אז לעסקנים ברור שיש עניין לדחוף את השקר הזה של האמונה העיוורת. אך מה בנוגע להמון העם, מדוע הם נמשכים אל האמונה העיוורת? מה זאת טיפשות הזאת? כל כך הרבה טיפשים יש בעולם?

נראה לי שכל אלה שאינם בוחרים בקב"ה באמת, ואינם עושים לשמה, אוהבים את האמונה העיוורת. מבחינתם הקשר שלהם עם הקב"ה הוא עסק של תן וקח. אני עושה עבודה קשה עבור הקב"ה, כעת הוא מחוייב לי, לתת לי ברכה והצלחה בעסקים. הרבה אנשים עשירים, מפחדים להפסיד את הונם, או מפחדים מפני החלטות גורליות, אז הם פונים לאיזה רב שינחה אותם בדרכם, כך שהממון שלהם ישמר על ידי כוחות עליונים – הכל עסקה של תן וקח.

כמו כן שיש את אלה שאין להם כח לקבל החלטות גורליות בעצמם, ומתאווים לאיזה דמות אבהית, שתגיד להם בכל מצב מה לעשות. גם אלה שונאים את הבחירה כי מפחדים הם מן האחריות. נדמה להם שאם הם הלכו בעיוורון אחרי רב גדול, ועשו את אשר הוא מצווה, הרי שהם לא נושאים באחריות לתוצאות מעשיהם, אפילו אם הרב טועה. אבל זה לא נכון. סנהדרין שטעו והורו לעם הוראה שגוייה צריכים להביא לקרבן פר, לכפר על השגגה. ואם אדם יודע שהסנהדרין שוגים, ולמרות זאת הלך אחרי ההוראה שלהם, הוא אינו מתכפר בפר שמביאים הסנהדרין, אלא הוא צריך להבין קרבן חטאת פרטי משלו. ולכתחילה אסור להשמע לסנהדרין אם יש ראיה ברורה שהם טועים. כתוב בספר כנסת הגדולה חושן משפט סימן לד סעיף יא: "... אמר המאסף, הדברים  ברורים דהיינו דווקא כשזה הסומך על הוראת החכם הוא עם הארץ וחושב שהחכם הורה כדין – מיקרי שוגג, אבל אם הוא תלמיד חכם ויודע ספר, ויודע שהוראת החכם הוא שלא כדין, ואפילו אם הוא עם הארץ, וברור לו שהחכם מורה לו שלא כדין, הא ודאי מזיד מקרי, ומיפסיל, והוצרכתי לכתוב, מפני שראיתי הרבה בני אדם שיודעים את קונם ומתכוונים למרוד בו, וסומכים על הוראת החכם שהורה שלא כדין, אף על פי שיודעים בבירור שהחכם הורה שלא כדין."

אצל הליטאים המצב לא יותר טוב, הם מחנכים לאמונה עיוורת באמצעות צמד המילים "דעת תויירה". מה זה דעת תורה? זה אומר שאתה לא יודע לחשוב לבד, אז תן לאדם שלמד הרבה תורה, והשכל שלו הוא כבר "שכל של תורה", לעשות חושבים בשבילך ולהחליט בשבילך. עם המילכוד המחשבתי הזה, עסקניהם של הליטאים דוחקים אותנו לאותה פינה בדיוק – אל תבחר בעצמך ואל תפעיל שיקול דעת.

על הפסוק בדברים יג ה: "אחרי ה' אלוקיכם תלכו ואותו תיראו...", מביא בספר "אש דת" להרב שלמה לווינשטיין את המעשה הבא (המקור הוא מספר "נחלת צבי"):

רבי ליבל'ה איגר זצ"ל, שהיה נכדו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, נהיה חסיד קאצק, ובסוף ימיו היה רבי בלובלין, וחיבר את ספרו הידוע "תורת אמת" על התורה. פעם סיפר על השיעור הראשון בעבודת השם יתברך, שהיה לו בקאצק. ביום השני לבואו לקאצק, כשעדיין היה עייף וסחוט מעמל הדרך, קמו כל החסידים בערך בשעה ארבע בבוקר והלכו למקוה, וכשהגיעה הנץ התפללו, ומיד אחר התפילה הלכו כולם בחזרה לישון, והמתינו עליו שיקום, והוא מחמת עייפותו התעורר קצת מאוחר, בערך בשעה שמונה, והנה הוא רואה איך שכולם ישנים, ולא ידע מה לעשות. לקום או לחכות שכולם יתעוררו? עד שהחליט בדעתו מה לעשות, הוא רואה איך שכולם מתעוררים, נוטלים ידיים, וקמים ממטתם. ולאחר שקמו ממטתם כולם התישבו סביב לשולחן ארוך, ומדברים דברי תורה וחסידות, איך לעבוד את הקב"ה, ובאמצע, כדרכם של חסידים, הביאו לשולחן יין שרף. ראש החבורה עשה ברכה ושתה לחיים, וכן עשה כל אחד אחריו.

כשהגיע תורו של רבי ליבל'ה לשתות לחיים, אמר: מכיוון שהוא עדיין לא התפלל, אינו רוצה לשתות לפני התפילה. מיד הקיפוהו החסידים כתנורו של עכנאי, ושכנעו אותו שמותר לשתות לפני התפילה, אדרבה, זה עוזר לתפילה שעל ידי כך יש התעוררות לתפילה, "ועדיף לאכול כדי להתפלל, מאשר להתפלל כדי לאכול", ועוד טענות מטענות שונות, והוא באחת – הוא אינו רוצה לשתות לפני התפילה, ולא ישתה.

אבל הם לא הרפו, והמשיכו לשכנע ולהסביר שזו רק גאווה ויצר הרע שרוצה להיות אחרת מכולם, "ואל תפרוש מן הציבור" כתיב, ועוד כל מיני טענות, עד שסיכמו שילכו לראש החבורה וישאלו אותו, ומה שיאמר כך יעשה. הם ניגשו אליו ושאלו אותו, ענה ראש החבורה ואמר שזה רק נובע מגאווה וכתוב (משלי טז ה) "תועבת ה' כל גבה לב", ואם כן, איך הוא יכול ללכת להתפלל בשעה שהקב"ה שונא אותו? לא הייתה ברירה ורבי ליבל'ה לקח בידו את הכוס והתחיל לברך: "ברוך אתה.." והנה נופלים עליו טליתות ומגבות מכל הצדדים ומתחילים לצעוק עליו בקולי קולות: "האם האלוקים כל כך קטן בעיניך עד שכמה חסידים יכולים לגרום לך לא לשמוע בקולו?!"... המשיך רבי ליבל'ה איגר: "אז למדתי מה הפירוש של יראת שמים אמיתית, למדתי באמת לירא רק מהקב"ה".

רואים מכאן שהמחוייבות שלנו צריכה להיות בראש ובראשונה לתורה ולקב"ה ולאמת, ולא למה שיוצא מן הפה של הרב – אין ביהדות אפיפיור שכל היוצא מפיו נהפך להיות אמת גם אם הוא שקר. לסגוד כך לרבנים זוהי עבודה זרה. מהי עבודה זרה? פונים אל מתווך ולא אל הקב"ה, זוהי תמציתה של העבודה זרה. מרגע שאנשים כופפים את עצמם לאדם, ואומרים "כל אשר יצא מפיך נעשה", הם כבר עובדי אלילים. כך גרר ירבעם את בני דורו לעבוד עבודה זרה. אחרי שכבר נעקרה העבודה זרה מליבם של ישראל, על ידי שמואל, שאול, דוד ושלמה, חזר ירבעם והסית אותם לחזור ולעבוד עבודה זרה. ירבעם היה גדול הלמדנים שבדורו, המרן של אותו דור, עד שכל חכמי הדור נדמו לפניו כעשב השדה, ואף אחד לא העלה על הדעת שהוא יעבוד עבודה זרה. מה עשה ירבעם על מנת לגרור את העם לעבוד עבודה זרה? הוא שלח שליחים (עסקנים) אל צדיקי הדור, ואלה ביקשו את חתימתם על מסמך נאמנות למלך. השליחים טענו, שכדי לבסס את הנאמנות למלך ירבעם, יש לחתום שכל מה שיאמר המלך תעשו, גם אם יאמר לעבוד עבודה זרה. מתחילה נרתעו הצדיקים, אבל השליחים (שאותם מכנים חז"ל רשעים) צחקו ואמרו: האם נראה לכם שאכן צדיק כירבעם, הנבחר בידי ה' ונביאו, יעבוד עבודה זרה?! אין זה אלא ניסוח מרחיק לכת, שבא לבטא את הסכמתכם לקבל את עול מלכותו. לבסוף חתמו הצדיקים, ואף אחיה השילוני טעה וחתם! כך אומרת הגמרא במסכת סנהדרין דף קא:.

תוך ימים ספורים עמדו עגלי זהב בדן ובבית אל, והמלך הוציא הודעה מפורטת שבה הוא קורא לכוהנים לבוא ולהקריב קרבנות לפני העגלים. ואם סבורים אתם שהעבודה זרה החלה רק משעה שהחלו להקריב קורבות לפני העגלים? לא כך הדבר, אלא כבר בשעת החתימה הם החלו לעבוד עבודה זרה. ברגע שהתחייבו לציית למלך באופן עיוור, מבלי להפעיל שיקול דעת, כבר הם הפכו אותו לאלוה, ומה שבא לאחר מכן – הקרבת הקרבנות לעגלים – זה כבר בא ממילא.

ולא הייתה זו הפעם הראשונה, שבה נסחפו עם ישראל לעבוד את עבודה זרה, מכוח האמון העיוור שנתנו באדם גדול וחשוב. כך היה גם בחטא העגל. כאשר בושש משה לרדת מהר סיני, מיד נכנסו לפעולה העסקנים המושחתים של אותו דור (בכל דור מגלגלים את התפקיד הזה על קבוצה מסויימת). הם קלטו שיש כאן הזדמנות להשתלט על העם, ולקחת את מוסרות השלטון לידיהם. במקום להמתין עוד קצת עד שירד משה, הם יצרו משבר מלאכותי, והחלו לייצר המולה על לא מאומה. דבר ראשון פנו העסקנים אל הרבנים ודרשו במפגיע, בשם העם (כהרגלם), להקים להם מנהיג אחר במקומו של משה רבינו, וגם להקים להם אלוהים אשר ילכו לפניהם. כאשר נתקלו בהתנגדות מצידו של חור, מיד הרגו אותו. כך זרעו פחד בלבם של הרבנים האחרים. אז פנו אל אהרן, גדול הדור וממלא מקומו של משה, ודרשו לקבל ממנו הכשר לעשיית העגל. אהרן ניסה למשוך זמן עד שמשה יגיע, ולכן אמר להם תביאו לי נזמים וכלי זהב, מתוך מחשבה שאנשים לא יוותרו בקלות על תכשיטי הזהב שלהם. אך העסקנים לא בזבזו זמן, הם יוצאו מיד אל הרחובות עם רמקולים, בהם הם מודיעים לכל העם, שבהוראת אהרן הכהן הגדול, גדול הדור, כולם מצווים לתת את תכשיטי הזהב שלהם, ולהתרכז בכיכר המחנה, על מנת לעבוד את העגל – "איש בל יעדר".  מי שלא הגיע, הוקע בפרהסיה על ידי העסקנים, כאדם שאין לו אמונת חכמים.

איך שומעים לאהרן כשהוא אומר לעבוד עבודה זרה? שיהיה האדם הכי גדול. התשובה היא פשוטה, אם אתה לא מחובר לתורה באופן בלתי אמצעי, רק דרך הרב, אז גם אם הרב יאמר לך לעבוד עבודה זרה, אתה תעשה כך, משום שכל היוצא מפי הרב נהפך להיות אמת. אתם מבינים את המילכוד שנכנסים אליו בדרך עקומה זו?

בספר דברים פרק ה' אומר משה: "אנוכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד להם את דבר ה', כי יראתם מפני האש, ולא עליתם בהר". אמרו לו ישראל למשה: "הן הראנו ה' אלוקינו את כבודו ואת גודלו, ואת קולו שמענו מתוך האש... ועתה למה נמות, כי תאכלנו האש הגדולה הזאת? אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוקינו עוד ומתנו... קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלוקינו, ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוקינו אליך, ושמענו ועשינו."

מפרש רש"י (דברים ה כד): "ואת תדבר אלינו. התָשתם את כוחי כנקבה. (את – לשון נקבה, אמר משה:) שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו (אל הקב"ה) מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני?!"

ולכאורה דברי רש"י אינם מובנים, הרי הקב"ה משבח את ישראל, על שיראו מלהתקרב אליו, שנאמר: "ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך, היטיבו כל אשר דברו, מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים." (דברים ה כה-כו).

על פי דברי הזוהר יובנו הדברים. מסביר הזוהר: "בשעה הראשונה (אחר ששמעו דבור הראשון) מתו ישראל, מהו הטעם? משום שכך צריך! כי אילן המוות, גרם להם, ואחר כך חזרו לתחייה, וקמו ונתגדלו, (חוץ מן הערב-רב שמתו ולא קמו, רק שלא כולם מתו) ורצה הקב"ה להכניסם לעץ החיים, העומד למעלה מאילן המוות ההוא, כדי שיהיו חיים לעולם, והם נתרחקו ולא רצו...  ועם כל זה, כיון שישראל לא עשו זה, אלא מחמת יראה עליונה שהייתה עליהם, לא נאמר עליהם אלא מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'. מכאן למדנו, שכל מי שעושה דבר, ואינו משים לבו ורצונו לצד הרע, אף על פי שהדבר הוא רע, כיון שלא עשה ברצון, אין עונש שורה עליו... (זוהר חלק ג עמ' רסא/ב)

על פי דברי הזוהר יוצא שהטענה על עם ישראל היא, שאם הייתה לעם ישראל אהבה חזקה לדעת את ה', הם היו מוכנים למות, ובלבד שיזכו לחזות ולשמוע את הקב"ה פנים אל פנים, לא דרך מתווך, ואז היו הדברים נחקקים בליבם עמוק, כי אינו דומה אדם שמגיע להכרה בכוחות עצמו, בצורה בלתי אמצעית, לאדם שצריך להוביל אותו כעיוור המגשש באפילה, על כל צעד ושעל.

פעמים רבות אדם נאלץ להסתמך על מתווכים, אך במקום שניתנת לו האפשרות לברר דברים בכוחות עצמו, אם האמת יקרה היא לליבו, הוא חייב לקפוץ על ההזדמנות. הרב שלמה לורינץ זצ"ל, בספרו החשוב "במחיצתם של גדולי התורה", מעיד כי החזון איש, מעדיף היה (אם הדבר אפשרי) לפקוח את עיניהם של אלה, שבאו לקבל ממנו הדרכה, כך שיגיעו בכוחות עצמם למסקנות הנכונות. אדם צריך לדעת את דרך התורה, עד כמה שידו משגת, ואז בעת הצורך, יוכל להפעיל שיקול דעת ולקבל החלטות נכונות בעצמו, לפחות בדברים הפשוטים, ולא לרוץ כל רגע אל הרב.

מעשה אבות סימן לבנים – אף שבימינו לא התרחש מעמד הר סיני, גם אנו כמו אבותינו, יכולים לקבל את התורה בשתי דרכים:

דרך אחת – שנהיה עמלים בתורה, ונשיג בה כפי כוחותינו, כל אחד ואחד כפי כוחו, ואת מה שנפלא מאיתנו, נביא אל המומחים הגדולים מאיתנו, על מנת שיכריעו בדבר, ככתוב: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ... אֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט." (דברים יז ח) – כי יפלא. דרך זו היא דרכן של אוהבי האמת, אשר מקיימים בעצמם את הפסוק "אם בחוקותי תלכו", מסביר רש"י (ויקרא כו ג): "אם בחוקותי תלכו – יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר 'ואת מצוותי תשמרו', הרי קיום המצות אמור! הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו? שתהיו עמלים בתורה!".

דרך שנייה – שלא נדע דבר מן התורה בכוחות עצמינו, גם לא בדברים הפשוטים, אלא נעשה שאלת רב על כל דבר ועניין. דרך זו היא דרכן של עמי-הארץ, אשר התורה היא בעבורם ספר חתום ובלום. אנשים אלה מקיימים את המצוות, כלומר מקיימים את בחינת ה"נעשה", אך חסרה להם המעלה השנייה של חקר-האמת, כלומר את בחינת "הנשמע" – לעמול בתורה, זאת אומרת לחפור בתורה ולחקור בה, ולדעת, לפחות בדברים הפשוטים, להסיק מסקנות ברורות, הלכה למעשה גם בלי מתווכים.

ציות שיטחי ועיוור, בלי שיש בצידו עמל של חקר-האמת – יש בו סכנה גדולה. ניקח לדוגמא את יוחנן כהן גדול, ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה, ולבסוף נעשה צדוקי. אין ספק שאדם זה קנה לו עדה גדולה של אנשים, שנהו אחריו וביקשו הדרכה מפיו. מה קרה לקהל-עדתו כאשר פתאום שינה הוא את טעמו, ופנה לו לדרך אחרת? עמי-הארץ שנהו אחריו, ימשכו אחריו גם הלאה, וילכו בדרכו, ועל כל מעשה תמוה שיעשה, יאמרו שוודאי דברים נשגבים הן, רזי דרזין שאינם מובנים לאנשים מן-המניין, שהרי גם עד עתה, לא ידעו עמי-הארץ שום טעם וסברה, גם לא בדברים הפשוטים, ורגילים הם מקדמת דנא, ללכת בעיוורון גמור, אחרי מי שצועד בראשם. בדרך זו אבדו מעם ישראל קהילות שלמות בתקופת ההשכלה, כאשר רב הקהילה השתבש.

לא כך הדבר אצל שוחרי האמת. שוחרי האמת שהתייעצו עם יוחנן כהן גדול לפני ששינה את טעמו, לא ימשיכו אחריו גם אחרי ששינה את טעמו. המחויבות של שוחרי האמת היא מעל הכל, וראשית לכל, לתורה שבה הם עוסקים ולאמת שבה, וגם אם התייעצו קודם לכן עם יוחנן כהן גדול, לא הייתה זו אמונה עיוורת, אלא הם נעזרו בידיעותיו, ועל כן פנו אליו בשאלות, משאיבד הוא מעלה זו, של מומחה בתורה, הם לא ימשיכו לשחר לפתחו.

בין שוחרי האמת, אדם זוכה למעלה, רק מכוח גדולתו בתורה – לא מכוח משחק פוליטי, ולא מכוח תכסיסים שנועדו לתפוס את השררה בכוח – דברים כאלה, אינם משחקים תפקיד בעיניהם של שוחרי האמת. בין תלמידי החכמים האמיתיים, המנהיגים נבחרים מכוח תורתם. תורתם היא זו שגורמת לכך שאחרים ישחרו לפתחם – פשוט צריכים אותם. לא ממונם ולא עורמתם, ולא הפרסום המלאכותי שעושים להם עוזריהם כדי לגדל את שמם, קובעים את מעמדם. גדולי התורה האמיתיים לא נבחרים על ידי העם, לא בבחירות אישיות, ולא בבחירות אזוריות. תורתם היא זו שמרוממת אותם ככתוב: "סלסלה ותרוממך". כך אמר ר' שמעון בן שטח לינאי המלך. ינאי המלך הרג את כל החכמים, וכך לא היה מי שיברך לו ברכת המזון בסעודה. ר' שמעון בן שטח הגיע לברך לינאי המלך, אחרי שהמלך נשבע לא לפגוע בו. אמר לו ינאי המלך: תראה כמה כבוד אני עושה לך, אמר לו ר' שמעון בן שטח, לא אתה זה מכבד אותי, אלא התורה שלמדתי, גורמת לכך שתזדקק לי. שנאמר "סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה" (ברכות מח.). 

אומרת הגמרא (בבא בתרא ח.): "אמר רבי: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ". אחת הפורענויות המוזכרת בקללות היא: "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה", בספר "פנינים משולחן גבוה" מובא הסבר לקללה זו, בשם רבי עקיבא איגר: "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה" (דברים כח לא) מראה עיניך מהו? מתפללים אנו יום יום, "והאר עינינו בתורתך", והדבר תמוה – וכי בורים ועמי-ארצות אשר מהם אף אינם יודעים קרא וכתוב, יכולים לשים שקר בפיהם ולהתחנן אל ה', שיאיר עיניהם להביט נפלאות בתורתו?! אכן נראה לפרש ש'עינינו' הכוונה על עיני העדה – חכמי ישראל, רבנים ומורים, אשר מצינו כמה פעמים שנקראו עיניים. וכל העם מתפללים בעבורם, כי יאיר הקב"ה עיניהם בתורה, לבל תבוא כל תקלה על ידם. מקרא שלנו אף הוא יבואר על דרך זו. "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה", היינו, ממראה המנהיגים וראשי העדה, שיקומו עליך ביום יבוא, אשר אין לך קללה גדולה מזו, לחזות בחרפה ובביזיון שימיטו על ישראל.

נמצא, על פי הדברים שנאמרו לעיל, כי גם קללה זו – של "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה", וכפי שמסביר זאת רבי עקיבא איגר – באה לעולם בשביל עמי-הארץ, המגששים כעיוורים באפילה, כיוון שאינם עמלים בתורה, ומשום כך אינם יודעים במי ראוי לתת אמון ובמי לא.

***

כמה אנשים נשים וילדים, נוצלו לרעה מחמת אמונתם התמימה, והנוכלים פונים אל אותה תחושה מוטעית שהשתרשה בלב ההמון, שחייבים לציית לחכמים בעיוורון. כפי שאפשר לראות מתוך כתב האישום נגד המשגיח מירושלים שאנס את קורבות משפחתו: "אם לא די בכך, המשגיח הסביר לה כי שאלותיה (לא לרצות לשכב איתו) מהווים זלזול בגדולי ישראל, וכי שאלות אלו נובעות מתוך בעיית ה"נרווים" שלה, ולפיכך אסר עליה להמשיך ולשאול שאלות נוספות".

מותר וגם צריך לשאול שאלות. אמונה וחקירה אינן סותרות זו את זו, להיפך. הגאון מווילנה אמר שאומנם אין ללמוד את שער הייחוד בחובת הלבבות, ואת חקירות האמונה שנמצאות בספרי הרמב"ם, משום שאלה הן חקירות פילוסופיות, שמתבססות על רעיונות ולא על עובדות, לעומת זאת בספר הכוזרי מותר ואף מצווה ללמוד, כי הספר הזה עוסק בחקר יסודות האמונה היהודית מתוך שאלות של אמת ושקר, ובהתבסס על עובדות – עובדות היסטוריות.

שאלות של טוב ורע אין מקום לשאול, כי אין האדם יודע טוב ורע. רק בורא העולם יודע טוב ורע, כי טוב ורע זה דבר שתלוי בנסיבות. אדם נועץ סכין באדם אחר, נחשב בנסיבות מסויימות לרוצח, אך בנסיבות אחרות זהו רופא שמנסה להציל את חייו, אם כן טוב ורע זה דבר שתלוי מאוד בנסיבות, ורק הקב"ה יודע את כל הנסיבות, על כן רק הוא יכול לדעת טוב ורע, לנו אין שום זכות לשפוט, תפקידינו רק לקיים את רצון הקב"ה בתמימות. אבל דעת אמת ושקר, זה דבר שחייב שיהיה לנו. החינוך הזה לבטל את הדעת בפני זה ובפני אחר, רק גורם לאנשים להיות טפשים יותר, ובסוף מרוב אכזבות לאבד את האמונה לגמרי, כפי שאמר החפץ חיים: מי שמאמין בכל דבר, סופו שלא יאמין בשום דבר. מספרים על החפץ חיים, שפעם באו אליו שני תלמידים שלו, שפתחו עסק והפסידו, אמר להם החפץ חיים: תמים תהיה עם ה' אלוקיך, לא עם אנשים!

תמיד מצטטים את העניין של "עשה לך רב". אפילו כאשר הרב אומר לך על הימין שהוא שמאל, שמע לו! דבר ראשון האימרה "עשה לך רב" במקורה, לא נאמרה על כך שכאשר יש הרבה דעות, ואתה מסתפק אחרי מי ללכת, אז פשוט תבחר לך רב, ותלך אחריו תמיד, בכל דבריו. זה לא אמת. כאשר יש דעות שונות בין הרבנים, זה ספק ככל הספיקות שבתורה, והתורה אומרת מפורשות מה עושים במצב של ספק. יש לתורה דינים של ספיקות, כלומר דינים שעל פיהם פועלים כאשר יש ספק. אם יש דעות שונות בין הרבנים, בוחרים בדעת הרוב, או מחפשים לברר את העניין בעדות ממקורות מהימנים, או מביאים ראיה מן התורה, אבל איזה מן פטנט זה לבחור רב, לא משנה איזה, העיקר ללכת אחריו בעיוורון. אין דבר כזה. כאשר יש לכם שאלה ברפואה, במי אתם הולכים להתייעץ? אתם הולכים לרופא הכי גדול, או אחרי דעת רוב המומחים ברפואה, אבל מה פתאום לבחור אחד, מליגה ב' (כמו שעושים המחבלים) וללכת אחריו בכל דבר? מפני שהוא אומר את מה שנעים לכם לשמוע?

מניין צץ לו הרעיון המוזר הזה, של ללכת אחרי רב אחד בכל הדברים, מעניין, אולי למדו זאת מעשו שכך נאמר: "ויאמר עשו – יש לי רב!" יש לי רב שמגבה את מעשי, וכעת אני חופשי לעשות כל תועבה. כבר אמרו חז"ל, לא עבדו ישראל עבודה זרה, אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה, כך זה עובד גם כאן, תחילה הם מקבלים על עצמם רב, ואחר כך הולכים לשקר לו על מנת להוציא ממנו את הפסק הרצוי להם, כי בלי גיבוי של הרב, יש לאדם מוסר פנימי שמונע ממנו לעשות מעשים רעים, אבל עכשיו שיש הכשר של הרב, האחריות היא על הרב (כך הם חושבים). אז דעו לכם רבותי, לא רק שהאחריות למעשיכם ממשיכה לרבוץ על כתפיכם, אלא כעת, גם מה שהרב המושחת שבחרתם, עשה ויעשה, נזקף לחובתכם, כי בחרתם אדם מושחת, שאומר לכם את מה שאתם רוצים לשמוע, ונתתם לו כוח, בזה שהמלכתם אותו עליכם, והלכתם אחריו.

במחלוקת בית שמאי ובית הלל, לא ידעו חכמים כמו מי לפסוק, מדוע? הגמרא מסבירה מדוע, משום שמצד אחד, בית הלל היו רוב החכמים, מצד שני בית שמאי היו חריפים יותר, כלומר מומחים יותר, אז אחרי מי הולכים? אחרי המומחה הגדול יותר או אחרי דעת רוב המומחים? לבסוף יצאה בת-קול מן השמים ואמרה שהלכה כבית הילל. אומנם, במקום שבו דעת רוב החכמים נוטה לצד אחד, ואין מנגד מומחה גדול שכל האחרים אינם משתווים אליו, במקרה כזה הולכים אחר הרוב גם נגד בת-קול, כמו שעשו במקרה של רבי אליעזר הגדול. וגם אחרי שנפסקה הלכה כבית הילל, אם מוצאים חכמים ראיות ונימוקים חזקים לפסוק כבית שמאי, הם פוסקים, ולא הולכים בכל כבית הילל. הדבר הייחיד שמחייב אותנו בפסיקה זה שלא יהיו סתירות הגיוניות בין הפסקים השונים, כך אומרת הגמרא במפורש במסכת עירובין.

בדברי המפרשים הראשונים והאחרונים אפשר לראות, שאם מתבררת האמת בצורה ברורה, עם ראיות, נגד דעת הרב, לא חולקים כבוד לרב, ולא נושאים לו פנים. צריך אומנם להיות תלמיד חכם, לדעת מהיא ראיה ומה לא, אבל בדבר ברור שאין בו צורך לראיה – נניח שהרב אומר לך לחלל שבת, שזה דבר שהוא ברור ומפורש, האם תשמע לו? ודאי שלא! האמת עומדת מעל הכל, וצריך לקבל את האמת ממי שאמרה, אפילו מגוי ואפילו מילד קטן, כך אומר הרמב"ם, ומאידך צריך לדחות את השקר גם אם הוא יוצא מפה של האדם הכי גדול.

התורה אומרת לנו בדיוק כיצד לנהוג במצבי ספק, והאמונה העיוורת או ההחמרה העיוורת אינה הדרך שמצווה אותנו התורה. אם יש לך ספק, אתה ראשית מחפש עדות, כי עדות זה הבירור הכי חזק. אם אין לך עדות, אתה מחפש ראיה, אם אין ראיה, אתה הולך אחר הרוב, אם אין רוב, אתה הולך אחרי חזקה, ורק אם הספק שקול ואינו נוטה לשום צד, אז אם מדובר בספיק ספיקא, או ספק דרבנן, אתה מיקל, ואם זה ספק דאורייתא אתה מחמיר. כל הכללים הללו כתובים בגמרא, ורוכזו בספר "שערי יושר". ודינים אלה (דיני הספיקות) הם דינים של ודאי מחמת הספק. אלה לא עצות שחז"ל נותנים לנו על איזה צד מצדדי הספק כדאי לנו להמר, אלה הם דינים פסוקים וברורים שעליהם נצטווינו כמו על כל דין אחר. אתה לא מתלבט מה לעשות בזמן הספק, התורה אומרת לך מפורשות מה לעשות, גם במצבי ספק, אז איך אתה מחמיר סתם? או בוחר סתם באחת הדעות שמוצאת חן בעינייך והולך אחריה בעיוורון?! מאיפה לקחתם את זה?

התורה לא משאירה את האדם תלוי באוויר, היא נותנת לו כלים לחקור ולברר ולהכריע את הספיקות. התורה אף מעודדת את האדם לחקור ולשאול שאלות של אמת ושקר, שנאמר "כי שאל נא לימים ראשונים... " (דברים ד לב). וכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד לט). אם כן, האמת ניתנת לבירור, והאמונה איננה מוטלת בספק, לאלה שמוכנים להשקיע את הזמן ולחקור דברים לעומקם. שלא כמו בדתות אחרות הטוענות שאמונה וחקירה לא הולכות יחדיו, ביהדות הן כן הולכות יחד. ואם תשאלו מה מקום יש לבחירה אם הידיעה ברורה? התשובה היא שאדם יכול להחליט שהוא לא רוצה לברר את האמת, או אפילו אם הוא כבר יודע אותה, הוא יכול להחליט שהוא מתעלם ממנה, ולא מיישם אותה בחייו.

ואם תשאלו: אם יש כאן ידיעה ברורה אז איפה כאן האמונה? יש תשובות בדבר, זו שאלה ששאל הרב שך את הבריסקרב, והוא שאל את ר' חיים אביו, וענה מה שענה, אבל לדעתי התשובה היא כזו: אם אדם עדיין לא יודע את האמת, אז הוא צריך לטרוח הרבה על מנת לחקור אחריה, ולחפור אחריה כמו אדם שמחפש אוצר קבור באדמה. כל עוד לא התבררה האמת, צריך הרבה אמונה – להאמין שיש אמת, ושהאמת היא אחת לכולם ולא ייחסית, ושיש לנו את הכלים להגיע אליה – ולכך יש את הציווי של "וידעת היום" – אל תהיה שיטחי, תחקור ותברר את האמת ותקנה לך דעת אמת ושקר, אבל אחרי שכבר הצלחת לברר את האמת, אין מקום לאמונה, כי זו כבר ידיעה, כעת יש לקיים את החלק של "והשבות אל לבבך", קרי: ליישם את האמת שהתבררה, הלכה למעשה, בחיי היום יום.

ועוד דבר אחרון. אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של גלות ישמעאל, הישמעלים דרכם היא דרך האמונה העיוורת. הם לא עובדים אלים זרים, אבל הולכים אחרי המנהיגים שלהם בעיוורון, וזו למעשה עבודת אלילים. בואו לא נהיה כמוהם, ואז מיד תסתיים גלות ישמעאל. כי אם לא שהיה בנו שמץ מהם, לא היתה להם שליטה עלינו, כי לא היתה בינינו השתוות בשום עניין.

(לקריאת החלקים הקודמים יש להכניס בשורת החיפוש שבראש הדף את המילים: "חשיפת סוד הדעת")

פלוני אלמוני החפץ בעילום שמו מחמת בעלי הזרוע
 



 פלוני אלמוני החפץ בעילום שמו מחמת בעלי הזרוע

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה