רשימת הבלוגים שלי

יום רביעי, 8 ביולי 2015

הסבא המתוק מסרט ויזניץ איננו

מאת ישראל גרינהויז

הסבא המתוק של חיפה. לא חשבנו עליו כרבי של מופתים, כגאון, כמפורסם, רק סבא מתוק. הרבי מויז'ניץ. הסערטער.
והוא היה מתוק. בלי קולות וברקים, אדם. האדם השלם. מאור פנים תמידי, לכל אדם, בכל מצב. בטיש תמיד היו מגיעים גם כמה ליטוואקעס, מודרניים מ"מעונות גאולה" הסמוכה. הם לא היו חסידים בסתר, הם פשוט אהבו אותו. והוא אהב אותם, את כולם. אף פעם לא הרגיש שזה לא מכובד מספיק בשבילו לחבב אדם מגולח, או כיפה סרוגה.
לפני כשנה וחצי, כשהייתי בביקור אצל ההורים בחיפה, לקחתי את הילדים לקבלת שבת בויז'ניץ שלנו, הספוגה בזכרונות מתוקים. אני עומד שם וזוכר את ביהמ"ד משתתק, וקולו הדק והעדין מרחף מלמעלה בניגון קדמון "איייי, וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין", את הריקוד ב"בואי בשלום", בעדינות, בצעדים אציליים, כולו שלווה, ועל הכל, את הרגע של ה"גיט שבת", כשהוא תמיד שם לב לכל אחד, ובכל פעם שעובר מישהו שאינו מבני המקום, הוא מושיט יד ל"שלום עליכם", בחיוך אוהב. ואני, שהייתי מגיע מהישיבה, תמיד זכיתי ל"שלום עליכם" הזה.
בפעם הזו שבאתי, הרבי כבר לא עמד על הרגלים, הפנים היו כבר מעוותות, הוא כבר לא התפלל לפני העמוד, הרגיש לי קצת זכר לחורבן... וכל הזמן אני חושב בליבי, האם המוח עדיין צלול, הרבי עדיין שלנו, ורק הזקנה החלישה אותו, או שמא, שמא שברי לוחות מונחים בארון. חיכיתי לרגע של ה"גוט שבת". אני עובר עם הילדים, והוא, חלוש כל כך, מושיט את היד, מתאמץ לחייך אליהם. וידעתי שרק הגוף בוגד בו, אבל הוא נשאר הסבא שלנו.
איש אציל היה. כולו רגש טהור. כמה אהב את השירה. היה יושב ומאזין לכל ניד וצליל, מרוכז כולו, וידיו נעות לקצב השירה בריכוז, בתנועות רכות. נפש אמן, היה מגלף בעץ, קישוטי סוכה, שיויתי. ורגיש לכל אדם. איש משפחה, כמה מסור היה לאשתו, לאחיו. מחזה נעים היה, שלצערנו נדיר כל כך במחוזותינו, לראותם יושבים משני צדי ארון הקודש, אחרי התפילה ניגשים בחיבה זה לזה, ואחר כך כל הקהל עובר להתברך אצל שניהם. אולי היו ביניהם חילוקי דעות מדי פעם, הרי אנשים היו, אבל מעולם לא גלש שום דבר ביניהם למלחמת קודש. אם היה, תמיד ידעו ליישר את ההדורים בשלוה, בעדינות, בינם לבין עצמם. מהנכדים שלו ביקש שלא יחבשו את ה"קאלפיק", אותו שטריימל המייחד את נכדי בית ויז'ניץ, שלא יתנשאו על כולם. אבל הנכדים של אחיו, הראש ישיבה, אלו הרי בנשקי"ם, שימשיכו ללכת איתו.
לפני זמן מה פגשתי אדם מבוגר, שסיפר לי על התקופה שבה היה חייל בהגנה. אותו אחד מספר לי, ובין הדברים אמר שלחם ברמת יוחנן. אני, שידעתי שהרבי גם לחם שם, שאלתי אותו אם הוא זוכר את הרבי מאז. "בוודאי", אמר לי. "נו, ואיך הוא היה?", שאלתי. "חייל, לא זוכר משהו מיוחד", הוא משיב, "אבל הוא היה רגיש. את המנה שלו היה נותן הרבה פעמים למישהו אחר". ואחרי רגע של שקט, הוא מפטיר לעומתי "ולא היה שק"ם"...
תשעים שנה, כולן שוות לטובה. בדרכי נועם. המון רגעים צפים ועולים לי כעת, ובכולן הוא נראה אותו הדבר. שקט, שליו, משרה תחושת נועם. ליבי ליבי על חיפה, שאיבדה את הסבא המתוק שלה. אבידה שאינה חוזרת, כבר לא מייצרים היום כאלו...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.