"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (כה,ב)

פרשת תרומה מאת מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (כה,ב)

בודאי לא רצה הקב"ה בנידבת המשכן כדי לבנותו, רק העיקר היה נדבות לב ישראל מה שנתנו בחשק ובאהבה, מזה נבנה המשכן – שישכון ה' בלב ישראל (פי צדיק).

מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (כה, ב)
התרומה צריכה לבוא רק מתוך נדיבות לב, רק מתוך רצון טוב באמת. לא כולם חייבים להביא תרומה של למשכן. רק מי שיש לא רצון מלא, רצון זך וטהור ונקי, רק מכאלה אנשים, עם כזה רצון, מבקשים תרומה. הרי סוף סוף בונים משכן, מקום בו תישרה השכינה, מקום שכל מי שיבוא אליו יתעורר לבו בגעגועים וכיסופים ורצונות אין סופיים לה' יתברך, אז חייבים לבנות מקום זה מחומרים מושלמים, מרצונות אמיתיים וטהורים.
עם ישראל קדושים, תוך יומיים הרימו את תרומותיהם בשיא ההתלהבות,  בשיא השמחה, הרבה יותר ממה שהיה דרוש ולכן נאלצו להודיע להם להפסיק. לא צריך יותר תרומות. אומרים חז"ל (תנא דבי אליהו רבא) המשכן לא נחרב, הוא נטמן, הוא קיים עד היום הזה, הוא נמצא. אי אפשר להפסיק דבר שנעשה בנדבה, ברצון טוב וזך וטהור, בטהרת הלב, כל זה יוצר מציאות נצחית שאי אפשר להפסיקה.

כל העניין שלנו בחיים זה לבנות בלב משכן להשראת השכינה. כשזוכים לרגעים האלה שבהם כבוד השם שורה על האדם, הנפש מתמלאת אז בחיות ונעימות מופלאה ומבינים אז שעבור המטרה הזו ממש נברא העולם. מכאן שואב האדם כוח וגבורה לעמול ולהתייגע בעבודת השם, מכן הוא שואב את היכולת לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות.
בפרשת תרומה מבקשים מאתנו להשתתף בהקמת המשכן. ומה מבקשים שניתן? זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן... זהב וכסף ונחושת מרמזים על הנקודות הטובות שיש בכל אחד מישראל. בכל אחד, אפילו בפחותים שבהם, אפילו בגרוע שבגרועים, אין דבר כזה ששם ישראל נקרא עליו ואין בו לפחות נקודה טובה אחת. אם לא זהב אז כסף, ואם לא כסף אז נחושת, אבל משהו טוב אפשר למצוא בכל אחד. 

להמשך כנסו כאן:

בזכות זה נבנה המשכן. במהלך יומו של כל יהודי אפשר למצוא נקודות של אור שהן מחשבות טובות, הרהורי תשובה, התגברות על היצר, כל נקודה כזו היא תרומה נפלאה לבניין המשכן, הן זה הכללי, והן הפרטי, בתוכך פנימה. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח). בתוכו לא נאמר אלא בתוכם. בתוך כל אחד ואחד. יהודי, כפי טהרת וזכות לבו, כך הוא מכין מקום לשכינה לשכון בתוכו, כך הוא זוכה להרגיש את הנועם של ה'. "לחזות בנועם השם ולבקר בהיכלו" סופי תיבות תרומה.

משכן בונים כשלומדים לוותר. אתה קצת מוותר על עצמך, אתה זוכה שאור אלוקי חודר אליך.
שלושה מוחלים להם על כל עוונותיהם: חתן – שמשעבד עצמו לאשה, גר – שמשעבד עצמו לעם היהודי ושעולה לגדולה – שמשעבד עצמו לציבור.
רות מוותרת על הכל, הולכת בעיניים עצומות אחרי נעמי וזוכה להיות הסבתא של מלך המשיח.
רחל מוותרת את הוויתור הכי גדול שאנחנו מכירים, מוותרת על הזיווג שלה כדי לשמור על כבוד אחותה וזוכה להיות האמא של כולנו, אמא רחל.
ויתור זה קדושה, זה להקדיש לה', זה לעשות לשם שמים. "ויקחו לי תרומה", לי – לשמי. (רש"י). שהתרומה תהיה לכבודי, לא לכבודכם. אומנם כל המצוות צריכות להיות לשם שמים, אבל בעניין הצדקה יש יצר רע מיוחד לתת אותה לכבוד עצמנו. לכן דווקא כאן, בענין הצדקה, נאמר לשמי. באנו לפה לשרת את הבורא, לא שהבורא ישרת אותנו. תפקידנו לחפש מה ה' רוצה מאיתנו עכשיו, לא מה אנחנו רוצים מה'.
זאת הסיבה שיש חסידים שנהגו לסיים את ההתבודדות ואת התפילה ולומר לה' – עד כאן ביקשתי לפניך בקשות רבות, מכאן והלאה תעשה איתי כרצונך, ואני מקבל באהבה את כל מה שאתה תרצה שיעבור עלי.

מי שרוצה שה' ישכון לו בלב, מי שרוצה להגיע למעלה, להתקרב אל ה', לא יכול להתעלם מהאחים שלו. "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה... ופניהם איש אל אחיו" (כה, כ).
השמחה שיש בנתינה, היא השמחה הכי גדולה. אנחנו מבקשים מה' שפע, כדי שנוכל לתת לילדים, לשכנים, לחברים, לכל מי שצריך. איך מתחילה פרשת תרומה? "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (כה,ב). תרומה לוקחים? תרומה נותנים! אלא חסד עשה עמנו ה' יתברך, שכל מי שנותן מקבל שפע, על ידי נתינתו מתרבים נכסיו ומתברכים. נעשה שהוא לוקח ולא נותן.
כשנותנים, מיד לוקחים, מיד מקבלים בחזרה. מה מקבלים? שמחה, קירבת ה', נועם ה'. תרומה מרוממת, מרימה את היהודי למעלה, מעל האדמה, מעל הארציות, מרחיקה אותו מהרצון לקבל רק לעצמו.
כשאנחנו עם ה', עם הנשמה, אז הכל כל כך נפלא, אנחנו שמחים, מאושרים. כשנמצאים עם הגוף גם שמחים, בטח ששמחים, אבל אחרי רגע הכל מתקלקל, הכל איננו.

כדי לבנות משכן צריך ללמוד לברוח ממחשבה רעה למחשבה טובה. זה כל רגע מלחמה מחדש, כל רגע מבחן מחדש, "לרגעים תבחננו".
אתה רואה מישהו שעושה איזה דבר, ואפשר לפרש את מעשיו שהוא התכוון לטוב, ואפשר לפרש שהוא התכוון לרע, אתה חייב לחשוב שכנראה הוא התכוון לטוב שזה בעצם לדון את חברך לכף זכות. נכשלת וחשבת שהתכוון לרע? תעשה תשובה ותהפוך את המחשבה שלך. כי אם אתה חושב רע על השני, איך תקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך"?
אסור לך להרגיש שאתה לא סובל מישהו ולא רוצה קשר איתו. יש לך כלפיו איזה טענה? אתה לא רוצה למחול לו על זה? צריך להגיד לו. החפץ חיים אמר שמי שנמנע מלדבר עם מישהו במשך שלושה ימים בגלל שהוא כועס עליו, הוא נחשב שהוא שונא אותו והוא עובר על "לא תשנא". מישהו יכול היה אך לא רצה לעזור לך, אסור לשמור את זה בלב, בטח לא להחזיר לו באותה מטבע. צריך לוותר, לשכוח, אפילו שהוא לא התנהג טוב.
אתה רוצה משכן בלב, אתה חייב לנקות את הלב. תוותר, תסלח, אל תשמור טינה. תחשוב טוב. כמו שאתה רוצה שיהיה לעצמך טוב, ככה אתה צריך לרצות שלשני יהיה טוב.

אתה רוצה משכן בלב, צריך לזכור מי נתן לך את כל הטוב שיש לך וכל הזמן להודות. אתה כל כך טוב אלי אבא שאין לי מילים. כשכל הזמן מודים, אז הלב מתמלא באהבה, אז מרגישים כל כך קרוב אל ה', בלי מחיצות ממש. אדם יכול לזכות לקירבה עצומה ונפלאה להשי"ת אם ימצא בתוך היסורים את הרחמים של ה'. דוד המלך היה מהלל ומשבח את בוראו לא רק בימים של שמחה וישועה, אלא גם בימים של צר ומצוק בעת שעברו עליו גלים ומשברים קשים, תמיד תמיד הרבה בשבחו של מקום. "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא". תמיד עיניו אל אביו שבשמים שיושיעו וגם אם אינו רואה מיד את הישועה בעינו, מייחל ומצפה כי יודע שרק ביד ה' להושיע.

העיקר לא להיות בעצבות. עצבות זה כפירה. השכינה לא שורה אלא מתוך שמחה.
קשה לך? פגעו בך? קרה פתאום משהו שמאוד מדאיג אותך? תזכור את ה', תזכור שאתה לא לבד, תזכור מי מנהל פה את הכל ותפנה אליו. אדם חייב להתגבר על העצבות ולהיות שמח, להרגיש שבשמחה שלו הוא מולך על הכל.
משנכנס אדר מרבים בשמחה". הנה מגיע חודש שלם שכל עניינו – שמחה. רבנו הקדוש אומר "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" כי השמחה היא התרופה לכל המחלות. שעה ביום, בהתבודדות, אומר רבנו תפנה אל ה' בלב נשבר, ותדבר אתו על כל מה שעובר עליך, תבקש כל מה שאתה רוצה וגם זה לא בעצבות ח"ו כי עצבות היא מרה שחורה, יאוש, חוסר תפקוד ואילו לב נשבר זה להתרפק על ה' כמו בן המבקש מאביו.
הרבה פעמים בחיים, כשחושבים שזה הסוף, אז מתחילה הישועה. כל מה שה' עושה הוא טוב, גם מה שנראה בעיני האדם כלא טוב, "אלא שנסתרה דרכו מאתנו כדי שנלמד לבטוח בו ובישועתו" (לב השמחה).

משכן בונים רק מתוך ענוה ושפלות רוח. קצת גאווה, קצת יישות ויש חסימה, האור של ה' כבר לא יכול לחדור. אדם הולך וכל שניה הוא חושב, אני הכי נפלא בעולם, עשיתי ככה, ועשיתי ככה. כל שניה. זה שאני יודע את זה כבר טוב, זה כבר התחלת הביטול. ואם אני זוכה להתקרב לצדיק שאצלו כל ה -24 שעות ביממה זה אין עוד מלבדו, אז אני בדרך הנכונה כי המחובר לטהור טהור. צריך להתקדש עוד ועוד כדי שהאור יעבור דרכנו בלי חסימות.
["אדם, הכל נכשל אצלו, הכל לא טוב לו, הכל לא מוצלח אצלו, רק דבר אחד מוצלח – שהוא יודע שהכל כאן אין ושם למעלה היש. ה' ברא את העולם יש מאין. מאיזה אין? מהבחינה של להיות אין, להתבטל לשני, מהבחינה של ואהבת לרעך כמוך שזה כלל גדול בתורה ומה זה הכלל הזה? זה להתכלל אחד בשני. אם האדם יהיה בשפלות, ירגיש את עצמו שהוא אין, אדם כזה פשוט, מי אני בכלל, אני בשר ודם, מה אני בכלל, אז ממילא אני יכול לאהוב את השני, תמיד למצוא בשני משהו שחסר לי"] (באור פני מלך חיים).

כשמוותרים, כשמלמדים זכות, כשנותנים צדקה, כשעושים חסד, מקבלים לב. בונים משכן בתוך הלב. אנחנו אוהבים אותך אבא, אוהבים את הקדושה, אוהבים את התורה, אוהבים לחיות בתוך ציבור יראי שמך, אוהבים את הרגעים הנפלאים האלה שאנחנו מרגישים אותך, מחוברים אליך, פתאום רוצים לבכות, רוצים להשתפך לפניך בתוך המילים הקדושות של התפילה, בתוך המילים הפרטיות שלנו, פתאום רואים איזה נס, פתאום מרגישים אותך בתוך כל הצרות שיש לנו, פתאום מרגישים אותך בתוך הלב.