"וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי" (כב,ב).
אמר הכתוב: "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" (תהילים לז). מיהו הרשע? זה בלק שהיה רואה את ישראל יושבים בנחת וענני כבוד מקיפים אותם. והמן יורד עליהם. והשלו עולה. והבאר מהלכת. ועמוד האש לפניהם. והיה רוצה להזיקם ולא הניחו הקדוש ברוך הוא , לקיים מה שנאמר "ה' לא יעזבנו בידו" (תהילים לג'). (מדרש אגדה).
ענין של הסתכלות
בלעם הרשע מטפס על ההרים ומחפש את המקום ממנו ניתן להשקיף הכי טוב על מחנה ישראל כדי למצוא את נקודת התורפה שלהם וככה לקלל אותם ח"ו. והנה קורה נס! הכל מפיו! קטגור נעשה סניגור! במקום קללות יוצאות מפיו ברכות נפלאות!
יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מגלים שמה שחשבנו שזה קללה, שזה דבר רע, פתאום מבינים שזה בכלל לא רע. שזה אפילו טוב, שזאת ברכה! והכל זה ענין של הסתכלות, איך אתה מסתכל על הדברים, איזו זווית ראיה אתה בוחר.
להמשך כנסו כאן:
כדי להגיע אל האור מוכרחים לעבור דרך החושך! חוק של הבריאה! מי שלא הולך בחושך לא יכול לראות אור גדול. הקב"ה מטפל בנו ככה שעד סוף ימינו אנחנו כבר רואים מספיק חושך כדי שבזכות החושך הזה נזכה לראות אור גדול. כי זה מה שהקב"ה רוצה, שנראה את האור, אבל אין האור מתגלה אלא מתוך החושך.
צריך להסתכל על החושך הזה מזוית קצת אחרת. צריך לזכור שהשם תמיד איתנו, אנחנו אף פעם לא לבד. הכל כבד, הכל קשה, הכל חושך, אבל רק כביכול. כי באמת אין מקום בעולם שלא מקבל את החיות שלו מבורא עולם, אין מקום בעולם שלא תמצא שם רחמנות של השם. שם, בחושך, בכבדות, שם תחפש את השם. כי כשמוצאים אותו שם, יוצאים משם.
אני ממשיך הלאה. אני לא יודע כלום. אם ככה בורא עולם רוצה שאני אעבוד אותו כעת, אז אני מוריד את הראש ועושה מה שאני יכול. זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בחלל הפנוי אבל אני יודע שאתה נמצא. אני בשיא החושך אבל אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה. לעתיד לבוא, אחרי 120 שנה הניגון יהיה: פה, כשלא ראיתי כלום, זה היה השם, ושם, כשיהיה כל כך קשה, נורא ואיום ממש, אך הנה – זה היה ה' שהיה איתי. זה יהיה כזה עונג לשחזר הכל ולראות איך ה' היה איתנו, איך הוא לקח אותנו על הידים כשאפילו ללכת לא יכולנו.
אין טוב אלא זה שבא מן הרע. דווקא מתוך התקופות היותר קשות בחיים שלנו, צמחו הישועות הכי גדולות. אנחנו עוברים תקופות קשות בחיים כדי שנגלה שגם שם ה' איתנו . אני מאמין בך רבונו של עולם שאתה עושה את הטוב ביותר עבורי. שכל מה שקורה לי כדי לקרב אותי אליך. אני קטן מלהבין בכל פעם מה הטובה שמסתתרת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי, בכל צרה שאני עובר. חשבונות שמים אי אפשר להבין. אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הצפונה גם בהסתר הזה. להיות יהודי זה להיאבק על החיבור עם ה' בתוך החושך, בתוך השיגרה, בתוך כל הדברים שלא מסתדרים לנו, מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר. לא מרגישים כלום כלום, לא מרגישים שום דבר, ובכל זאת ממשיכים וממשיכים ועושים את העבודה.
כשמאמינים באמונה שלמה כי הקב"ה מלא רחמים, מתבטלות הקושיות. האמונה הזו ממלאת את האדם ברוגע ומעניקה לו את החוסן לעמוד בכל הנסיונות.
ויחד עם זה צריך כל הזמן לצפות לישועה כמו שאומרים "לישועתך קיווינו כל היום ומצפים לישועה". צריך לעמד בפני ה' בידיעה אמיתית שרק הוא מסוגל לעזור לנו, שאין לנו משלנו מאומה. הבעיה שלנו שאנחנו נחלשים באמונה. רואים טבע מול העיניים, לא את ה', והעצה היחידה היא התחזקות. להאמין בישועה גם בעומק ה'חוסר תקוה'. בעמקי לבו של כלי יהודי שוכנת לה האמונה האמיתית בכוחו הבלתי מוגבל של הבורא. צריך להתחבר אליה. אסור לאבד את האמונה והתקוה המונחות בצמד המילים "כל יכול". לפעמים בחיים כשחושבים ש'זה הסוף', דוקא אז מתחילה הישועה.
בזמנים הקשים האלה, כשלקחו לנו את כל ההתעוררות ואת כל ההתלהבות מוכרחים להתחזק במעט שאנחנו עוד מסוגלים לעשות. המעט הזה זה לא קללה ח"ו, זה ברכה!
מתי מקדשים את הלבנה? מתי אומרים "מקודש מקודש"? כשהיא הכי קטנה, כשמוצאים בה נקודת אור קטנה קטנה, זה הכי קדוש. ואם אתה לא מוצא שום נקודת אור בחשיכה שאתה נמצא בה, תתחזק בזה שהיו לך פעם ימים טובים ובודאי יחזרו לך הימים הטובים. רבי נתן: "ויזהר לבלי לפול בדעתו לעולם, אף אם יעבור עליו מה, וכל הצדיקים שהיו מימות עולם זכו למה שזכו על ידי שלא היו מיואשים עצמם לעולם, רק התחזקו עצמם בכל פעם, אף על פי שעבר עליהם מה שעבר, אשרי להם אשרי חלקם" (ליקו"ה אונאה ג,א).
אדם, בתוך כל הצרות שלו, בתוך כל היסורים שלו, בתוך כל הבלבולים, בתוך כל הנסיונות הכי קשים שיכולים להיות, שאדם כבר לא יכול לסבול יותר את המציאות שלו, הוא יכול עם איזו מחשבה טובה, עם איזה לימוד כף זכות, עם איזה כעס שהוא רוצה לבטל אותו, עם איזה הרהור תשובה שהוא מהרהר הוא יכול לבנות את המשכן שלו.
אני לא יכול לעשות היום כלום, אבל אני לא פוטר את עצמי, אני יודע שיש ה', אני יודע שיש קדושה, אני יודע שאני חייב להתקדש, אז אפילו שאני לא עושה כלום כי אני לא יכול, לא במעשים וגם לא בדיבורים, אבל אני יכול להרגיש, יכול לרצות, יכול לייחל, יכול לאהוב. אתה לא יכול לעשות דברים גדולים? תעשה דבר קטן. תתפלל שמחר תוכל. רבנו הקדוש: "ואם אתה רחוק מאד מאד ממנו יתברך, ונדמה לך שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך, עם כל זה תדע שאיש כזה, שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך היא גדולה ויקרה מאד מאד, ואפילו נקודה קטנה מאד שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים" (ליקו"ת מח).
אדם צריך לשמוח עם הקצת שהוא עושה. הכל או לא כלום זה מהצד של הטומאה. רואים היום אנשים שנופלים מהיהדות שלהם, מתקררים לגמרי, והכל נובע מזה שבהתחלה אתה רוצה הרבה מאד, וזה החלק הטוב שבספור, אך יחד עם זה צריך מאד מאד לשמח עם מעט הטוב שיש לך, ולהודות לה' יתברך, אדם רואה שהוא לא מצליח לממש את הרצונות והכיסופים שלו, אז הוא נופל בדעתו, הוא נחלש, מתייאש, הוא לא שמח במה שיש לו, שהוא הולך עם ציצית, שיש לו כיפה, שהוא לומד קצת, מתפלל קצת, לזה הוא לא שם לב. תשמח במעט טוב שיש לך. זה ברכה גדולה.
רבנו הקדוש אומר שכשאדם נכנס בעבודת ה', אזי הוא מרגיש שמרחיקים אותו במקום לקרבו. וגם זאת ברכה, זה לא דבר רע, זאת הדרך היחידה שאפשר לקרב אותך באמת להקב"ה כי אם היו נותנים לך כמו שאתה רוצה, היית מקבל גאווה ואין כמו הגאווה שמרחיקה את האדם מבוראו. לכן כשאתה רוצה להתקרב לקב"ה, אזי הדרך שמראים לך התרחקות, כדי שתהיה לך ענוה. אין מצב שלא יעברו עליך קשים ומשברים. אבל אתה תמשיך הלאה לרצות את ה', אל תעשה "ברוגז" עם הקב"ה בגלל שהוא לא נותן לך את מבוקשך, אל תתייאש, אל תפול בדעתך.
יהודי אסור לו להתייאש. יהודי צריך להיות משוכנע באמת ובתמים שהוא עוד חשוב איך מסתכלים על מה שעובר עלינו. באיזה משקפים משתמשים. אם אנחנו יודעים שהכל קורה כדי לרפא אותנו, לתקן, לזכך, לרחוץ, לטהר, לקרב אותנו אל ה', אז הכל הופך להיות הרבה יותר קל. אך אם מביטים על כל מה שקורה לנו כאילו אין פה השגחה אז זה באמת יכול לייאש ולשבור. בורא עולם יודע מה שהוא עושה איתך, הוא יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור כדי שתתקרב אליו יתברך.
אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג השגות וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מייד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים הבא להיטהר אומרים לו "המתן"! למה לא אומרים לו "ברוך הבא" ופותחים לו? כי אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי לבנות כלים. אם אדם יקבל את הדבר בלי הכנות, בלי רצונות, בלי כיסופים, בלי תפילות, אם הוא יקבל "בחינם" הוא לא ידע להעריך. רבנו אומר שההכנה למצווה יותר חשובה אפילו מהמצווה.
יש המתן בחיים. לא כל דבר מקבלים מייד. יש דברים בחיים שצריכים זמן וצריכים תפילות. זה לא דבר רע! זה ברכה! זה יוצר חיבור נפלא לה' עד כדי שלפעמים שוכחים מהחיסרון.
אתה חייב לזכור שמי שמעכב לך את הישועה זה ה' יתברך בעצמו שאוהב אותך אהבה עצומה ורק הוא יודע באמת מה טוב לך. רק לא ליפול ליאוש. רק לא להגיד אני רוצה למות ח"ו. כי איך אתה יודע מה יהיה ברגע הבא? העיקר זה לא לעזוב את הרצון והכיסופים כי כל המניעות הן בשביל שהאדם יגביר את החשק ואת הרצון! ככה להסתכל על הדברים! ה' יתברך מתפאר מאד במי שמחזיק ברצון למרות כל הקשיים, העיכובים והנפילות. ועוד יותר במי שרואה מה שכבר קיבל והוא מודה ומודה ועובד את ה' בשמחה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.