רשימת הבלוגים שלי

יום שישי, 9 בינואר 2015

"ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים" (ב,כג).

פרשת השבוע שמות - מפי מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

הצעקה הראשונה שהרימו בני ישראל מתוך עומק השיעבוד, היא שפתחה צוהר אל הגאולה. ויצעקו – ותעל שוועתם.
כשכבר אי אפשר יותר, כשהצער כל כך גדול, כשאין גבול לצער, כשאי אפשר כבר לדבר, אז האדם צועק. קול בלי מילים. בלי אותיות. כמו השופר שהוא הסמל של צעקת הלב של כל עם ישראל. אפשר לצעוק בשדה, אפשר לצעוק באוטו כשהחלונות סגורים, אפשר גם בתוך הבית, בחדר סגור עם כרית על הפנים כדי לא להבהיל את השכנים, גם בתוך הארון. אפשר לצעוק "אבא", אפשר לצעוק "טאטע", אפשר לצעוק בצרפתית "פאפא" ואפשר בכל השפות. צועקים אל ה' כי רק ה' יכול לעזור לנו.
ויש גם צעקה בלי קול. צעקת הלב. ממעמקים קראתיך ק-ה. צעקה שמגיעה ישר לשמים. צעקה שקטה, שאדם ממלמל במשך היום לא מתוך הסידור, אלא מתוך המציאות של החיים. ה' קשה לי, אני לא יכול, תעזור לי, תציל אותי מהכאב הזה, כאב בנפש, כאב בגוף, כשאדם אומר ה' אני לא יכול, תעזור לי, ה' באותו רגע מתחבר אליו.
והצעקה הגבוהה מכולן היא הצעקה שאנחנו רוצים את רצון ה'. צועקים שנפסיק לרצות אל החיים בשביל לאכול ולשתות, שנתחיל לרצות את החיים בשביל לראות את האור האלוקי, בשביל לדעת את האמת. ומהי? שה' אחד ובלתו אין. אין שום דבר חוץ מה'. לא רוצים כלום, רוצים רק שה' יתגלה.

להמשך כנסו כאן:


"והנה הנער בוכה... ותאמר מילדי העברים זה" (ב,ו).
מסופר על רבי דב בער מליובביץ, שישב פעם בחדר והיה שקוע ומעמיק בלימודיו. ילדו התינוק נפל מתוך עריסתו בחדר הסמוך באמצע השינה ופרץ בבכי, אך הרבי לא שמע. בקומה העליונה התגורר אביו רבי שניאור זלמן. אף הוא התעמק שעה זו בתורתו, אך בכל זאת קלטו אוזניו את בכי התינוק. הפסיק מלימודו, ירד לקומת הקרקע והרים את התינוק שנחבט, הרגיעו, הרדימו והשיבו לעריסה. אחר כך העיר לבנו: אפילו אם מתעמקים מאד בתורה, אם מסוגלים לא לשמוע כשהילד בוכה… - לא זו הדרך… הוסיף על כך יוצא חלציו רבי מנחם מנדל מברוקלין: לעמוקה מזו נתכוון סבא. אפילו אדם שקוע כולו ברוחניות ומגיע לדרגת התפשטות מן החושים, חלילה לו שלא יקלוט בכיו של ילד יהודי מחוסר ישע, תינוק שנשבה, שצריך להרימו מנפילתו. אהה! וכמה רבו בימינו ילדי ישראל אשר נפלו מן העריסה…
מה עיקר גדולתו ורוממותו של הבורא יתברך? כשהמרוחקים ביותר מתקרבים לעבודתו. הקב"ה כל כך אוהב את זה. כמו בת מלך שהריחה צִיקֵי קדרה והיא לא יכולה היתה ללכת ולקחת את זה כי זה בושה שהיא תיקח מציקי קדירה. ציקי קדירה זה השרוף של האוכל שנמצא בתחתית הסיר, שזה לא כל כך מכובד לאכול. אבל היא ביקשה מהמשרתים שלה שיביאו לה קצת מציקי הקדירה כי זה כזה טעים השרוף הזה של האוכל. ומהו השרוף הזה של האוכל? זה הקירוב של הרחוקים האלה, שה' כל כך אוהב אותם, כל כך רוצה גם אותם.
"אין אדם חילוני. נשמה של כל יהודי מחכה ומצפה לניצוץ שידליק אותה. פוגשים יהודים שנראים אמנם רחוקים, אך האמונה יוקדת בלבם. צריך לפנות אליהם בענווה, להאיר להם פנים, להקדיש להם זמן, לא להתייאש גם אם אין הצלחה מיידית". צריך להתפלל שכולם יחזרו בתשובה. גם הכי רשעים" (מורנו הרב).
הגמרא בברכות מספרת מעשה על בריונים רשעים שגרו בשכנות לרבי מאיר, והיו מצערים אותו מאד. היה רבי מאיר מתפלל ומבקש שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מדוע אתה מתפלל עליהם שימותו? האם משום שכתוב (תהילים קד) "יתמו חטאים מן הארץ?" אבל לא כתוב ייתמו חוטאים, כתוב ייתמו חטאים. שהחטאים שהם עושים ייתמו ויפסיקו, ולא שהם ימותו. ועוד הוכחה כי מדובר בחטאים ולא בחוטאים, המשך הפסוק הוא: "ורשעים עוד אינם". אם ימותו החוטאים, יהיו רשעים אחרים בעולם, שהרי דור הולך ודור בא. אך אם יכלה היצר הרע שלהם ויחזרו בתשובה, או אז יתקיים בהם ורשעים עוד אינם, הם לא יהיו עוד רשעים. לכן, במקום להתפלל שימותו, תתפלל שיחזרו בתשובה. קיבל רבי מאיר את טענת ברוריה אשתו והתפלל על הבריונים שיחזרו בתשובה ואכן חזרו בתשובה (ברכות י.).
צריך להתפלל על כל עם ישראל. צריך לקרב את כולם, להאיר להם פנים. רק ככה תבוא הגאולה. רבינו אומר "לא תהיו כעצים יבשים" והתכוון עצים שלא עושים פירות. ומהם הפירות? עוד תלמידים, עוד יהודים שזכית לקרב לאביהם שבשמים. זה מעל הכל. לקרב רחוקים, להפיץ את האור.
כל החיים זה מסע של קירוב לבבות. "רק כל נסיעותיו יהיו לקרב לבבות ישראל לאביהם שבשמים... גם רצונו היה שיסעו נסיעות בשביל זה כדי לדבר עם בני אדם. כדי לקרב נפשות לה' יתברך" (חיי מוהר"ן תקמ"ג).
"והעיקר שיהיה כוונתו בכל נסיעותיו וטלטוליו רק בשביל להתוועד עם בני אדם חדשים ולדבר עמהם מהתכלית האמיתי, ולעסוק בדברי תורה באהבה ושלום גדול, באופן שיכירו כולם את האמת לאמיתו וישובו אל השם באמת, כי רק בשביל זה מסבב השם יתברך את האדם שצריך לפעמים לכתת רגליו ולנסוע..." (ליקו"ה פקדון ה,יט).
כמה עלינו להקפיד ולהיזהר בכבוד אחינו, עצמנו ובשרנו, גם אם אינם נראים כשומרי תורה ומצוות, גם אם הם נראים רחוקים ומנוכרים. הרי לא פעם נוכחנו לדעת שהאמונה יוקדת בליבם ומלאים הם מצוות כרימון. כמה חשוב לקרב יהודים. זה הרי החסד הכי גדול שאתה יכול לעשות עם השני. אנשים שמתקרבים לה', הם מתחילים לחיות, מתחילים לשמוח, הם כבר לא לבד, יש אבא בשמים, יש משמעות לכל דבר שקורה, הכל בהשגחה פרטית, הכל לטובה. לנסות לקרב יהודים לצדיק. הצדיק שהוא שגריר האלוקות בעולם הזה, שהוא מחפש כל פרפור שיש לנו בלב, פרפור של עליה, של רצון להתקדש, של רצון להיות קצת יותר טוב, ועם הפרפורים אלה הוא מלמד עלינו כף זכות, מסנגר עלינו, וכך מקרב אותנו אל ה'.
לקרב עם הרבה אהבה. לא לחשוב שאני טוב מהשני, שאני כבר זכיתי והוא עוד כל כך רחוק. ה' מתפאר בכל יהודי ויהודי, גם אנחנו צריכים. תגיד לו "אשריך יהודי" ותראה איזה חיוך רחב מתפשט לו על הפנים. כי זה באמת האושר הכי גדול. שנולדנו יהודים. תראה לו את היופי של התורה, כמה שהתורה יפה, וכמה שהיא נוגעת לחיים שלנו ממש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.