הכל מתחיל מחדש

פרשת בראשית מאת מזכה הרבים  הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ " (א,א)

בשביל ראשית ברא אלוקים את השמים וכו', שעיקר שמים וארץ היה בשביל ראשית, דהיינו שיתחיל האדם בכל פעם מראשית כאילו היום הוא ראשית התחלתו" (ליקו"ה בב"ח ד,יג).

הכל מתחיל מחדש

כשאדם מתחיל דרך חדשה, הוא זורק הכל. מתנתק מהכל. לא רוצה לקחת אתו שום דבר ממה שהיה קודם. וכשאדם מתנתק, מתנתק, מתנתק, שוכח את הכל, עוזב את הכל, הוא מקבל חיים חדשים. הוא מקבל עולם יותר גבוה.
וככה גם בימים שלנו. כל יום זה יום חדש. אתמול היו בלבולים, אתמול היו שטויות, אתמול היה כעס, אתמול היה כך וכך, היום אני אדם חדש. אני לא זוכר כלום, הכל מתחיל מחדש, אני לא הולך עכשיו עם הכאב של אתמול ועם הבלבולים של אתמול ועם הכעס של אתמול. הכל מתחיל מחדש.

אומר רבנו בשיחתו הקדושה: "אצל העולם, השכחה היא חסרון גדול בעיניהם, אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה, כי אם לא היתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת ה'. אם היה זוכר כל מה שעובר, לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן. גם היו מבלבלים את האדם מאוד כל הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו על ידי השכחה – נשכח מה שעבר! על כן תיכף ומיד שחולף ועובר הדבר, יעביר ויסלק אותו מדעתו לגמרי ויסיח דעתו מזה לגמרי ולא יתחיל לחשוב עוד במחשבתו בענין זה כלל. והבן הדבר היטב, כי הוא דבר גדול מאוד!"(שיחות הר"ן כו).

בראשית, מילה שכל כולה זועקת התחדשות. השם יתברך ברא את הכל יש מאין והכל עומד וקיים במאמר פיו. כל דבר, גדול וקטן, נברא ומתהווה בכל רגע ממש מפיו של מי שאמר והיה העולם. בורא עולם אומר ויהי אור וברגע הזה נברא אור. זאת התכלית של הבריאה. שנדע את זה. שנכיר את הבורא. שנתפעל מהבריאה המופלאה הזו שהוא ברא ובורא. העולם נברא כעת מחדש לגמרי, מתחדש ומחדש אף אותנו. צריך לשמור על ההתחדשות הזו, לא לפול שוב להתיישנות. אנחנו פותחים דף חדש בחיים. מתחילים מחברת חדשה. ואין לזה זמן יותר מתאים משבת קודש, ולא סתם שבת, שבת בראשית, השבת של כל השבתות.

להמשך כנסו כאן:

בצלם אלוקים נבראנו. אנחנו בתוך גוף, אנחנו בשר ודם, אבל יש לנו נשמה אלוקית. לכן אנחנו כל הזמן נמשכים למעלה, רוצים להרגיש אלוקות. כל החוכמה היא להניח את הצרות בצד ולחשוב טוב, לחשוב מה יקרב אותי אל ה'. למרות הצרות, למרות הקשיים, כל רגע ורגע יש לנו בחירה. מודדים אותנו בדיוק בדברים האלה. כמה אנחנו מצליחים להתרומם. לנתק את עצמנו כחוט השערה מהשטויות, מהמאבקים, מהרגעים המבוזבזים של החיים. עולים למקום טיפה יותר גבוה ושם הכל נראה אחרת. רוצים דבקות, רוצים להרגיש את עצמינו מוקפים בהשגחה, חבוקים בזרועותיו של השי"ת, מוגנים בצל ש-ד-י. קוראים לזה ייחוד. מתאחדים עם ה'. במתן תורה היה הייחוד הראשון. עם ישראל ראה את הקב"ה, ראו שאין עוד מלבדו, שמעו את הקול שלו, ומיד פרחה נשמתם אל הקב"ה. היו שם עוד אומות, כולם היו שם, רק שהם נבהלו, ברחו אל בלעם, ביקשו אותו פטור מ"התיק" הזה, זה לא לפי הכוחות שלנו, אנחנו לא מסוגלים, אנחנו לא מוכנים, תשחרר אותנו מזה.
הייחודים האלה, הרגעים האלה שאנחנו מתחברים לקב"ה, הם נשארים לנצח. כל השאר ייעלם ולא יהיה. כמו הסיפור על ר' חייקין שביקש מרבי נחמן, שיברך איש עני אחד, שהיה לו פונדק ואף אחד לא בא אליו, והיה לו בית מלא ילדים וכולם רעבים ואין מה לאכול. אז הוא ביקש מרבינו, תבוא, תיכנס איתי לברך אותו. אך רבנו אמר לו לי אין ברכה בשבילו, אתה רוצה, תברך אותו אתה. ואז ר' חייקין ברך אותו. הוא גם  היה צדיק גדול, תלמיד מובהק של רבינו, שגם יכול היה לברך והוא ברך אותו לכאן ולכאן, לצפון לדרום למזרח ולמערב, שיבוא השפע, ואז התחיל לבוא שפע, והעסק פרח, והיתה לו פרנסה לכל הילדים. פעם אחת, העני הזה שהתעשר, בדרכו לשוק, הוא היה עובר אז דרך הבית של רבינו. רבינו הסתכל דרך החלון וראה אותו עובר, קרא לו תעלה למעלה ושאל אותו רבינו: הסתכלת היום אל השמים? והוא אמר לא. הוא כבר לא יכול להרים את הראש לשמים, אין שמים כבר. פעם, הוא היה מרים את הראש לשמים, באמצע היום, הילדים בוכים, קורה משהו, הענינים לא מסתדרים בתוך הבית, זה לא מצליח לו, יש לו בלבולים, אז אדם מרים את הראש לשמים. ה' תעזור לי, אבא תעזור לי. האיש הזה כבר לא יכול להרים את הראש. בשום אופן. אז רבינו אמר לו: תסתכל פה, בשוק הזה שאתה הולך שמה לקנות סחורה, אתה רואה את השוק הזה שמה, את כל הקרונות, ואת כל הסוסים, ואת כל הסוחרים, ואת כל בני האדם שהולכים, ורצים ושבים, בעוד 50 שנה כל אלה שאתה  רואה פה, הם כבר לא יהיו פה, הם לא יהיו פה. יהיו פה סוסים אחרים, וקרונות חדשים, ואנשים אחרים, אבל לא אלה שאתה רואה פה. וגם אני לא אהיה. וגם אתה לא תהיה. אז מה אתה כל כך בהול ומוטרד, שאין לך אפילו זמן להסתכל על השמים.
יש ייחוד חיצוני ויש ייחוד פנימי. ייחוד חיצוני זה ההלכה, זה דעת תורה, זה הרבנים, זה מה שנדרש ממך מלמעלה. אבל אנחנו רוצים להגיע גם לייחוד הפנימי, שזה העבודה הפנימית של כל אחד שמנסה להתחבר אל האמת, אל היושר, אל מה שבאמת ה' רוצה ממנו, והוא עושה את זה בכוונה, עם כל הלב, בכל הכוחות. כשאדם מניח תפילין, אז בעצם הנחת התפילין זה ייחוד חיצוני. כי זה ההלכה. אבל הכוונה שלו בתפילין, וההתרגשות שלו כשהוא מניח את התפילין, זה נקרא ייחוד פנימי. זה מחבר אותנו עם הקב"ה.
["ומה אם בן אדם לא מרגיש? אני לא מרגיש כלום. מה, אני אעשה את עצמי. מה, אני אהיה צבוע. אני אעשה ככה סתם. כן, תעשה ככה סתם. רבינו אומר: תתאמץ. תעשה את עצמך שאתה מתפלל. מי שיסתכל עליך יחשוב שאתה יהודי הכי כשר והכי צדיק בעולם. שאתה מכוון בכל. הוא לא ידע שאתה לא מכוון. אל תשים לב לזה שאתה לא רוצה לקבל כבוד של שקר, שיחשוב שאתה הכי צדיק. זה כמו שאתה הולך עם פאות וזקן ולא מוריד אותם ח"ו – כי אתה לא מוכן לוותר על החיצוניות. החיצוניות זה גדר. זה מה ששומר עלינו. אבל מתוך החיצוניות הזו, פתאום מגיעים לפנימיות. פתאום באה לי כוונה בתפילה. אין לך כוונה אבל את התנועות של הכוונה אתה חייב לעשות. אתה לא צריך להגיד, בגלל שאין לי הרגשה ואני אטום, והכל סתום לי, אני לא אעשה ככה. אני כן אעשה ככה! בסוף  פתאום תבוא גם הפנימיות. כי כמה כבר אדם יכול מהפנימיות להיות מחובר אל ה', זה לא דבר קל, אבל בהנהגה שלו, במה שהוא עושה, שהוא לא מוותר לנשק את המזוזה, והוא לא מוותר ללכת עם לבושים בסדר, והוא לא מוותר בבית על ההנהגות, ועכשיו צריכים לברך, עכשיו צריכים לשבת אל השולחן ולזמר זמירות שבת, זה הכל היחוד החיצון, הדברים האלה אני אעשה אותם בלי רגש, אני לא מחכה לרגש כדי לשבת ולשיר זמירות שבת. אני צריך גם בלי רגש להושיב את כל המשפחה לזמר זמירות שבת. אין לי שום רגש, אני רוצה עכשיו לישון, אני לא מרגיש טוב, לא מרגיש קדושה, לא מרגיש כלום, אבל אני חייב. אדם אומר העיקר זה הפנימיות אבל הפנימיות אין לה ממשות, אין לה עמידה אם אין לה חיצוניות. פנימיות זה אלוקות. מה, אלוקים נמצא איתי כל הזמן? זה זכות שיש לי התנוצצות אלוקית. אז אני יכול לבנות על הפנימיות? לא. אני אבנה על החיצוניות, אחר כך ממילא זה מוכרח להיכנס לפנימיות. אני אבקש מהקב"ה, תן בליבנו בינה, שהבינה תיכנס ללב, שזה ייכנס גם בפנים"] (באור פני מלך)

החיצוניות זה הגדלות שלי, שאפילו שאני לא מרגיש, אני עושה, אני מחוייב, הקב"ה רוצה שאני יעשה גם בלי להרגיש. החודש היחיד בשנה שאין בו שום חג ושום יום ראוי לציון הוא דווקא חודש מרחשוון, שבא מיד  אחרי החודש העמוס ביותר בחגים ובמועדים, חודש תשרי. ממרומי חודש תשרי אנו מושלכים היישר אל האפרוריות, אל ימים נטולי יחוד וחגיגיות. זה המבחן האמיתי, לחיות חיים יהודיים גם בימים אפורים ורגילים.

אמונה צריך להתחיל ללמוד כל פעם מחדש. להתחדש באמונה פשוטה, שכל מה שה' עושה לך זה כדי לקרב אותך. איפה יש אמונה, כשמבינים? לא! כשמבינים אין אמונה. יש אמונה כשלא מבינים מה זה ואיך זה ומה קרה פתאום שהילד לא התקבל לחיידר, הוא לא הצליח, ואין חיידר בשבילו, ושולחים אותו  ממקום למקום, ואני לא יודע מה לעשות, ואין פרנסה, ואין דירה, הכל זה מלכתחילה, הכל כתוב מראש, זו התוכנית, זה המסלול שהנשמות שלנו צריכות לעבור כדי להגיע לבירורים שלנו, אנחנו לא יכולים לברוח מזה, כל אדם ואדם יש לו חלק אחר בבריאה שאותו הוא צריך לתקן, והוא אחראי על החלק הזה, ואם הוא לא יעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומו, ישאר קלקול, ואפילו שיש אחרים יותר צדיקים ממנו, יותר גאונים ממנו, הם לא יכולים לעשות את זה במקומו, רק הוא יכול לעשות את זה כי הוא קיבל את החלק הזה באלוקות, והוא לא יכול לברוח מזה, זה התיקון שלו, זה המסלול, את זה הוא צריך לתקן.
תחזיק מעמד, תחזיק בכוח, גם אם אתה לא מרגיש כלום ואין לך שום מתיקות בעבודתך. אם אתה רוצה את קירבת ה', זה המהלך, זו האמת. ככה מתקרבים אל ה'.
ר' ישראל בער אודסר זצ"ל עבר הרבה יסורים בחיים. היו לו בזיונות, שפיכות דמים, רדיפות, עניות ודחקות, יסורים בגוף, עבר עליו הרבה. בעת זקנותו הוא אמר לאנשי שלומו: היום אני רואה שכל החושך, וכל המרירות, וכל הגיהנום שעברתי בצעירותי, כל החושך הזה, היום נהפך לאור הגדול. מתוך החושך ההוא, היום מאיר לי אור התורה, מאיר לי אור הצדיק, מאיר לי נועם ה'. המרירות שסבלתי אז, נהפכה היום לכזו מתיקות, וכל הגיהנום שעברתי הפך לכזה גן עדן, שמה שאני מתחרט, למה לא סבלתי יותר...
בראשית ברא אלוקים, סופי תיבות אמת. כי העולם מושתת על האמת. זה היסוד של כל האמונה. ומה' האמת הזאת? שלבד אני לא יכול. שאני צריך את ה' בשביל כל דבר קטן. שאני תלוי בה' כל שניה. אני לא יכול לעשות כלום בלי הקב"ה. זאת האמת. וזה מה שהכי מקרב אותי כי אני חייב להרים את הראש ולהתפלל על כל דבר. בגשמיות וברוחניות. על כל דבר אני מתפלל. בורא עולם מחכה לתפילות שלנו. את הצמחים הוא ברא ביום השלישי אבל הם לא פרצו החוצה, הם יצאו רק עד פתח הקרקע וחיכו ליום השישי, שאז נברא האדם והתפלל על הגשם ורק אז הם יצאו.
להתחדש באמונה זה להשליך עכשיו את השכל כי השכל נותן לך כל מיני הסברים שמובילים לכעס, לצער, ליאוש, לנקמנות, להאשמה עצמית, אתה חייב להשליך את השכל הזה ולהתחזק באמונה שאין עוד מלבדו, שהכל ברצון ה', שכל מה שקורה לך זה רצון הבורא, כדי לקרב אותך אליו.
"עיקר האמונה היא במקום ששכלו מראה לו על מקרה מסויים שהוא אינו לטובה, והוא משליך את שכלו ומחזיק באמונה שהכל לטובה... כי באמת אם הכל היו שומעים בקול הצדיקים להאמין תמיד בה' יתברך שהכל לטובה, וליתן שבח והודיה לה' יתברך בין בטוב בין ברע, בודאי היו מתבטלים כל הצרות וכל הגלויות לגמרי וכבר היתה גאולה שלימה" (ליקו"ה פו"ר ד).
רבנו אומר: "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו" (ליקומ ס"ד). אם כן, כל מה שעובר עלי זה הכל רחמנות. ככה להסתכל על החיים.

כל יום מימי חיינו אנחנו חייבים להתחדש ולחדש את המלחמה בגאוה, כי היא מקור כל הרע, היא מרחיקה אותנו מה', יותר מכל דבר, כמו שכתוב "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". הנחש מפתה את חוה אמנו לאכול מהפרי האסור, ובזכות זה "והייתם כאלוקים". זה חטא הגאוה! אדם חושב שהוא כבר אלוקים! הוא שולט על העולם!
מורנו הרב: [" כל הרהור גאווה, אדם מאבד את כל השפע הרוחני והגשמי שלו, כל הישועות מתעכבות הכל בגלל הגאווה, ע"י הרהור גאוה השכינה מתנתקת מהאדם יותר מכל עבירה אחרת. לפעמים אדם נכשל בעבירה אז הוא שבור... ועל ידי זה הוא זוכה לעשות תשובה, אבל אדם שנמצא בגאוה אן לו שום לב נשבר! כי הגאווה זה ההפך של לב נשבר, ולכן הוא לא זוכה לעשות תשובה. כשאדם בגאוה הוא לא יכול לסבול אף אחד בעולם, הוא חושב "מי בכלל מתקרב אלי?" מי שווה לי?", אדם הולך עם המחשבה שהוא הכי נבון, והכי פיקח, אם אדם מרגיש שהוא עשה איזה דבר, "הנה התפללתי בכוונה, קמתי ותיקין, וחושב  לעצמו אני יותר טוב מזה שישן עכשיו במיטה", אז הכל הולך לאיבוד. זה ששוכב עכשיו במיטה אולי הוא אדם חלש? ואולי הוא מוריד עכשיו דמעות מתחת לסדין? מה אתה יודע? ברגע שיש לך הרהור גאוה מזה שקמת ותיקין, או התנהגת  בפרישות, או יש לך איזה הנהגה קדושה, ולכן אתה חושב שאתה יותר טוב מהשני, באותו רגע הכל הולך  לסיטרא אחרא.
אדם צריך לדעת שהגאוה והתאוות לא שייכות ליהודי, זה לא המהות של היהודי, זה רק לבוש חיצוני. צריך להלחם עם זה ולדעת "זה לא אני", "זה לא מה שאני רוצה", "זה לא הרצון האמיתי שלי"]  (עד כאן מורנו הרב).

הגיע הזמן שנתחדש ונתחזק גם בלקיחת אחריות. יש לנו איזה נטיה טבעית לחפש תמיד תירוצים, להאשים את כל העולם חוץ מאשר את עצמנו מה עונה אדם הראשון להשם יתברך על השאלה: "המין העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת"? הוא עונה: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". אשתי אשמה. אני תמיד בסדר. ומה עונה האשה לשאלתו של השם יתברך, מה זאת עשית? "הנחש השיאני ואוכל". הנחש אשם. אני בסדר. גן העדן אינו ראוי לאנשים שלא לוקחים אחריות על עצמם ועל מעשיהם. אני כל הזמן צריך לבדוק את עצמי, איך הייתי יכול לנהוג אחרת כדי למנוע את מה שבסופו של דבר קרה. וכשצריך, לעשות תשובה ולהתחנן לפני ה' שיעזור לי להשתנות. כי אם לא, השנוי אולי יגיע, אך זה עלול להיות הרבה יותר כואב. כמו בסיפור הבא:
                          
השלג הפשיר את אמסלם
ובכן אדון נפתלי אמסלם, הינו בעלים ויו"ר של הקונצרן הידוע כ.ג.ב. (ראשי תיבות: כסף גדול בכיס), אשר עוסק בין השאר בבנייה, איחסון ויבוא של כל מיני קעצ'קעס מסין יפאן ומדינות אסיה העניות. הוא קונה בסנט או שניים ומוכר בדולר, ותעשו לבד את חשבון מתח הרווחים שלו.
במשרדי הענק שרכש באחד המגדלים הענקיים בלב העיר, רחשו כדבורים עמלניות עשרות רבות של פקידים עורכי דין, יועצים, עובדי מטבח ונקיון. שכרם של עובדיו היה מקביל למצב רוחו, או לצמיחת עסקיו. אם היה נרשם איזהו הפסדון קטן באחד הרבעונים, הוא היה מסוגל לכווץ את המשכורות ב- 30%, לפטר חמישה פקידים, ולאיים על השאר "אתם בדרך". הם לא נשמו לידו, וכשענו על שאלותיו ברכיהם נקשו דא לדא. אך כאמור וכנודע, אם הייתם מתעניינים אצל נפתלי שיגדיר את אופן יחסו לעובדיו, הוא היה משיב ללא ניד עפעף "אני? בשביל העובדים שלי זך וטהור ולבן כשלג".
המקרה הבא התרחש יומיים לפני שסופת השלגים הגדולה פרצה בירושלים וסביבותיה. אמסלם הגדול ניגש לעופר גדישי, איש השיווק הכי שקט במחלקה, שעשה עבודה טובה בלי רעש וצילצולים. האופי החרישי של הפקיד המסור, לא מצא חן  בעיני נפתלי, משום מה וללא הצדקה נדמה היה לו שהפקיד הזה הוא תכסיסן. הבוס הרים כמה ניירות מעל שולחנו של גדישי, בחור דתי עדין נפש, והחל לעלעל בהם. אחר כך הוא לחץ על עכבר המחשב והעלה את נתוני השיווק מסין. גדישי כמעט נשנק מאימה וחרדה.
"גדישי, אתה מנהל רישומים שהם בלאגן גדול. חלק מהסחורה נעלמה מן האיחסון, אני רואה פה גם דו"ח שגוי, והפסד של 12% ביבוא הנעלים הסיניות". גדישי לקח טיפונת אוויר לריאות, כדי לפצוח בהסבר נהיר שיעמיד את הבוס על מקומו, אבל הבוס הקדים אותו "גדישי, אתה עובד חסר אחריות ואתה מהרגע מפוטר!!! תאסוף את הציוד האישי שלך וסע הביתה,  אני לא צריך אותך פה יותר.. שלום". גדישי ההמום ניסה למלמל כמה מילים, לסנגר על עצמו, אך הבוס הזועם צווח עליו "אתה לא מבין? אני! לא! צריך! אותך! פה!."
דממה מעיקה שררה במרחב במשרדים. כולם שמעו, כולם ראו.
"לא צריך אותי, לא צריך" אינפף עופר גדישי עלוב ונעלב, וסחב את רגליו לעבר היציאה, מלווה במבטים נפחדים של עובדים המומים. הוא ירד במעלית, עצר מונית שירות ונסע לירושלים.
24 שעות אחר כך החלה הסערה. החזאים לא צפו עומס שלגים מן הסוג הזה, עירית ירושלים גימגמה לנוכח חסימות הכבישים, וחברת החשמל החלה מלקקת פצעיה עקב קריסת מערכות שניתקה שכונות שלמות למספר ימים. "ציבור הנהגים מתבקש שלא לעלות לירושלים. צפויים שיבושי תנועה קשים עקב השלג, צפוייה  חסימה של דרכים, צפויים פקקים. נא לדחות פגישות עסקים, ארועים משפחתיים כדי למנוע בעיות קשות", התחנן הקריין.
הנה כי כן, גם הבוס הגדול, הוד רוממותו אדון נפתלי אמסלם, האזין לחדשות בקומת החנייה מינוס אחד בגוש דן, וכרגיל האזהרות וההתרעות לא עשו עליו רושם. אחד מגדולי התעשיינים הסיניים חיכה לו במלון "המלך דוד" בירושלים. ובאמתחתו חוזה שמן שעתיד להכניס לאמסלם סכום לא מבוטל של מזומנים, אז סערת שלגים עלובה תעצור אותו? נו באמת.
המכונית היוקרתית החלה במסעה מזרחה, ירושליימה, כשבתוכה יושב דשן וזחוח אדון אמסלם הבוס, לבוש חולצה דקה ונהנה מן המיזוג החמים והנעים. מרחוק הוא הבחין בהרים המושלגים, ובנוף הסגרירי המלבין והולך, כשבאופק מאותת לו פקק תנועה עצבני למדי. הוא פנה ימינה לדרך צדדים באזור לטרון בין החורשות, מתוך הנחה מטופשת וחסרת אחריות שאיכשהו הוא יעקוף את הפקק  ויגיע בזמן לפגישה בירושלים.
אחרי שני קילומטרים מכוניתו העוצמתית החלה לדשדש ולהחליק על השלג, ואחרי קירטוע בן כמה עשרות מטרים היא נעצרה. אמסלם גילה שהוא בתוך מדבר של שלג. ל- ב- ד – ו.
נסיון לעשות פרסה כדי לשוב לכביש הראשי עלה בתוהו. הוא הביט בשען הדלק. רחמנא ליצלן, סוף הטנק. המזגן עבד בשיא עוצמתו עקב הקור העז. שעה חלפה, המנורה האדומה של טנק הדלק, החלה להבהב. כן, הוא היה חכם מספיק לעדכן את המשטרה ואת המוקד העירוני 106, שהוא סטה לכביש צדדי. המוקדן זעם עליו "תסלח לי אדוני, אתה בסדר בראש? מדוע לא נשארת על הכביש המרכזי... נעשה מאמץ להגיע אליך". אמסלם שתק, פה הוא לא בוס... כשהצרות באות, בצרורות הן באות, מסך הפלאפון ריצד לנגד עיניו הנדהמות, והשחיר. תקלה. אין שיחות נכנסות, אין שיחות יוצאות.
"אני עלול למות כאן" הרהר הבוס שהחל לכסות עצמו עם ריפודי המושב, השיחה האחרונה שלו עם רעייתו שידרה אופטימיות ,אל דאגה, דיווחתי למשטרה, ושליחיה בדרך לחלץ אותי, אשתו נרגעה. אבל נפתלי אמסלם הגדול לא היה רגוע בכלל. "אולי שכחו אותי... ווואווו זה עלול להיות הסוף שלי. הוא נשכב על הספסל האחורי, מצטנף ומתכרבל כמו תינוק ומייבב, ומאנפף, ומתאנח.  הוא נזכר שאחד המיליארדרים הגדולים בעולם מצא את מותו שכוח ועזוב בתוך הכספת שלו. הלה נכנס לכספת כדי להתענג על שכיות החמדה שלו, הדלת נטרקה ורק אחרי שלושה ימים מצאו את גופתו.
הוא עצם את עיניו, ובאוזניו תיפף המשפט הזועם של המוקדן "אתה פשוט חסר אחריות.. אתה פשוט חסר אחריות...".
לפתע כמו מתוך הזיה – הזדקרה לפניו הסצינה שארעה במשרדו. הוא ניצב מול גדישי וצועק עליו "אתה עובד חסר אחריות... אני לא צריך אותך!". המשפטים הללו התערבבו והתערבלו במוחו, והוא חש שהוא הולך ומאבד אט אט את הכרתו, או אולי את שפיותו. אם שכחו אותי זה הסוף שלי.." הרהר מבוהל. הדמעות קפאו בעיניו, אבל על פי כל הפרמטרים הוא בכה, עוד איך בכה.
עדיין חשיכה אבל עם דוק של טרום זריחה. מישהו מחזיק בפנס ומאיר סמוך לפניו של נפתלי הרועד, החיוור, השוקע לקראת מותו. "הלו,  אדוני איך אתה מרגיש? אני מהחילוץ, קח מעיל דובון ותתעטף". המחלץ האדיב שלף מן הטרקטורון שלו בקבוק תרמוס גדול מימדים, ושפך תה מהביל לכוס קרטון חד פעמית. "שתה חביבי שתה, אתה נראה נורא". אמסלם השבור לגם את הכוס כמעט בלגימה וביקש עוד אחת. שתה עוד אחת וביקש כוס שלישית. "או.קיי" הורה המחלץ שהיה עטוף בחליפת פרווה מכף רגל ועד ראשו, כולל. "עלה על טרקטורון הזחל, יוצאים מכן לתחנת האיסוף ומשם יחזירו אתכם לגוש דן". הוא עטף אותו בשמיכת צמר עבה, ששלף מתא המטען. "תודה, תודה, ממש הצלת את חיי. קח כרטיס ביקור שלי ותהיה איתי בקשר" המהם אמסלם. המחלץ תחב את הכרטיס לכיסו, וליחשש משהו מתחת לשפמו. "היית מלאך משמיים" הודה אמסלם למיטיבו. רבע שעה אחר כך מפציעה קרן ראשונה, ורכב החילוץ נעצר ליד האוטובוס, פניו מערבה, כשמולו מפלסת שלג פותחת את הנתיב לאורכו. המחלץ הוריד את כובע הפרווה מעל ראשו והושיט את ידו ללחיצה "נעים מאד, שמי עופר גדישי...". אמסלם כמעט בלע את לשונו. "גדישי? זה אתה?". "נעים לי מאד אדון נפתלי אמסלם, אני מבין שאתה לא צריך אותי, ולכן פוטרתי. נו מילא. בן אדם יכול לחשוב שהוא כן צריך, או לא צריך, אבל רק הקב"ה קובע את מידת הצריכות של איש לרעהו. סע לשלום, ותהיה בריא. הנה קח בחזרה את כרטיס הביקור שלך...". "סליחה עופר, סליחה. אני חוזר בי. אני מתחנן בפניך, אנא חזור לעבודה, אעשה אותך מלך. למדתי לקח שלא אשכח... האמן לי, האחרון שהייתי מעלה בדעתי שיושיע אותי זה דווקא אתה... אתה סולח לי?" תלה אמסלם שתי עיניים מתחננות במיטיבו הצעיר. "אני סולח, בוודאי שאני סולח. אבל למענך ורק למענך, אנא תשפר את היחס שלך לעובדים. אתה תמיד טוען שאתה טהור ולבן כשלג, אבל עכשיו כשאני בחוץ, וגם לא מתכוון לחזור, האמן לי ביני ובינך שאתה רחוק מלהיות טהור ולבן כשלג. רחוק מאד, אבל אני סלחתי". גדישי עלה על הטרקטורון ונעלם בשלג. הבוס הגדול המנופח מחשיבות נכנס לאוטובוס החילוץ, כמו בלון מפונצ'ר, כמו פחית מעוכה, כמו זכוכית שבורה. לזכותו ייאמר שהוא הבין, כי הלילה המושלג, חרדת המוות והמחלץ המפתיע, היו סוג של איתות שמיימי, שנועד לעוררו. ועוד איך לעוררו. כבר למחרת, מצונן קלות, נכנס נפתלי אמסלם למשרדו, כשחיוך ענק שפוך על שפתיו. ומאותו יום, פרצוף מפוייס ומתוק כמו של תינוק ריחני, תקע יתד בפניו של הבוס הגדול.
שיהיה לכם חם.