הספד מדהים על מרן פאר הדור הגר"ח גריינימן זצ"ל

אני מביא כאן העתק מתוך הספד של הרב שמחה שמואל זקס שליט"א ראש ישיבת סלבודקא לצעירים.

 

הספדים על מרן הגאון ר' חיים שאול גריינימן זצללה"ה שנאמרו בישיבת סלבודקה ביום ד' ג' אייר ובכולל נזר מרדכי בירושלים ביום ה' ד' אייר תשע"ה

איתא בגמ' סוטה י"ג ע"ב, בפטירתו של משה רבינו ע"ה מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה ומלאכי השרת אומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, והקדוש ברוך הוא אומר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און, ושמואל אמר מי כהחכם ומי יודע פשר דבר, ורבי יוחנן אמר החכמה מאין תמצא.

ובילקוט וילך [רמז תתקמ] אמרו על הסתלקותו של מרע"ה, באותה שעה ביקש הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת פה והיה בוכה ואומר, מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און, ורוח הקודש בוכה ואומרת, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. שמים וארץ בוכים ואומרים אבד חסיד מן הארץ, וכשביקש יהושע רבו ולא מצאו היה בוכה ואומר, הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם, וישראל בוכים ואומרים צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, זכר צדיק לברכה, ונשמתו לחיי העולם הבא, ע"כ.

נמצאים אנו בהספדו של מרן מורנו ורבנו שנסתלק מעמנו במיתת נשיקה ביו"ט אחרון של פסח, ולפי הרגשתינו לפי מה שראינו בעינינו יכולים אנו להספיד עם אותם הפסוקים כמו שהספידו את משה רבינו. וכפי ששמענו מגדולי הדור שהספידו אותו בהפלגות גדולות.

הפסוק הראשון "מי יקום לי עם מרעים", שהיה גבור בתורה ובתקיפות הדעת גדולה ובחכמתו הנפלאה ידע לקום עם מרעים ולהתיצב לפני התקיפים ביותר והיתה לו ס"ד עצומה בזה.

עוד נרמז בפסוק זה פעולותיו העצומות והנשגבות להיות ראש וראשון לקרב אחינו הרחוקים לאבינו שבשמים - כמבואר ברש"י (שם) עה"פ מי יקום לי עם מרעים - להוכיחם לשמים - ובזה כידוע היה מיחידי הדור שמסר נפשו עליהם.

להמשך כנסו כאן:

 

שמים בוכים - שהיו השמים בוכים במשך ב' ימים לסירוגין מעת פטירתו, שלא בעונת הגשמים. ואמרו חז"ל (סנהדרין מ"ז א') שגשמים מזלפין על מיטתו זה סימן טוב של כפרה למת. והראו לי שבשאילתות (חיי שרה שאילתא יד) כתב, זה הוא סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה, למימרא דדינא זוטא הוא גביה ובהכי סגי ליה לאיתפרועי מיניה, כלומר שסימן זה של גשמים הוא כעין גמר דין ובזה סגיא ליה לכפרה, ומגיע למעלה נקי לגמרי.

וכשהגיע רגע הלויה יצאה השמש כדי שילווהו כראוי, אבל בשעת הקבורה נפתחו ארובות השמים בבחינת גמר דין ,שבא נקי למעלה.

ומה בוכים השמים "אבד חסיד מן הארץ", ויהושע אומר הושיע ה' כי גמר חסיד, מי לא ראה את גודל חסידותו, בלימוד התורה באופן הלימוד וקיום המצוות בדקדוק רב וכן בדקדוק  בבין אדם לחבירו שאין לשער.

הפסוקים שאמרו "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר" - "והחכמה מאין תמצא" כ"כ מתאימים, שהיה פיקח שבפיקחים חכימא דיהודאי כמו שידוע ומפורסם לכל, ובכל סימן וסוגיא בספריו רואים את הפיקחות העצומה, היאך להגיע לבהירות בכל דבר, עם דרכים חדשות וסברות חדשות, והכל בהגיון בריא וסברא ישרה להפליא, דברים שא"א להגיע בלימוד רגיל.

וישראל בוכים ואומרים "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל", ע"ז ראוי לכולנו לבכות ולקונן ולספר גודל צדקתו אשר עשה עם הכלל והפרט, וישנם כנראה אלפים רבים של עובדות והנהגות משך יותר מס' שנים שפעל ועשה והיטיב עם הכלל ועם כאו"א, וכ"ז איבדנו ונלקח מעמנו בעונותינו.

צריכים לדעת שכולנו חייבים בכבודו כאו"א נהנה מפעולותיו הנשגבות אמנם עשה זאת בצניעות גדולה בלי פרסום אבל האבידה היא לכולנו ואין לה תמורה, א"א להאמין שאדם א' עשה את הכל, חוץ מגדלותו בתורה ויראה, בספריו על כל הש"ס שחוץ מליבון ובירור ועיון עמוק כמעט בכל הש"ס - ישנם אלפי הערות והארות נפלאות בלשונות הגמ' רש"י ותוס', שלא נמצאים בדברי האחרונים, ובפסקי הלכות בכל דיני התורה שמזה יש תועלת עצומה לכל אחד ואחד שע"ז מחויבים אנו לבכות על שריפת התורה ועל החלל הגדול שנפער, חוץ מזה יש כאן מצב מיוחד הנקרא "לוקח אדונינו מעל ראשנו", לא סתם ת"ח גדול שנסתלק אלא משהו יותר מזה, הרגשה שממש נפלה עטרת ראשנו כפשוטו.

ראינו בהלויה דברים שלא רואים, א' מגדולי הת"ח אמר שמאז הלוית מרן הגאב"ד דבריסק זי"ע לא זכור לו כזו לויה, כלומר ציבור עצום של ת"ח מזקני ת"ח עד הצעירים ביותר, קרעו בגדיהם ויללו בבכי כמה שעות, דברים שלא רואים.

ובפרט בתפילת אנא, שביקש רבינו בצוואתו הקדושה, בתחנונים ממש כעני בפתח שכאו"א יתפלל ויבקש עבורו - היתה התעוררות גדולה ועצומה כמו בתפילת נעילה - וכ"ז כיון שכולם נהנו במישרין או בעקיפין מהמאור הגדול שהאיר במשך יותר מס' שנה, וההתעוררות עשתה רושם גדול - וזה דבר מועיל לטובת נשמתו הטהורה - שנתעוררו מכוחו.

 

אבל מי שהיה לו קשר אתו נכנס ממש למצב של יתמות, הרבה מעות יש לנו ואין לנו שולחני להרצותן. כמה יהודים יש להם שאלות חמורות ואין למי לשאול, התרגלנו במשך עשרות שנים למצב של ג"ע עלי אדמות - יש לנו מי ששומע בסבלנות עצומה כל מועקה וכל ספק של בעיה בכל שטחי החיים, ולא רק מקבל כ"א בסבר פנים יפות אלא נותן הרגשה כאילו יושב וממתין לך, ובמילה אחת של חביבות נתן הרגשה טובה שהספיקה לתקופה ארוכה, והיה יחד עם השואל נכנס לכל הענין בהיקפו ולעומקו, מפרק ומנתח את השאלה לפרטים עד שהשואל הבין מעצמו את התשובה, וכ"ז בחכמה וההרגשה הטובה שהשואל ירגיש שהוא בעצמו גם המשיב - כמו"כ ברוב הפעמים היה מדקדק בלשונו והיה נזהר לומר בלשון ספק - כמו כנראה צריך לעשות כך - או ראוי לעשות כך - כדי להשאיר מקום לשואל שאינו חייב לשמוע לעצתו ואם לא יעשה כדבריו שלא ירגיש לא נעים, זה דרגא גבוהה של בין אדם לחבירו, השואל בא להפריע לך ולשאול בעצתך, והמשיב נותן לו רשות לא לשמוע לעצתו.

בכזו חכמה הוביל את השואלים לתשובה והיו יוצאים שמחים, וכשראה רבינו את השואל שירד הלחץ והמתח מפניו, היה פוטרהו במאמר "אין שמחה כהתרת הספיקות".

כמו"כ היה מצוי שבאו קבוצות אנשים ממוסדות שונים שהיה אי סדר ביניהם, וכפי ראות עיניהם לא נראה שום פתרון, והיו צריכים לרבינו, שהיה חכימא דיהודאי שיסדיר הענינים עצהיו"ט. והיה לו ס"ד עצומה שלאחר שסיימו הענין, יצאו כולם מרוצים ושמחים, כולם ידידים אהובים זה לזה.

סיפר אחיו הגאון ר' מאיר בהספד, שבמשך שנים היה צם כל יום חמישי יום שהיה מקבל את הציבור, כדי שיזכה לענות כהלכה ולא יכשל. כמה טירחות טרח רבינו עבורנו עד כדי להתענות.

היה תובע מהבאים שיחזרו אליו אם יהיה שיפור, לשמח אותו. היה מבקש שירחמו עליו שיבואו לבשר לו, והיה ממש נושא זאת על לוח לבו, והיה אומר שקשה עליו לסחוב צרות של אחרים.

כ"א הרגיש שהוא בן יחיד. היה מתפלל על חולים עד ששמע שהסתדר.

כשהיה נוסע לתפרח אמר שאנשים מתלוננים שבא רק בסוף השבוע ואין זמן לדבר אתו, ובקשו שבמקום ביום חמישי בלילה יבא ביום רביעי בלילה.

ואמר על כך בכזו פשטות ובפשיטות, מה אני יכול לעשות, הרי אם שאלמד פחות לא אוכל לענות לאנשים, כי הכל רק מכח התורה.

לפני כמה שנים נחלש ולא למד כרגיל אמר שאולי לא צריך להכניס אליו אנשים כי אינו לומד כראוי, כי האמין באמונה שלמה שרק כח הלימוד בעיון מזכה אותו לעזור לאנשים, כמה צריכים אנו לחזק את עצמנו בהשקפה זו שהכל הכל בא רק מכח לימוד התורה ועיונה ועמלה, וחוץ מזה אין שום כח בעולם כלל.

אמר לי אמו"ר זצ"ל על מרן החזו"א זי"ע, מה ההבדל בין אדם גדול לאדם קטן, אדם גדול יש לו זמן לכל דבר ודבר ולכל או"א, בכל עת ובכל שעה מוכן לשמוע, והכל בלי גבאים ובלי טלפון ובלי משרד, וכל העולם מסתובב מסביבו. אצלו יש כסא שבור ושולחן שבור ומיטה שבורה, וכל העולם מסתובב סביב החזו"א, אבל אדם קטן אין לו זמן אף פעם, תמיד הוא עסוק, תבא מחר וכדו'.

כך ראינו אצל רבינו על אף שהיה כולו שקוע בתורה, היה לו זמן לכאו"א עם בעיותיו, והכל בנחת ובשלוה, וראינו שידע שמאחורי כל שאלה עומד שואל שזה יכול להיות חולה, אפי' חולה מסוכן או אדם שבור וכו', ותמיד התבונן במהות השואל וידע להלך לפי רוחו של כאו"א, יכלו שני אנשים לשאול אותה שאלה ולכ"א התיחס אחרת כי קלט ברגע א' מי השואל.

לימוד התורה היה בשיא העיון במגוון כשרונות העילואיים שחונן בהם מן השמים, הן בקליטה מהירה ביותר הן בעמקות נפלאה הן בניתוח הדברים, הן בסברא עמוקה ישרה ובהירה, הן בחשבון וסידור הדברים ,והעיקר להגיע לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, וכ"ז גם בימים שהיה עול כבד מהציבור ומהמוסדות וכו'.

זכורני לפני קרוב למ' שנה, בימי בין המצרים נסעתי לתפרח עם חבר והלכנו לטייל כחום היום. כשהגענו ליד מגדל המים נתקלנו ברבינו יושב כחום היום בצל המגדל עם סטנדר לבדו, וכותב חידו"ת, וכמעשה שהביא הרמב"ם שעשיר בנה ארמון רק כדי שחסיד יבא יום א' וישב בצילו.

כשראה אותנו רצה לומר לנו תוכחה נסתרת ואמר בחכמתו, בואו אגלה לכם את הסוד של תפרח, תסתכלו לשם, מה אתם רואים? שמים ושדות ושום כלום. עכשיו תסתכלו לצד השני מה אתם רואים? שמים ושדות וכו'. וכך סיבב אותנו לד' רוחות העולם ואמר זה הסוד של תפרח, כמה זמן אפשר להסתכל על כלום? מוכרחים ללמוד! אם לא לומדים אפשר לרדת מהדעת, והראה לנו מחברתו שכתב בה חד"ת, כמה כתב בשבוע העבר כשהיה בב"ב עם הפרעות, וכמה כתב השבוע בתפרח ללא הפרעות - ממש לאין ערוך יותר.

הוא היה להוט אחרי התורה בתאוה שא"א לעצור.

בשנים האחרונות היה כולו מסובל ביסורים ולא ראו עליו שום יסורים, אמרו הרופאים שלא מאמינים איך לא צועק מכאבים, אחרי שנפל ושבר עצמותיו היה צריך להיות מסכן גמור, שכב בכסא כמה שנים ולא יכול לזוז, אבל לא שמעו ממנו מילה אחת של תלונה.

 

לא חיפש לעצמו להקל על הלימוד ללמוד דברים יותר קלים בגלל הכאבים, נכנסתי פעם, הוא שכב במיטה ביסורים, עם גמ' יבמות קטנה, יושב וקורא ומשנן שוב ושוב את הגמ' מתוך הכאבים.

כשנלקח לביה"ח כשנפל ושבר העצמות היה מדבר בלימוד באמבולנס.

להיות להוט אחר לימוד מפרך וקשה זה היה פסגת התענוג שלו.

פעם נכנסתי והיה מדבר בטלפון עם בנו הגאון הרב אי"ש שליט"א בסוגיא משמחת שיש הרבה אחרונים וקושיות, והיתה שמחה גדולה והיה המראה מפליא ביותר, וממש באמצע הדיבור הוא אומר חמש מילים, ביידיש, "שיין גינוג איך וויל גמרא" - די מספיק אני רוצה גמרא. וניתק את השיחה. עם כל השמחה יש גבול לזה, צריך גמרא, זה לא תכלית לשוחח על כך זמן רב, הוא חייב להפסיק הוא צריך מיד גמרא עם עמלות בתורה.

היה צמא לחריש ועבודה קשה ועמל התורה, להגיע לעומק ההבנה. זו השמחה העצומה שאין דומה לה, ולזה השתוקק בכל נפשו.

כמה זה נותן כשרואים דבר כזה. כל העוסק בתורה שכינה כנגדו, למד בלי שעון, כל זמן שאפשר, בלילות כמעט בלי שינה, בשו"ע סי' רל"ח מזהיר על לימוד הלילה, אבל אנחנו לא מסוגלים, אין לנו כוחות, אבל הוא היה גיבור וניצל את הלילה בכל כוחו ומעבר לכוחותיו, אפי' בגיל זקנה שהיה מוגבל בהליכה היה הולך לישון בשעה מאוחרת והיו עוזרים לו לשכב, והיה נכד יושב בקצה המיטה וקורא גמ', והנכד קורא והסבא מסביר עד שהוא נרדם והנכד הלך. אחרי רבע שעה מתעורר וקורא בפעמון לנכד אחר, ומתחילים ללמוד בעיון בוויכוחים שעה וחצי עד שנרדם, ונשאר לישון פחות משעתיים כיון שהיה סדר לימד קבוע לחבר את היום והלילה בלימוד התורה, וסדר זה היה שעה לפני תחילת תפילת שחרית, וכשהיה מתעורר לאחר לילה כזה כמעט ללא שינה היה מרוכז מהלימוד של לפני השינה, והיה ממהר לברך ברה"ת, ולפעמים קרא לפלוני שלמד עמו ואומר - לא כפי שאמרתי אתמול - וממשיך בסוגיא - והדברים נפלאים. כ"ז סיפר לי נכדו שהיה ישן אצלו לפני שש שנים כשכבר היה מוגבל וקשה עליו הרבה דברים - ובכ"ז היה גיבור כארי.

אפי' בגיל זקנה היה לומד שוב ושוב בחשק ענינים שכבר למד עשרות פעמים והיה כמונח אצלו בקופסא, והתחיל הכל מחדש כדי לברר שוב פרט אחד, וכתב עוד ס"ק של חמש שורות, והיה שמח על זה כמוצא שלל רב.

כמה ימים לפני פסח אמר "התחלנו כל הכלים", מהפרקים הקשים במס' שבת, כמו אברך צעיר, אנשים עם קצת יסורים מסתפקים בלימוד קל. והוא לומד כל הכלים!

דרש מעצמו שליטה מוחלטת על הזמן ולא לבזבז רגע. בהמתנה לברית וכדו' תמיד ראו אותו ממלמל משניות.

פעם התלויתי אליו לנסיעה לירושלים, המתנתי עליו במכונית, נכנס לרכב ובנו נכנס מהצד השני עם גמ' פתוחה. בלי שום הקדמה, והמשיכו את התוס' מהאמצע כאילו שהם עדיין בבית, עד שנכנסו לירושלים למדו התוס' בכזו מתינות, בנשימה אחת – חוץ מה שהפסיקו לתפילת הדרך.

אמר פעם בשנינות שלו, בבין הזמנים אין ההיתר של בין הסדרים... שהרי אין סדרים אז צריך ללמוד כל היום.

השקיע כל חייו בבנים ונכדים, הקפיד שיכתבו כל מה שלומדים אפי' שאין דברים מחודשים - רק לסכם הדברים מה ברור בסוגיא ואיזה דברים עדיין צריכים בירור - והיה עוקב אחר כתיבתם - כיון שהכתיבה היא הדרך היותר מועילה להיות ת"ח כי היא מפתחת את הבהירות בסוגיא.

תמיד דיבר עם כ"א מהבנים והנכדים - מה אתה לומד, באיזו סוגיא, תראה לי מה כתבת, ומה התכנית ללמוד בזמן הבא.

נכדים שבאו לבקרו ממקומות רחוקים בימי המועד אמרו, תמיד הוא עסוק בלימוד כל הזמן, תמיד מדבר בד"ת עם א' מבניו או נכדיו, וכשנכנסים אליו היה מברכם בברכת החג, ושואל את ב' השאלות הקבועות, מה אתה לומד באיזה סוגיא הנך עוסק, ומה התוכנית ללמוד בזמן הבא. זו המזכרת שנשאר מרבינו לכל יו"ח.

הלימוד היה ביגיעה עצומה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, קיבלנו ממורנו הגאון ר' נתן שולמן שליט"א שאמר בשם החזו"א שהשפיץ של לדעת ללמוד זה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. לפסוק הלכה מהסוגיא זה הוא השפיץ.

ספר חו"ב הראשון על נידה שיצא לאור בחיי החזו"א, היה אז אברך צעיר בן 27, והיה רק במחברת, כמו שאומר החזו"א באגרת שצריך לכתוב את חידושיו בספר מכורך. והחזו"א ראה את זה וסבר שצריך להדפיס, והוציא זאת ממנו בערמה ושלח להדפיס. זכה להסכמה נלהבת ביותר מהחזו"א, זה המכתב שנדפס בראש הספר - שזה מהוה הסכמה גדולה מאד הן למחבר שהוא ת"ח גדול היודע ויכול לחבר ספר חשוב - ועוד שהוא בעל הוראה כיון שבספר ישנם הרבה הכרעות לדינא.

(במאמר המוסגר), דודי הגאון ר' נתן שולמן שליט"א דחף מאד את האברכים שהלימוד יהיה כדי לדעת לפסוק שאלה, וכאב מאוד שאברכים לא מבינים זאת ושולחים שאלות לרבנים שיודעים ללמוד פחות מהם. ואמר בשם החזו"א שבכדי להרגיל את הראש לפסוק הלכה צריך ללמוד הרבה טור עם בית יוסף.

פעם הגיע לביקור לישיבה ת"ח חשוב מבוגרי הישיבה ור' נתן דיבר אתו על כך, מדוע אינו לומד כל דבר כדי שיוכל לפסוק הלכה למעשה, ואמר שמשתדל ללמוד וללמד לתלמידיו ללמוד הסוגיות בעיון ולהגיע עד להלכה למעשה, אבל בכדי לדעת לפסוק הלכה צריך לברר כל דבר ודבר מבחינה מציאותית וקשה עליו מאד הדבר כיון שהוא מכיר את טבעו והוא לא בנוי לזה ויפריע לו בהתקדמות בלימוד, וכל אחד צריך ללמוד לפי הסגנון שמתאים לטבעו. אמר לו ר' נתן, אם היה פה החזו"א

חושבני שהוא לא היה מרוצה, הקב"ה נתן את התורה שנוכל ללמוד ולקיים את התורה, ואם זה נצרך ללמוד את המציאות הרי זה חלק מהלימוד.

כל דבר למד מהשורש אבל למד גם את מציאות הדברים, מוקצה, ריבית, הכל רצה לראות בעינים. אמר חתנו הרה"ג ר' שמואל חברוני, בזמן שעסק במלאכת לש היה אצל הרב מעבדה של דייסות, הכל ערבב ובדק מה יש לישה ומה אין, הלימוד בשיא העיון וגם בירור העובדות, גם עם מומחים, וכיון שלמד הדברים בעיון עמוק ובירר הדברים בירור אחר בירור היטיב, הי' לו ס"ד עצומה שהגיע למאות רבות הלכות ברורות ובהירות, ומזה יצאו פסקי הלכה שציבור עצום של ת"ח ויר"ש מהם גדולי תורה רבים המדקדקים בקלה כבחמורה נוהגים כפי הכרעותיו, ומחנכים ומלמדים את בניהם אחריהם ואת תלמידיהם לנהוג כך.

בסדר זרעים, בכל דבר חידש כ"כ הרבה חידושים והכרעות לדינא, הן בשביעית הן במעשרות, מע"ש, ערלה, כלאים, חלה וכו', עשרות סוגיות סבוכות בש"ס בבלי וירושלמי, ראשונים, פוסקים, ואחרי שמרן החזו"א זי"ע יסד והעמיד כל הדברים על מכונם, נתחדשו מאז הרבה דברים הצריכים לימוד והכרעות לדינא.

כבר תשע שמיטות אחר פטירת החזו"א, כ"כ הרבה דברים התחדשו מאז, כל הזמן יש שאלות חדשות, ובועדת השמיטה היו מפנים אליו כל השאלות הן בסוגי גידולים חדשים, הן בגבולות הארץ וכו', והכל הכריע במתינות ועיון גדול, וכולם סמכו ע"ז, מאות רבות של ת"ח וציבור עצום של מדקדקים.

במאכלות, סימני עופות, סכין של שחיטה, טריפות, ריאות, צומת הגידים, כל הסוגיות למד בעיון גדול הלכה למעשה והכריע בכל הנושאים שעלו בדורנו, עד שיצר שו"ע שלם שכולם נהגו ונוהגים עפ"ז. וכל הזמן מתחדשות שאלות חדשות של טרפות זריקות בעופות ורעותות חדשות שהופיעו, ושוב נכנסו לסוגיות מחדש בשיא הריתחא, [יש לציין שלפני כמה שנים נסע לצפון הארץ ללולי העופות לראות בעיניו אופן הזרקת הזריקות בעוף].וכן בתפילין, עיבוד הקלף, פרשיות, בתים, רצועות, ציצית, לכל דבר היו הוראות מפורטות שעל פיהם נהגו ציבור גדול, כמו"כ מקואות, כל פעם יש חידושים של צנורות כאלה ואחרים וכל דבר ישבו ועיינו מחדש בשיא הבירור, וכשהשיב איני יודע, הפשט הוא שצריך לעיין ולברר שוב ושוב.

כמו"כ הל' שבת החמורות, ל"ט מלאכות, מוקצה, ערובין, תחומין, רבית, ושאר הלכות יור"ד, כמו"כ נושא החמור מאד של החשמל לכל דיני התורה, הכל איזן ותיקן וקבע הוראות ברורות להלכה למעשה.

 

את כל הדרך הנ"ל ראה וקיבל מרבו רבשכ"י מרן החזו"א זי"ע ולימד והנחיל לנו את הדרך.

ואחר כל זה נשארנו עתה יתומים ממש, מי יורה דעה ומי יבין שמועה.

ראינו אצלו תמיד דבר פלאי, היה כולו עם כל חושיו וכשרונותיו שקוע בתוך התוס' ועכשיו אין שום דבר אחר חוץ מלהעמיק בדברי התוס', ועל אף שרובץ עליו עול הציבור של מוסדות ואלפי יחידים כאו"א עם בעיותיו, כ"ז לא הפריעו כלום מלהיות משוחרר מהכל בזמן הלימוד, אבל כשהגיע פתאום ענין דחוף של פקו"נ שצריך לענות מיד, או איזו מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים, שרבינו פסק שחייב בשביל זה להפסיק מהעיון בתוס' - נכנס תיכף ומיד עם כל חושיו לפתור את בעיית החולה בראש צלול וברור, ומיד כשסיים צלל מיד לעומק דברי התוס' כאילו לא היה שום מפריע, וזה יכל להיות כמה וכמה פעמים ביום בעת הלימוד, אבל כיון שהיה עבד ד' בכל כוחו, וחשב כל רגע ורגע מה רצונו ית' ממני עכשיו הבין כמו שמחויב כל רגע בלימוד התורה כך מחויב עכשיו לעסוק בשאלה להלכה למעשה כרגע, או בעניני פקו"נ, שהם ע"פ רוב ענינים דחופים ביותר, ולזה קיבל שכר שלא יוזק לימודו כלום, כי זה רצון ד' והוא עושה הכל כאשר צוה ד', ואז הלימוד שלמד היה מקשה אחת ללא הפסקות כלל.

אלו שזכו להיות במחיצתו ראו כסדר ס"ד בהרבה תחומים, ונציין כמה דוגמאות:

סיפר לי יהודי שהיה גר בסמוך שנכנס אליו פעם חצי שעה לפני שבת לשאול שאלה קטנה, הבית היה ריק, ודיבר עם הרב, ופתאום אמר הרב, מישהו דופק בדלת, האברך לא שמע דבר, אבל הרב התעקש, הבן שהיה שם בבית ג"כ אמר שלא שמע דבר... בכ"ז הוא הלך לפתוח את הדלת, היה שם אברך צעיר, דיברו רגע והאברך הלך. שאל הרב, מי זה היה? אמר הבן, שאלתי אותו אם זה דחוף, והוא אמר שלא, אז אמרתי לו תבא אחרי שבת. הרב רצה לדעת מה היה הענין, אמר הבן, הוא רצה לשאול אם לעשות בדיקת אולטרסאונד לתינוק שנולד לו, שאלתי אם זה דחוף לשבת ואמר שלא... אמר הרב, תקרא לו! הבן רץ לקרוא לו, האברך חוזר ומספר את הסיפור, נולד לו תינוק וכו'. מתי נולד? לפני שמונה ימים? ועשית לו ברית? המוהל אמר שכיון שהוא קטן במשקל צריך לחכות עד שהוא יגדל. אמר הרב, אצלנו לו דוחים בלי בדיקה של מוהל מומחה, תביא את התינוק ונקרא למוהל. האברך כמעט נפל במקום, וכי יעשה ברית רבע שעה לפני שבת? מיד קראו למוהל ר' נתן הרציג, האברך המבוהל הביא את התינוק, והמוהל אמר שאפשר לעשות ברית היום! האברך הצעיר לא ידע את נפשו וודאי הצטער על הרגע שדפק בדלת, הוא התחנן על נפשו, אבל אין לי כאן שום משפחה, לא סעודה, ולא כלום. אמר לו הרב, אבל יש לך מצות מילה בזמנה! שזה הדבר הכי גדול בעולם! כמו"כ אתה תהיה הסנדק, ומיד עשו את הברית, היו שם חמשה אנשים. הדבר הזה, שאף אחד לא שומע את הדפיקות בדלת רק הוא, והרב שולח לקרוא לו שוב, זה יכול להיות רק סייעתא דשמיא מופלאה שזכה לה.

בימי השבעה הגיעה אשה זקנה מהצפון שאמרה שחייבת לספר את הסיפור של המשפחה שלה. וכך היא עמדה בפתח וסיפרה, לפני שנים רבות היא התאלמנה מבעלה ונשארה עם ילדים קטנים, וכשהגיע סוכות אמרה מהיכן אקנה ד' מינים. הבת שלמדה בבי"ס חרדי הלכה כל יום אחרי הלימודים לעבוד בבייבי סיטר כדי להרויח כסף לקנות ד' מינים, שלחו את הילד שהיה בערך בגיל בר מצוה עם כסף לבני ברק לקנות ד' מינים. הלך הילד לסוחר אחד נתן לו את השקית עם הכסף ואמר לו אני צריך ארבעת המינים. אמר לו הסוחר אתה צריך אתרוג או ערבה? הכסף הזה לא מספיק. אמר לו הילד, אבל אין לנו יותר. אמר לו, מה אני יכול לעשות...

הילד הנבוך התחיל להסתובב בבני ברק, מישהו הבחין בצער שלו כיון שהיה בוכה, ושאל אותו מה קרה, וסיפר לו את הסיפור. אמר לו האיש, תלך כאן ברחוב ירושלים יש הרב גריינימן יש לו כמה לולבים, אולי הוא יוכל לעשות לך הנחה.

הגיע הילד לרבינו, והחל רבינו לתהות על קנקנו וסיפר שלומד במוסד תורני , ומה אתה צריך? ארבעת המינים. אבא שלך לא קונה ד' מינים? הילד מתחיל לבכות, ואומר אבא שלי בגן עדן... ר' חיים תוך רגע הצליח לסובב את כל המצב בחכמתו ואמר לו, תראה, אני סוחר לולבים, אבל ממי שלומד תורה אני לא לוקח כסף. מי שעובד אני לוקח ממנו כסף, אבל מי שלומד תורה - הוא לא צריך לשלם, הוא צריך לקבל ד' מינים בלי כסף! וככה הילד קיבל תוך רגע הרגשה של חשיבות, הוא לא מסכן הוא לא יתום ולא עני, לא מרחמים עליו, הוא בן תורה שמגיע לו לקבל יותר מכולם. הילד חזר הביתה בהרגשה מרוממת, והדבר הזה הרים אותו, אחרי סוכות כבר למד בישיבת תפארת ציון עד שנעשה בן תורה. אומרת האשה הזקנה, היום ב"ה כל הנכדים שלי בני תורה ולומדים בישיבות בזכות האתרוג הזה.

איך מגלגלין זכות ע"י זכאי, לזכות שדורות ע"ג דורות של בני תורה יקומו ע"י מעשה אחד.

היה מעשה בבעל תשובה שהתקרב אליו מאוד ונעשה בן תורה מובהק, וכשנולד לו בן הוא ביקש מרבינו להיות הסנדק. אביו היה פרופסור חשוב מאוד אצלם. במשפחה שלו כולם ידעו שהרב שלו הוא הרב הכי גדול בעולם, והוא אמר להם שהוא יהיה הסנדק וזה יביא ברכה גדולה לילד ולכל המשפחה... אביו בהתחלה קיבל אבל אח"כ בירר והבין שזה דבר מאוד מכובד, ואמר לבן, אתה נותן לרב שלך להיות הסנדק ומה אתי? אני הסבא ואין מה לדבר אני רוצה להיות הסנדק. האברך לא ידע את נפשו, הלך לר' חיים וסיפר הכל. אמר ר' חיים, בסדר, תן לו להיות סנדק. האברך נדהם, וכי יתן לחילוני להיות סנדק לבן שלו? אמר לו ר' חיים, אבל יהיו לך שני סנדקים! הא כיצד? אבא שלך יחזיק את הבן על ברכיו, ואני אשב לידו ואחזיק את הראש של הבן! וכך הוי, האבא היה הסנדק ור' חיים אחז את הראש, והאברך היה מאושר, את המקום הכי חשוב, מקום המוח, תופס ר' חיים! רואים כאן את הפיקחות העצומה למצוא מוצא בכל מצב בלי להתנגש עם אף אחד. אבל זה לא סוף הסיפור. ביום הברית אמנם היתה מתיחות בין האבא לבן, אבל אח"כ האבא שוב הפך בדברים וחשב לעצמו, איך הרב הגדול והמכובד הזה וויתר בעבורי על כבוד כזה גדול להיות סנדק, והוא החליט לברר ולבדוק, עד שנעשה בעל תשובה גמור. איזה גברא דמרי' סייעי' שמהעצה שלו נתגלגלו כאלו דברים גדולים.

ישיבת סלבודקה זכתה באופן מיוחד מאד שהיה רבנו ידיד אמת כל השנים, והפנה בחורים ואברכים ויעץ עבורם שילמדו שם, וגם חלק מבניו שליט"א הנם בוגרי הישיבה, והיה בכל הזדמנות משבח ומפאר ומרומם את רום מעלתה וערכה של הישיבה, את תלמידיה ובוגריה - המצוינים בידיעת התורה וביר"ש טהורה ובדקדוק הדין באופן מיוחד - והיה אומר: ע"פ הראיה בלבד אפשר כבר להכיר שזה הבחור הוא סלבודקאי. והיתה ידידות עמוקה משך עשרות בשנים עם רבותינו מרנן ראשי הישיבה זצ"ל,הגאון ר' מרדכי שולמן, הגאון ר' ברוך רוזנברג, ואאמו"ר הגאון ר' עמרם זקס זצ"ל, ויבלחט"א רבותינו מרנן ראשי הישיבה שליט"א. זכורני הייתי נוכח כשהראו לו מזוזה ורצו לשמוע חוו"ד ע"ז, ורבינו לא הכיר את הסופר, רק אמרו שהוא שקדן גדול ויר"ש, ובכולל שנמצא הוא החשוב, וכששמע שבבחרותו למד בסלבודקה אמר 'אין בודקין מן המזבח ולמעלה', הוא יושב ולומד בשקידה וגם יר"ש וגם למד בסלבודקה מה צריך יותר, ונתן חו"ד חיובית שאפשר לקחת ממנו מזוזות. מי שהכיר מבין את חשיבות הענין כי לא היה סומך על עדויות, רק אם מכיר הסופר.

כל מי שבא עמו במגע והכירו, אפי' שהיה קובע עתים לתורה, היה מוסיף ומבקשו שיוסיף כל יום עוד קצת ללמוד תורה, ובפרט לאלו שעוסקים בצרכי ציבור בכל תחום שהוא היה חוזר ומבקש מהם בכל הזדמנות אנא תוסיף עוד רבע שעה ביום זה כדאי לך גם מבחינת עיסוקך כי ברגע שתוסיף עוד ללמוד, תראה בעיניך כמה יקל עליך עבודתך עבור הציבור.

ובארגון ערכים הנהיג, לכל הפעילים - שיהיה ברור תנאי קודם למעשה - כל מי שמעונין לעבוד עבודת הקודש של הצלת נפשות בערכים, חייב כל יום ללמוד לפחות חצי יום - ובתנאי שהחצי יום יהיה לפנה"צ - כי הדבר פשוט שמתחילים את היום בפעילות אז יש כל הזמן עוד ועוד דברים שנמשכים  והיום נגמר בלא לימוד. וגם שהלימוד יהיה ממש כאברך בכולל - לימוד עם חברותא בתוך כולל או ישיבה - ומי שנכנס לכל משרדי ערכים בכל מקום, אין שום אחד בשעות לפנה"צ, כולם לומדים בכוללים, והפעילות מתחילה משעות הצהרים, והיה רבינו בטוח שסוד הצלחתם זה הלימוד הקבוע יום יום בכוללים למיניהם.

היר"ש של רבינו, והיראת חטא היו בדרגות גבוהות מאד, מספק ספיקא של נדנוד של איסור קל היה פורש מיד - וזה כולל בכל הנושאים, - במאכלות, ברבית, במלאכות שבת, לה"ר, ועוד ועוד, והכל בגבורה ממש, ללא שום קושי, כמו ששמענו בהספדים שהפחד שלו שמא ח"ו יבא לידי מכשול היה נורא, וכך חינך את ביתו אחריו ואת תלמידיו, מה שאפשר לברוח צריך לברוח יותר ויותר רק להציל עצמו מאיסור.

כמו"כ שמעתי מבני המשפחה על חרדתו לאחר שקיים את המצוה האם קיים כראוי בשלימות, ולא כמו ההרגשה הטבעית שאחרי שכבר קיימו את המצוה יש הרגשה של הקלה, אלא חושב וחוזר וחושב אולי ישנו איזה ספק או פקפוק, ואז מיד חוזר ומקיים את המצוה כדי לצאת מכלל חשש דחשש.

בליל הסדר האחרון אחר שגמרו הכל, בשעה 2 אמר לבני הבית שהוא חושש שהמרור שאכל לא היה מספיק מר ורוצה לאכול עוד כזית מרור. והפכו בדבר שוב ושוב, עד שאחד הבנים הזכירו מאיזה סיבה שהיא, שהיה מר, ואז נרגע רבינו.

היר"ש העצומה והמחשבה כל הזמן איך לקיים את רצון ד' בכל פרטי ההלכה הביאו למעשים שראו איך פרטים נשכחים בהלכה, מחושבנים אצלו כל הזמן בלא שום היסח הדעת.

בחוה"מ פסח לפני כעשר שנים היה בביתו מנין לתפילת מנחה והגיעו עשרה בדיוק. רבינו חיכה אולי מגיע עוד אחד וכשראה שלא מגיע אף אחד ניגש לכל אחד מהתפללים באופן אישי וביקש ממנו, אנא ממך אל תשכח לאמר מוריד הטל, כי אם תטעה הרי לא יצאת י"ח התפילה, ונמצא שהתפללנו בלי מנין.

היראת חטא שלו היה דבר בלתי נתפס. פעם א' כשגזר צפרניו בבית ונפלה צפורן אחת קטנה על הרצפה ולא הצליחו למצוא אותה. באיזו יראה הוא ביקש לחפש את הצפורן, וממש התחנן, תעשו הכל עד שתמצאו את זה, וראו איך הוא מוטרד עד עומק נשמתו מדברי חז"ל שזה גורם סכנה, עד שמצאו את הצפורן והוקל לו, ובירך את המוצא בכל הברכות ושיבחו מאד.

אותו מעשה היה לא רק בדבר סכנה שחמירא סכנתא מאיסורא, היה פעם כשחתך חתיכה מסוף רצועה של תפילין ונפל על הארץ חתיכה זעירה של רצועה והיה קשה למוצאה, גם נכנס למצב של חיפוש בכל כוחו והתחנן שימצאו זה, עד שמצאו והונח לו, זה דרגא של דחיל חטאין שאין להתפשר בדברים.

כשיצאו עוררין על תולעים שישנן במעי הדגים למד הסוגיא ויצא לו להיתר, ואח"כ כשעוררו ע"ז שוב והיו רבנים שכתבו לאסור זאת ישבו שוב ולמדו את הסוגיא, ושוב אמר, מה אוכל לעשות שיוצא לי שמותר. ואז שאל את הבן, על איזה דג מדובר, אנחנו אכלנו את הדג הזה? הבן נבהל ולא השיב, הרב נבהל כולו וראו איך הוא כולו נסער, מה, אצלנו אכלו את הדגים האלה? והיה נדהם כולו שנכשל בדבר שיש בו חשש פקפוק אע"פ שלדעתו הוא מותר גמור, ותהי לפלא.

במשך שנים רבות בסוף ימיו הקפיד לקום לפנות בוקר בשעה מוקדמת מאוד כדי לחבר יום ולילה בתורה כמו שהביא המ"ב בשם השל"ה בסי' א' סק"ב. כשנחלש בשנים האחרונות, ביקש הנכד שהיה עמו בלילה שקודם הד' צומות שישתה משהו לפני עלה"ש כדי להקל עליו את הצום. רבינו שאל אם עדיין לא עלה השחר, הנכד בדק והשיב שעדיין לא. אמר לו, אולי השעון שלך לא מדויק, לך תבדוק בשעון שבחדר הזה וגם בחדר ההוא ועוד, לראות שבודאי לא עלה השחר.

כל ימיו בתשובה ובפחד מגיהנם - תפילותיו היו תמיד בדמעות ובהשתפכות הנפש ודרך תחנונים, בפרט בתפילת אהבה רבה ושמו"ע, ובתפילה לחולים, וכפי ששמענו שהיה בער"ה שולח בקשות בכתב ידו לכמה מגדולי הת"ח ומתחנן ממש שיתפללו עליו שיזכה לשוב בתשובה שלימה ושיזכה שירחמו עליו מן השמים שיתוקנו כל הפגימות שפגם.

נודע לו שאחד מגדולי הת"ח, הגאון רבי יהודה בויאר שליט"א נוסע לראות מקום המקדש, ביקשו שיתפלל עליו תפילת רבונו של עולם שאומרים בשעת פתיחת הארון בימים נוראים ויזכיר את שמו, ששם מבקשים על מחילה על העוונות.

וכמה מאות פעמים שחשב אולי פגע באדם היה מחפשו ושולח אליו לבקש מחילתו, ואפי' מנכדיו הצעירים היה מתחנן שימחלו לו.

ביקרתי אצלו עם אורח חשוב מחו"ל ורבינו בקשו שיברכו שיזכה לחזור בתשובה שלימה, והאורח נבהל מבקשה כזו, ואמר לו רבינו "זו היא הברכה הכי גדולה שאפשר לברך, לזכות לחזור בתשובה" וברכו.

ועל כולם הוכיח סופו על תחילתו צוואתו הקד' שמתחנן על נפשו שילמדו ויתפללו עבורו בתפילת אנא להצילו מגיהנם.

במשך קרוב לס' שנים לקח על כתפיו אחריות עצומה של רבבות אלפי ישראל בהרבה תחומים, והנהיג את הכל ברמה לפי דעתו דעת תורה כפי שקיבל מרבו זי"ע, וטרח ודאג יום ולילה לכל מיני ציבורים ובפרט לעדות המזרח להקים להם מוסדות חינוך טהורים ולהנחותם בדרך ההלכה הצרופה מדור דור, ולשמור עליהם מכל משמר, עד שזכה להקים קהילה של עשרות אלפים חרדים שומרי תו"מ, ומתוכם אלפי בני תורה ואברכי כוללים ונשים צדקניות שהקימו בתים לשם ולתפארת בישראל, בכל קצוי תבל.

האחריות שלו לדאוג לתקנת כל הציבור היתה מפליאה, והצליח לעשות הכל בהצנע לכת בלי שידעו שהוא עומד מאחורי הדברים. לפני שנים הוצרכו לשפץ מקוואות רבים בישובים המרוחקים. רבינו הודיע לממונים שהוא תורם מכספו את כל הכסף הנדרש, וכך קיבל את האחריות לשיפוצים ודאג שהכל יעשה ע"פ הוראותיו על צד היותר טוב. כמו"כ במשך עשרות שנים דאג שלימי הפסח כל המים בבני ברק, יהיו מבארות מקומיים - ולא מהכנרת - מפני שאלה רחוקה של חשש חמץ, ולקח עליו את האחריות לטובת כל בני העיר - והכל בצנעה.

בביתו היה עושה כל ערב שבת ערובי חצרות ומזכה לכל השכנים. באותו יום שנפל לפני שש שנים ושבר כמה עצמות, ושכב בבית חולים ביסורים קשים, אבל עם הכרה, והיה ממש מבהיל לראות אותו במצב הזה, השכן אומר לפני כניסת השבת לבנו של רבינו הגר באותו בית, מה עם עירובי חצרות? והנה מתברר שהוא לא שכח זאת ובתוך כל היסורים הבלתי ניתנים לתיאור שהיה שרוי בהם אמר לבן שהיה אתו - אל תשכחו לזכות עירוב חצרות לכל השכנים. הדברים מבהילים - רק עברו שעות ספורות שנפל, כולו יסורים, ובכ"ז אחריות קודם לכל.

היו הרבה אנשים שהיו מעשרים על סמך המטבע של פרוטה חמורה שלו ונתן להם רשות לזה. והנה בצוואתו התיחס לכך שברגע שיפטר מן העולם המטבע עובר לרשות היורשים והרשות שנתן בטלה, ולכן כתב בצואה שמבקש מהבנים שמיד יאמרו שהם נותנים רשות לעשר לכל מי שקיבל רשות ממנו.

לא ראינו ולא שמענו שמאן דהוא יכתוב דבר כזה בצוואה, רק בעל אחריות כמו רבינו  חשב על זה.

האחריות העצומה לכל הנושא של התשובה שזה פרויקט ענק המקיף עולם ומלואו, וישנם שאלות חמורות יום יום, גם בדרכי ניהול הארגון "ערכים" ,להנחותם כסדר בדרך אשר ילכו בה, וגם לבעלי תשובה חדשים באופן אישי שזה אלפי אלפי שאלות ללא הפסקה, וזכורני שפעם אמר לי אני יודע שמכל סמינר של ערכים שאני דוחף שיעשו זה מביא עלי עוד עשרות משפחות שאצטרך להתעסק איתם, אבל אני לא חושב שמותר לי להתחמק מזה, אין שום פטור מבחינת הלכה להוריד מכמות הסמינרים אפי' שאין תקציב, כל יהודי המראה איזה שהוא רצון להתקרב לבו"ע חייבים לקבלו בב' ידיים, וזה זכות עצום להוריד ממשקל העבירות ר"ל, פחות חילול שבת פחות כריתות, פחות אלפי אלפים של עבירות ר"ל, וזה שכרנו.

וידוע שרבינו היה לוקח את חלקו בקירוב רחוקים לזכות עבורו.

בגמ' סוטה מח: האומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה ע"כ. כל מי שהכיר את רבינו ואת תהלוכותיו והנהגותיו כולו חדור אמונה ובטחון באופן נעלה ביותר, ולא שמעו ממנו אף פעם דאגת מה יהיה למחר, רק מה לומדים מחר. כ"ז קיבל ממרן החזו"א כמבואר בספרו אמונה ובטחון ובהרבה איגרות כידוע.

פעם שוחחתי עם מורנו רה"י הגאון ר' ברוך רוזנברג זצ"ל בענין מסוים, ואמר דבר זה צריך להתייעץ עם הגאון ר' חיים, ואמר אני רגיל כשיש לי שאלה לילך אליו ולהתייעץ עמו, אבל לאחרונה הנני ממעט ללכת אליו כיון שהוא קיבל מרבו החזו"א דרגות גבוהות ביותר באמונה ובטחון והוא חי בדרכים אלו, אבל אני לא הגעתי לדרגה כזו, וכשאני מתייעץ עמו הוא זורק עלי בתשובתו אלי את דרגתו בבטחון ואני לא יכול לבצע זאת כיון שאינני בדרגה כזו, הוא חושב שאם הוא חי כך, גם אחרים יכולים, אבל אני יודע שאיני יכול.

זה אמר מורנו ר' ברוך שהיה גאון וחסיד בכל דרכיו.

(ואולי רבינו שידע והכיר את הג"ר ברוך ואת גודל צדקתו וחסידותו חשב שיוכל לשים עליו דרגא גבוהה כזו של ביטחון, אבל הג"ר ברוך ברוב ענותנותו סבר שאינו בדרגא כזו).

נשאל רבינו ע"י אברך  איך הדרך הנכונה להתנהג עם בנו שיש לו איזה בעיה רפואית (משהו חיצוני - זמני) מבחינה שלא ירגיש אי נעימות - מחברים בחיידר - ממשפחה - משכנים וכו' איך על ההורים להתייחס ואולי להעלים עין וכו', הכל כדי להיות בטוח שהילד יצא בריא בנפשו. והשיב רבינו בחכמתו הנפלאה, בו"ע מראה לכם שהנכם חיים בטעות - וכאילו בילדים אחרים הבריאים אתם כן יודעים איך לגדלם - ושלח לכם כעת את הבעיה הזאת להראות לכם את אי הודאות, אצל בו"ע אין הבדל בין ילד בריא לחולה, מי שנותן את החיים נותן גם את הדרך לגדלו, ומה שצריך זה כל יום להתפלל על אותו היום, ותשתדלו מצידכם לעשות הכל שהיום יעבור טוב, ותודו לבו"ע על שהיום עבר בשלום - וכן למחר.

סיפר לי שהיה נוכח אצל מרן החזו"א שבא מנהל מוסד תורני בער"ח ותינה את צערו לפני מרן, ובכה שמחר ר"ח וצריך לשלם משכורות וכו' והמצב הגיע לדיוטא תחתונה ואין לו שום דרך להשיג הכסף, ואם ח"ו מחר לא ישלם אז המוסד בסכנת סגירה ח"ו, וענה לו מרן מדוע לא תלמד מר' מרדכי שולמן איך להתנהג - לר' מרדכי יש פטנט - הוא מבקש כל יום מבו"ע שיתן לו עבור אותו היום, הוא לא מחכה לער"ח, בו"ע מחכה כל יום שיבקשו ממנו, ואמר בחיוך - שיחת הטלפון היא חינם - איפה היית אתמול שלשום, היה לך זמן, האמנת בכוחך, יגיע ער"ח אלך לפלוני ולאלמוני יתנו לי והכל יסתדר, סמכת על כוחי ועוצם ידי - אני מוכשר אני אסתדר, לא זו הדרך, בו"ע רוצה שיבקשו ממנו כל יום ויום, ואז אין בעיות של ער"ח. כפי שהאדם מתנהג כך מתנהגים עמו מן השמים.

איבדנו מנהיג הדור שהיה גדול בכל, גדול בתורה גדול בעמל ושקידה בתורה, גדול ביראת שמים ויראת חטא, גדול בתפילה, גדול בחכמה ובתבונה, גדול בהנהגה, גדול בעצה ותושיה - כולו גדלות, ורחוק כמטחווי קשת מכל סממן של קטנות.

ובעונותינו לא זכינו שאורו ימשיך להאיר לנו את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, אוי מה היה לנו - מי יתן לנו תמורתו - מי יתן לנו חליפתו.

ויה"ר שנלמד מדרכיו ונתחזק בלימוד התורה בעיון שממנו זכה לכל הסגולות האחרות, וכן ביראת שמים ויראת חטא ודקדוק הדין ובמידות טובות ובאמונה ובטחון, וימליץ טוב עבורנו, ונזכה לעשות נח"ר לנשמתו הטהורה, ויקויים בנו המקרא ובלע המוות לנצח ומחה ד' א-לוקים דמעה מעל כל פנים ונאמר אמן.