לכאורה פרשה זו היתה אמורה להיקרא "מות שרה" ולא "חיי שרה" שהרי מיד בתחילת הפרשה מסכם הפסוק הראשון את מניין שנות חייה והפסוק שלאחר מכן מציין את מיתתה. אלא בא הכתוב ללמד אותנו שהחיים האמיתיים הם שם, לא פה. דווקא כשאדם עוזב את העולם הזה שחולף ועובר כחלום, דווקא לאחר פטירתו הוא ראוי להיקרא חי, כיוון שהולך לחיי נצח, חיים אמיתיים ומאושרים, אם אומנם סיגל לעצמו כאן בעולם הזה תורה ומצוות. אפשר היה לחשוב ששרה אמנו מאוד סבלה בעולם הזה, שהיו לה חיים מאוד קשים. שהרי היתה עקרה במשך תשעים שנה, ורוב שנותיה עברו עליה בנדודים, נוסף לכל הנסיונות הקשים שעברה לצד אברהם. ובכל זאת אומר רש"י הקדוש שכל שנותיה היו שנים טובות. שהיו לה פה חיים טובים. "אין יום שאין בו טוב", גם בימים הכי קשים יש אור מיוחד שממתין לנו, כדי שנגלה אותו ונתחבר אליו. (הזוהר הקדוש). בתוך התפילה, בהתבודדות, בין דפי הספר, בכל ארוחה וארוחה אם היא נעשית בקדושה כמובן, מחכה לנו אור חדש, אור שעוד לא זרח אף פעם, העניין הוא שסביב אותו אור של כל יום נמצאת גדר שחוצצת ביננו לבינו, גדר של טירדות, של דמיונות ובלבולים שאומרים לנו שהיום אי אפשר לעבוד את השם, היום אני לא יכול ללמוד, אני לא מסוגל להתפלל בכוונה, במיוחד אם יש איזה ארוע מיוחד, לטוב או להיפך חס ושלום, שאז הבן אדם מתבלבל לגמרי וברור לו שבכזה יום אי אפשר לעשות שום דבר. אצל אברהם ושרה זה היה אחרת. "ואברהם זקן בא בימים", כך מעידה התורה הקדושה בפרשת השבוע. מה זה בא בימים?
להמשך כנסו כאן:
אומר רבינו הקדוש שאברהם חדר את הגדר שמקיפה את הטוב שבכל יום, בא בימים זה נכנס בתוך הימים, הצליח להגיע לטוב שטמון בכל יום ויום, לא הפסיד אפילו לא יום אחד (ליקו"מ פד). לשרה אמנו היו חיים טובים. חיים של דבקות בהשם. בהיותה צדקת אמיתית קיבלה הכל באהבה, לא השמיעה מילה של תרעומת ואמרה תמיד "גם זו לטובה". אומרים חז"ל שצדיקים מהפכים את מידת הדין למידת "גם זו לטובה". אומרים חז"ל שצדיקים מהפכים את מידת הדין למידת הרחמים על ידי שהם מאמינים שהכל לטובה, ממילא זה נעשה לטובה. כמו שנחום איש גמזו היה אומר על כל דבר "גם זו לטובה" ונהפך לו לטוב.
יהודי שזוכר כל רגע שהכל מאת ה', החיים שלו חיים טובים. בלי זה, האדם הוא מקופח, הוא מתלונן, הוא עצוב, הוא מודאג, הוא מאשים, את עצמו ואת האחרים, הוא מתגאה, הוא מקנא, הוא אוכל יותר מדי, הוא מסתכל יותר מדי, כל מה שהוא עושה זה בשביל ההצלחה שלו, בשביל הכבוד שיתנו לו. רבונו של עולם, מה יהיה הסוף איתי? מתי אני אתחיל לחשוב עליך ולא על עצמי ועל הכבוד שלי?! הרב הקדוש רבי שמעון מירוסלב זי"ע האריך ימים והסתלק כשהיה בן קרוב למאה שנה. כשנשאל במה האריך ימים אמר: כל הקורות אותי קיבלתי באמונה וידעתי כי כולם מאת השי"ת וכי הם רק לטובה. והוסיף שכשאדם חושב שלא מגיע לו מה שקורה לו, לפעמים קוראים לו למעלה, טרם זמנו, כדי להוכיח לו שמה ניגזר היה צריך לקרות ושפטו אותו בצדק וביושר. אבל לאותם אנשים שמקבלים גזירת שמים באהבה, אין צורך לקרוא להם לשמים כדי להראות להם את דרכי ה' ולכן הם מאריכים ימים. מתי דוד המלך זכה להיעשות רגל רביעית במרכבה? כשקילל אותו שמעי בן גרא והוא אמר עזבו אותו, ה' אמר לו קלל. באותו רגע זכה!בית המקדש נחרב, אבל כל אחד מאתנו יש לו בית מקדש. כל אחד בונה לו את הבית המקדש הפרטי שלו כשהוא מתמודד עם כל הנסיונות שיש לו בכל התחומים ובכל השטחים ובכל רגע, ובכל ברכה שהוא מברך, ובכל תפילה שהוא מתפלל, והמחשבות שלו, איך הוא נלחם עם המחשבות הרעות והופך אותן לטובות, כל פעולה ופעולה זה אין סוף של התמודדויות, ובסוף, כשהוא הולך לישון, כפי שהוא הולך לישון ואומר קריאת שמע על המיטה, כך הוא זוכה גם מתוך שינה להיות מחובר. בשביל לבנות משכן בלב צריך הרבה להודות לה'. להלל ולשבח ולהודות לה'. תודה רבה על זה, תודה רבה על זה, יש כל כך הרבה תודות להגיד.מתי מרגישים שצריך להגיד תודה? כשרואים פתאום שנכשלנו, שאנחנו באיזה סוג של נפילה וברגע האחרון פתאום קרה לנו נס ולא נפלנו. או נפלנוכן, אבל נפילה קלה, לא נפילה גמורה. באותו רגע מרגישים את החסד של השם. או כשלא הולך לנו ונראה לנו שבעצם אנחנו לא יכולים לעשות כלום, ואז פתאום מרגישים שמשהו זז, ואז אנחנו אומרים לה' תודה. ומהללים."כל הצדיקים הודו לה', האבות, האמהות, כולם אמרו תודה. אבל לאה אמנו לא רצתה להפסיק להודות, לכן מה היא עשתה? קראה לבן שנולד לה יהודה, שתהיה לה תזכורת להודות להשם בלי סוף, כמה שיותר, שהתודה לא תיגמר אף פעם! לאה לא רצתה להפסיק להודות אף פעם! היא מלמדת אותנו שאדם צריך לעשות כל מיני דברים שיזכירו לו את הניסים שהשם עשה איתו ולא לעזוב את התודה והודאה! להודות! ולהודות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.