ירושלים של זה"ב

מאת מנחם מן

עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים, ואחד נטל כל העולם כולו. ירושלים אגב, נטלה גם חלק מהקב העשירי, שהרי גם לה חלק ככל העולם כולו, לתשומת ליבכם.

היופי הזה, התלמודי, מסתבר שאינו נמדד ביופי גשמי בלבד, דומת גינות פורחות ומגדלי הולילנד פורחים באוויר. היופי, ככל שיהיה אינדיבידואל, אינו יכול להחזיק בתוארו אלפיים שנה ולשמר את הגדרתו הראשונית. ואם בכל זאת שרד, ואם בכל זאת שמר, כנראה הגדרה פנימית ועמוקה יש בו, ביופי הירושלמי האגדי.

ירושלים – משוש כל הארץ. אפילו בתורת הנפש, זאת העכשווית והעדכנית, מוגדר 'סינדרום ירושלים' כסוג של תעתוע מוח קל עד בינוני. התופעה המוזרה משהו, של שכרון חושים הזוי שעוטף את תייריה המבקרים בה בימים ובלילות, נחקרה עד לעמק הבכא פעם אחר פעם עד שהוגדרה בשם וכונתה כתופעה. 'סינדרום ירושלים' אם כן, היא פראפרזה עכשווית לתשעת הקבין שנטלה ירושלים העיר במחלק היופי הגלובלית.

*

אף פעם לא היה בטוח כאן בירושלים. לאורך כל הדורות ולפי כל רישומי ההיסטוריה, ירושלים הייתה מוקד החיכוך האגדי בין ישראל לעמים. הילת הקדושה, מן הסתם, היא זו שגורמת להתקוממות כח הרשע פעם אחר פעם כנגד העם הנבחר.

די אם נזכר בשלושים השנים האחרונות ובפיגועי הדמים שליוו את שגרת החיים של הירושלמים בשלוש האינתיפאדות (כן, אנחנו באמצעה של אינתיפאדה שלישית, לא בתחילתה. ויתכחשו לעצמם הציניקנים התורנים) ועיננו יתמלאו בדמעות, ויגון יעטוף את ליבנו בזכרינו את ציון.

זה נכון, הפלסטינים, הבריטים, הירדנים ושאר מחזיקי הקנה והסכין, אינם אלא התליינים, השליחים של היד המכה מלמעלה על חטאים ועל נסיגות מדרך ישרה. אך הלב היהודי, המוכה והחבול, המשוסף והדקור, הוא אותו לב שפועם בעוז כבר אלפיים שנה ולא נסוג אף לא לרגע מהשאיפה והרצון לשלום ולכינון המלכות בציון. כן, ביחד.

*

אבל הכאב הגדול ביותר מתחיל היום, ברגע שבו אנחנו כבר לא זוכרים כמה פיגועים היו מאז צאתו של יום הכיפורים וכניסתם של ימי החג השמח ביותר בשנה. כשקשה לנו להיזכר בשמות ולהבחין בין הקורבנות של הקדושים, ולא מתוך שכחה או חוסר אכפתיות חלילה, אלא מחוסר יכולת ומבלי כח להתמודד עם המכות האיומות. כשהרגעים האלו מגיעים, זה כואב. ממש כואב.

כשהטרגדיות מכות ברצף, וכשהמכה החדשה נוחתת בעוצמה בעודנו  מלקקים את הפצעים ומדממים בליבנו מעוצמת הכאב האחרונה, כשהפצועים נשכחים רק בגלל שיש  כל כך הרבה הרוגים. כשזה קורה, אנחנו מוכרחים להתעורר ולזעוק, להתעורר ולצעוק. די, הגיעו מים עד נפש.

זה לא שלא חווינו כאב ולא סבלנו פרעות, אך מי יכול להישאר אדיש מול עדותה של האלמנה מפיגוע הסכין בדרך לכותל, המספרת בכאב על מסע ייסורים נוסף שחוותה בעודה נסה עם סכין נעוצה בגב ומשוועת לעזרה, מנסה לסמוך עצמה על בני אדם שנבראו בצלם, ובתגובה סופגת יריקות וקללות אימים המייחלות למותה, מפיותיהם של הערלים מסביב הלוגמים משקה אדום להנאתם. קינה שלמה הייתה יכולה להיכתב רק על מקרה איום זה.

איה הוא הלב שיכול להכיל את שחוו ילדים קטנים ורכים טרם הגיעם לגיל חינוך, ברגעי המוות החולפים מול פניהם, כשקנה רובה מכוון למוחם ולרכתם של הוריהם ורק בנס לא מפלח כדור גם את ליבותיהם הרכים.

יש לב כזה, הוא נמצא לאלפים ולרבבות בינות לחומות ירושלים המזרחית ומאגף את הארץ לארכה ולרחבה. עצוב, אך הלב הזה פועם בגופם של בני אדם שנבראו בצלם. ייתכן ואף בביתכם ביקר הלב הזה, עטוף בשכבות גוף ובשרירים שהחליפו קרמיקה וחרסינה בכיור ובבתי משכבכם.

גאוותינו, שהלב היהודי לא רק שרחוק הוא מזרח ומערב מליבם הערל של גויי הארץ, אלא שאפילו להבין ולהכיר בלב רע ואכזר שכזה, אינו יכול. – כשנשאל פעם אחד מתלמידי החכמים שבדור הקודם, האם היה יכול להיות משהו גרוע יותר מהשואה האיומה, השיב על אתר: "כן, אם אנו חלילה היינו הרוצחים".

העם היהודי, הלב היהודי והנשמה היהודית, צריכים פחות לעסוק במדינאות ובעצות לאנשי השלטון, והרבה יותר בתפילה בבכייה ובתחנונים. כי כבר אלפיים שנה הפה היהודי הוכיח את עצמו כשדיבר מהלב ולא מהראש.

צאו והפגינו, צאו והביעו מחאה. בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות, מול מלכו של עולם התאב לתפילתם של עניים ודכים.