"נורא והיום"

מאת מנחם מן

בעומק היער עשרות ילדי חמד והוריהם מבלים את זמנם בנעימים ובמשחקי חברה מחכימים. המולת הרעש וצעקות השמחה השתובבו והתבדרו ברוח הסתיו החולפת. גילה ודיצה. ולפתע ממעמקי היער שאגת אריה קורעת לב ומטילת אימה. הכל נסו וייללו בבכי מחפשים מסתור מזדמן ומתפללים להינצל ממלתעות הכפיר. אך רק נער קטן נשאר במקומו וצהלתו על פניו אינו ירא ואינו חרד. "אמא" פונה ילד רך אל אימו "מדוע הנער אינו פוחד?" והאם מלטפת את ראשו של הינוקא ומסבירה "בני, הנער חרש. את שאגת הארי לא שמע ולפיכך אינו ירא."

**

אלפי בחורי ישיבות ואברכים חזרו השבוע למוסדות לימודיהם. והתחילו למעשה את "זמן אלול". לא תאריך ולא תקופה, לא חודש ולא עונה. וכמו שהיה זועק ראש הישיבה שליט"א: "אלול זה לא ספטמבר! אלול זה א-ל-ו-ל!!" כל כך פשוט כל כך אמיתי. אווירת הימים באמת מוסיפה להרגשת הטהרה האישית ולהחדרת 'הנוראות' שבימים הקרבים. אך האם אנו מבינים, האם אנו חיים את "אלול", האם בידינו המידע הנכון והאמיתי מהי העוצמה של ימים אלו? דומה כי בלהט המועדים והזמנים נטשנו לרגע את מהות הימים ואנו עוסקים אך בחישובי תאריכים. "שלושה שבועות לפני ראש השנה" "שבועיים" "שבוע אחרון של השנה". רגע, ואלול עצמו? קיים?

המושג המקודש 'ימים נוראים' נתפס אצל רבים כאל פרפרזה ל'ימי בין המצרים' חלילה. רבים וטובים מרגישים ואף חשים כי בימים אלו "הנוראים" חיינו אינם חיים. איננו מפנימים כי 'ימים נוראים' פרושם כשמם: 'ימי הוד ונשגבות'. כשאנו משבחים את בוראנו  בתפילת הלחש ומייחדים שמו "הקל הגדול הגיבור והנורא" כלום 'נוראות' זו מהי?  חרדה יש בה? איימה טמונה בה? ההפך הוא הנכון- 'נוראותו' של הקב"ה הינה בנשגבותו ובתפארתו. ואף ימים אלו –להבדיל- ימים נוראים הם, נשגבים ומפוארים.

בריחתנו מן המציאות אינה מועילה ואף מזיקה.  דומים אנו להפליא לאותו פושע נמלט ומסתתר המשים עצמו כאינו מאמין בדין הקרב. ועד שאנו תמהים על פלוני נמלט זה, נתמה קודם כל על עצמינו על 'בריחתנו' למקום מסתור של אשפה וזוהמה כאילו יום הדין אינו קרב ואינו בא. חלילה. אם נדע ונפנים כי מי שאינו ירא ואינו חושש אין זה מחמת 'גבורתו' המדומה אלא מחמת 'חירשותו' ואי שמיעת השאגה האיומה המחרידה כל לב "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו" אם נדע כל זאת ונדמה את לבבנו הערל לאוזנו הפגועה של הנער מרחבי היער, או אז נשכיל ונדע את מצבנו האמיתי ונכנס לחרדה אמיתית. לא חרדה מהלא נודע, לא איימה מעתיד בלתי ברור חלילה. בדיוק להפך- איימה מבורא העולם וחרדה מיום הדין הנודע והמציאותי. ואם לא נזיל כעת דמעה של חרטה של טהרה של קדושה, נאלץ חלילה להזיל דמעה כבדה ומלוחה של אדם הנתפס במערומיו.

וכמשלו של אחד מבעלי המוסר על קבוצת האנשים שביקשה להבריח את אוצרותיהם למדינה זרה, נמנו וגמרו להטמין כספם ותכשיטם בארון קבורה לשאתו על גבם ולעבור את גבולות הארץ. והנה בהגיעם למבדק הגבולות לא שמו את ליבם לשומר העומד בפתח וכשבת שחוק על שפתותיהם ביקשוהו כי יתיר להם לעבור עם תיבתם כי מת טמון שם וצוואתו להיקבר במדינה השכנה. שומר הגבול שפיקח היה, בקשם לפתוח את ארון הקבורה ומצא לנגד עיניו אוצרות ותכשיטים לרוב שהעונש על הנתפס בהברחתם קשה מנשוא. החלו בני הקבוצה בוכים ומייללים חרדים לגורם הקרב. פנה אליהם השומר ואמר "שוטים שכמותיכם! לו הייתם בוכים בהתחלה כשארון הקבורה על כתפיכם ומבטלים את בת השחוק מפניכם, אזי לא הייתם בוכים כעת."