"והייתם כאלקים" (ג',ה')...
חטא עץ הדעת זה "והייתם כאלוקים", אדם חושב שהוא כבר אלוקים, העולם בידו, הוא שולט על העולם. מדוע אדם חולה? מדוע אין לו ילדים? פרנסה? הוא לא מוצא את השידוך שלו? הכול בגלל הגאווה. כל הרהור גאווה הוא מאבד את השפע הרוחני והגשמי שלו, כל הרהור גאווה הוא דוחק את רגלי השכינה, כמו שכתוב "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", ע"י הרהור גאווה השכינה מתנתקת מהאדם יותר מכול עבירה אחרת. לפעמים אדם נכשל בעבירה אז הוא שבור…הוא עושה תשובה. אבל אדם שנמצא בגאווה אין לו שום לב נשבר כי הגאווה זה ההפך של לב נשבר, ולכן הוא לא עושה תשובה. כשאדם בגאווה הוא לא יכול לסבול אף אדם בעולם, הוא חושב "מי יוכל להגיע אליי?", "מי שווה לי?", אדם הולך עם המחשבה שהוא הכי חכם, הכי נבון, והכי פיקח, אם אדם מרגיש שהוא עשה איזה דבר, "הנה התפללתי בכוונה, צעקתי בתפילה, קמתי וותיקין, וחושב לעצמו אני יותר טוב מזה שיישן עכשיו במיטה", אז הכול הולך לאיבוד. זה ששוכב עכשיו במיטה אולי הוא אדם חלש? ואולי עכשיו הוא מתפלל עם הטלית ומוריד נחלי דמעות?, מה אתה יודע? הוא אומנם קם ב-8, ואמר קריאת שמע, אבל אחרי זה הוא בוכה שעה שלימה, מה אדם יודע? ברגע שיש לך הרהור גאווה מזה שקמת וותיקין או התנהגת בפרישות יש לך איזה הנהגה מסוימת, ולכן אתה כבר יותר טוב מהשני, באותו הרגע הכול הולך לסיטרא אחרא. אלא אם כן אדם מזהה את הגאווה שלו ועושה תשובה על כל הרהור גאווה, אזי מתקן את הכול ומעלה הכול לקדושה. אדם צריך לדעת יסוד אחד שהגאווה והתאוות לא שייכות ליהודי, זה לא המהות של היהודי, זה רק לבוש חיצוני. כי ברגע שאדם הראשון חטא, אומר הזוהר הק' שהוא קיבל לבוש שנקרא "צרעת עור הנחש" (מישכא דחויא). ה' נתן לו עונש לקבל את הגוף של הנחש, שזה מה שנקרא "כותנות עור" ב-ע' ולא "כותנות אור" ב-א' כמו שהיה בתחילה. וכן כל אדם ברגע שנולד מקבל את הלבוש החיצוני, "צרעת עור" הנחש שזה הגאווה והתאוות, וצריך להלחם עם זה ולדעת "זה לא אני", "זה לא מה שאני רוצה" "זה לא הרצון האמיתי שלי", אדם חושב שהתאוות זה הרצון האמיתי שלו, המהות שלו, זה לא נכון זה רק נדמה לו, נדבק בו איזה רצון גשמי, איזה חשק זר, וזה לא הטבע של האדם, זה בא מחטא עץ הדעת, כשאדם הראשון אכל מעץ הדעת היה שם איזה רעל מסוים, והוא אכל את הרעל הזה והרעיל את כל האנושות. אבל צריכים לצאת מהרעל הזה אסור להתמכר לרעל הזה אסור לתת לרעל הזה למשוך אותנו, אדם צריך לפשוט את גוף הנחש שלו, את המישכא דחויא שלו, כי הגוף שלו, זה בעצם הגוף של הס"מ ה' ברא לו כותנות עור, לבושים של הס"מ (הגאווה התאוות). ובאמת הצדיקים האמיתיים זכו לבטל את גוף הנחש הזה, בעבודתם הקדושה. לכן אומר רבינו (תורה י') שהעצה היעוצה לבטל את הגאווה היא התקרבות לצדיקים. כי ברגע שאדם מתקרב לצדיק האמת, מיד הוא רואה איפה הוא נמצא בתיקון המידות, ומתחיל לשנוא את הרע שלו, לשנוא את התאוות, הוא לא ירצה את זה יותר, לכול הפחות הוא לא יעשה מהתאוות "דרך חיים". הוא יתבייש בעצמו יבכה על זה ויעשה תשובה. ולא כמו האנשים שעושים מהתאוות "דרך חיים" במקום להתבייש בזה להיפך מתפארים בזה, מחשיבים את זה, ואם אנשים היו מאמינים בצדיקים ומתקרבים אליהם ושומעים בקולם, אזי היו זוכים לצאת מכול הרע שלהם, ומכל התאוות ומזדככים לגמרי.
חטא עץ הדעת זה "והייתם כאלוקים", אדם חושב שהוא כבר אלוקים, העולם בידו, הוא שולט על העולם. מדוע אדם חולה? מדוע אין לו ילדים? פרנסה? הוא לא מוצא את השידוך שלו? הכול בגלל הגאווה. כל הרהור גאווה הוא מאבד את השפע הרוחני והגשמי שלו, כל הרהור גאווה הוא דוחק את רגלי השכינה, כמו שכתוב "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", ע"י הרהור גאווה השכינה מתנתקת מהאדם יותר מכול עבירה אחרת. לפעמים אדם נכשל בעבירה אז הוא שבור…הוא עושה תשובה. אבל אדם שנמצא בגאווה אין לו שום לב נשבר כי הגאווה זה ההפך של לב נשבר, ולכן הוא לא עושה תשובה. כשאדם בגאווה הוא לא יכול לסבול אף אדם בעולם, הוא חושב "מי יוכל להגיע אליי?", "מי שווה לי?", אדם הולך עם המחשבה שהוא הכי חכם, הכי נבון, והכי פיקח, אם אדם מרגיש שהוא עשה איזה דבר, "הנה התפללתי בכוונה, צעקתי בתפילה, קמתי וותיקין, וחושב לעצמו אני יותר טוב מזה שיישן עכשיו במיטה", אז הכול הולך לאיבוד. זה ששוכב עכשיו במיטה אולי הוא אדם חלש? ואולי עכשיו הוא מתפלל עם הטלית ומוריד נחלי דמעות?, מה אתה יודע? הוא אומנם קם ב-8, ואמר קריאת שמע, אבל אחרי זה הוא בוכה שעה שלימה, מה אדם יודע? ברגע שיש לך הרהור גאווה מזה שקמת וותיקין או התנהגת בפרישות יש לך איזה הנהגה מסוימת, ולכן אתה כבר יותר טוב מהשני, באותו הרגע הכול הולך לסיטרא אחרא. אלא אם כן אדם מזהה את הגאווה שלו ועושה תשובה על כל הרהור גאווה, אזי מתקן את הכול ומעלה הכול לקדושה. אדם צריך לדעת יסוד אחד שהגאווה והתאוות לא שייכות ליהודי, זה לא המהות של היהודי, זה רק לבוש חיצוני. כי ברגע שאדם הראשון חטא, אומר הזוהר הק' שהוא קיבל לבוש שנקרא "צרעת עור הנחש" (מישכא דחויא). ה' נתן לו עונש לקבל את הגוף של הנחש, שזה מה שנקרא "כותנות עור" ב-ע' ולא "כותנות אור" ב-א' כמו שהיה בתחילה. וכן כל אדם ברגע שנולד מקבל את הלבוש החיצוני, "צרעת עור" הנחש שזה הגאווה והתאוות, וצריך להלחם עם זה ולדעת "זה לא אני", "זה לא מה שאני רוצה" "זה לא הרצון האמיתי שלי", אדם חושב שהתאוות זה הרצון האמיתי שלו, המהות שלו, זה לא נכון זה רק נדמה לו, נדבק בו איזה רצון גשמי, איזה חשק זר, וזה לא הטבע של האדם, זה בא מחטא עץ הדעת, כשאדם הראשון אכל מעץ הדעת היה שם איזה רעל מסוים, והוא אכל את הרעל הזה והרעיל את כל האנושות. אבל צריכים לצאת מהרעל הזה אסור להתמכר לרעל הזה אסור לתת לרעל הזה למשוך אותנו, אדם צריך לפשוט את גוף הנחש שלו, את המישכא דחויא שלו, כי הגוף שלו, זה בעצם הגוף של הס"מ ה' ברא לו כותנות עור, לבושים של הס"מ (הגאווה התאוות). ובאמת הצדיקים האמיתיים זכו לבטל את גוף הנחש הזה, בעבודתם הקדושה. לכן אומר רבינו (תורה י') שהעצה היעוצה לבטל את הגאווה היא התקרבות לצדיקים. כי ברגע שאדם מתקרב לצדיק האמת, מיד הוא רואה איפה הוא נמצא בתיקון המידות, ומתחיל לשנוא את הרע שלו, לשנוא את התאוות, הוא לא ירצה את זה יותר, לכול הפחות הוא לא יעשה מהתאוות "דרך חיים". הוא יתבייש בעצמו יבכה על זה ויעשה תשובה. ולא כמו האנשים שעושים מהתאוות "דרך חיים" במקום להתבייש בזה להיפך מתפארים בזה, מחשיבים את זה, ואם אנשים היו מאמינים בצדיקים ומתקרבים אליהם ושומעים בקולם, אזי היו זוכים לצאת מכול הרע שלהם, ומכל התאוות ומזדככים לגמרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.