מכתב לאחי החרדי

מאת ראובן הכהן אוריה

דאגתו המרגשת של הציבור החרדי ללוחמים ב"צוק איתן" אינה יכולה לכסות על העוול הבסיסי, של מגזר המצפה שרק אחרים ייהרגו למענו ולמען תורתו. דברי ריבות מלב מורתח
"כי יפלא ממך דבר… בין דם לדם…" (דברים יז ח). ואכן, נפלאו ממני ההפליה שבין דם לדם ומחזה התנומה החרדית בסער המלחמה הזו.
אחי החרדי! (הפנייה כאן הינה לקולקטיב הפועל כאידאולוגיה, כתנועה וכתרבות. ברור שישנם רבים היוצאים מן הכלל). במרבית ימי המלחמה הזו אמרתי לעצמי: הס קטגור וקח סנגור! ראה את פלאות המלחמה, את גבורת חיילינו ואת גלי החום, החיבוק והערבות שהביאה. ראה את אחדות העם! והנה, עבר תשעה באב, פסקה מעט האש, ושוב אני מבקש להסות את הקטגור: מבקשו שיפסיק לקטרג, מבקש להסיר את כתם העוון של ההפליה בין דם לדם והעמידה על הדם.
מאז פרצה המלחמה, לבי הדופק עם פעמי חיילינו הקדושים ומשפחותיהם התמלא בחרדה. גם בשעת האחדות הגדולה הזו סביב המלחמה הצודקת, לא נמלטתי מחרדת פרשת השבוע ההוא, פרשת מטות. עם שמיעת שמות הרוגינו למשפחותם, לבית אבותם ולמקומות מגוריהם, כשהכול נעשה מוכר, צפוף, קרוב ונוגע, לא נמלטתי מחרדת "תרבות אנשים חטאה" של ראשי מטות שלא נמנו בקהל.
זכרתי את דברי המדרש על הפסוק "וַיִּמָסרו מאלפי ישראל אלף למטֶה, שנים עשר אלף חלוצי צבא" (במדבר לא ה). לשם מה הכפילות הזו בלשון התורה, שואל רבי עקיבא, ועונה: "להביא שבטו של לוי" (ספרי על הפסוק). נזכרתי הלכה: פינחס כהן השלום יוצא בראש בני לוי, אלף למטה, לנקום את נקמת המזנבים. "לא כדרך שאחרים עושין, שהן משלחין חיילות והן באין לסוף, אלא כשם שעשה משה וכו', וכשם שעשה יהושע וכו', וכשם שעשה פינחס, שנאמר 'וישלח אותם משה… ואת פינחס'" (ספרי, פינחס קלט). נזכרתי הלכה ולא ראיתי מעשה אצל הקנאים העושים מעשה פינחס.
גם כשלבי יצא ופרפר על שני בניי הלוחמים עתה, ונחרד מכל רחש ואירוע מאיים, לא נמלטתי מקולו של משה, הגוער באחים החרדים שבפרשיותינו: "האחיכם יבֹאוּ למלחמה ואתם תשבו פה?"

להמשך המאמר כנסו כאן:



פטור מחרדת הקיום
בימי המלחמה מצאתי את עצמי מהלך בעיר חרדית, משוחח סלולרית עם בני. מלא דאגה על מיקומו, על ההוא שנפל ועל זה שנפצע. והנה נדמו לי אנשי אותה שכונה שמתקיים בהם ובה "אין פרץ ואין צווחה ברחובותינו". במחוזותינו אנו, אין בית אשר אין בו איש – או הוא או בנו או אחיו או אהוב ביתו, או חברו או תלמידו או חבר בנו או שכנו או בן שכנו הקרוב אליו – הנמצא בקו או מעבר לו. וכך רשת צפופה של חרדה עוטפת קהילות שלמות שבהן היחידים מתקשרים אהדדֵי, מתעדכנים, מסייעים, מזמינים ולצערנו מבקרים, מלווים ומנחמים. ולהבדיל הנה כאן בקהילה החרדית עולם כמנהגו נוהג. דרכיהם דרכי נועם ובכל נתיבותיהם ובבתיהם שלום.
ולא שחלילה אין אתם נותנים לבכם וכאבכם על המתרחש. ולא שאינכם מתפחדים מנפילת קסאמים שהפעם הגיעו אף לבני־ברק, ביתר וכדומה. ולא שפסק פיכם מאמירת תהילים כנגד הטילים שנשלחו, או שפסקתם חלילה מלימוד תורתכם שהיא מגנא ומצלא (אף שהישיבות בדרום התפזרו לצפון). אדרבה, בטוחני כי רבים אמרו הפעם תפילה לשלום חיילי צה"ל ולרפואת הפצועים. יתרה מכך, הקדישו זמן לימוד מיוחד להצלחת החיילים, וראוי לציון ביטול חופשת "בין הזמנים". ויודעני כי אף בגלי החסד הרבים היו בכם שנרתמו וסייעו, כחלק ממפעל החסד שהתברכתם בו.
אף על פי כן אשים פני כחלמיש צור ועל דעתי וחלוקתי אעמודה ואומר: אין בכם חרדת הקיום. אין אתם נוטלים בה חלק כחברה וכקהילה, וברוב המקרים, כמדומני, גם לא כפרטים (להוציא את חיילי הנח"ל החרדי מועט הכמות, המתקבל בדיעבד).
לא אפטור עצמי רק בכך שלא ראיתיכם ברב ובמעט בלוויות, שעה שהמוני בית ישראל באו והכירו תודה לאלה שאין ברייה עומדת במחיצתם. באו לכאוב ולתמוך במשפחות שומרי חייהם, שהמיתו עצמם בשל כך. בכללות, לא ראיתי את ראשי ישיבותיכם, מנהיגיכם, רבנים וראשי ציבור מנחמים אבלי ציון ומשתתפים עם הציבור בצרתו. לא באופן פיזי ולא בקריאה המונית מעל דפי עיתונות ותקשורת. לא בעצרות תמיכה ולא בכינוסי הזדהות. לא ראיתיכם גודשים את בתי החולים ומקיימים מצווה רבה של ביקור חולים ופצועים. ואף התקשיתי לשמוע בתחנות הרדיו שלכם את תעמולת ההתגייסות למיזמים של תרומה, סעד ועזרה, הכנסת אורחים וכדומה לחיילי צה"ל, למשפחותיהם, למשפחות בדרום ולמעגלים נוספים שנצרכו לכך בשל המלחמה – מה שהיה לחיזיון נפרץ בכלל האוכלוסייה.
לא אפטור עצמי באלו, כי לא בהם עיקר חרדתי. עיקר חרדתי, כאמור לעיל, הוא בחרדת הקיום ובסכנתו. עד שאין לך בן מת, פצוע אנוש או לכל הפחות בן אח או בן חבר קרוב – עד אז אינך מרגיש מהו מוות. עד אז אינך מבין את הנביבות והנלוזות שבאמירה "ממית עצמו באוהלה של תורה", אם זו באה בזמן פיקוח נפש וכמשקל נגד למוסר וממית עצמו במנהרות עזה. בהבחנה הזו שבין דם ממשי לבין דם מדומה – בזה דברי הריבות שלי כלפיך.
בכיו של בעל הקונטרסים
אחי החרדי, שמע סיפור. בימי מלחמת לבנון הראשונה (תשמ"ב) למדתי בישיבת "נצח ישראל" של הרב הגאון ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, בעל ה"קונטרסי שיעורים". הייתי היחיד מכל תלמידיו בעת ההיא ששירת בצבא. תכף לתחילת המלחמה ביקשתי את רשותו להתגייס ולהצטרף לגדוד המילואים שלי. הרב הקשיב בעניין רב לסיבות היחלצותי. נטל את ידי וליטפה תוך שהוא מרגיעני: לכשתיקרא תצא, אך בינתיים המתן ולמד. "בוא עמי", אמר, ויצאנו לטייל יחדיו בשעת לילה ברחובות שכונת רחביה כשידי חבוקה תחת זרועו.
לכל אורך הטיול הוא עסק עמי בסוגיית המלחמה להיבטיה השונים. הציג את "תוכניותיו הצבאיות" ושאל לדעתי. הביע את כאבו על הפגיעות ועל הנופלים. יעץ בפניי מה יחזק את יישובי העימות ואת מצב רוחו של העם וביקשני שאעביר זאת הלאה. כך סובבני בדברים של מבין, אכפתי, דואג ומעורב. כאילו לא היה לו לניצול שואה זה למי מלבדי לפרוק את רגשותיו ה"ציוניים־פטריוטיים".
למחרת היום, באמצע שיעורו הקבוע, תוך כדי מאמציי להתרכז וליטול חלק פעיל, שם הוא לבו לאווירה קלילה בקרב מקצת הלומדים. הישיש הענק הזה קם לפתע, דפק בידו על השולחן בחוזקה, קם ושאג כארי מסתער מסוגרו. "מרצחים! מרצחים! האחיכם יֵצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!", וכך פרץ הוא בבכי וגעה, "בחורי ישראל מוסרים נפשם ואתם יושבים פה?! מרצחים! מרצחים!". ועוד מילים, ושוב "לא תעמוד על דם רעך". כך דקות ארוכות, ולתדהמת כולנו.
רק לאחר שנרגע מסערתו הוסיף, "אם יש למי מכם איזשהו זכות ואישור לא להיות בשדה הקרב, זה רק אם אתם כעת בשדה הקרב, כמו חיילים, עם תנאי השטח ובלי פינוקים. מי שלא יכול לעמוד בכך, אסור לו להיות כאן אפילו רגע אחד, והרי הוא כאילו שופך דמים. רק מי שאכן לא רק מאמין אלא פועל כאילו בכל רגע הוא בלימודו נלחם על החיים יכול להישאר. מי שלא, שיקום וילך". עד כאן דבריו מזיכרוני.
אמנם להבנתי, וכפי שהורה לי, מי שקיים הכשר מצווה והכשיר עצמו בחובת גיוס להיות חייל קרבי בהידור עד מקום שידו מגעת, מחויב הוא בזמן החירום לצאת ולהעמיד עצמו למלחמת המצווה מפקחת הנפשות הגוברת על כל ערך חיובי אחר. רק לאלה שבדיעבד השתמטו מכך, "שדה הקרב התורתי" הוא התמורה המצפונית ההולמת. לדידי אין לפשוע ולהמתין בכוונה תחילה למצב אינוס זה.
במפגש עם האיש הזה, שהיה מגדולי ראשי הישיבות, פגשתי בגדולת הנפש שהכילה את צערם של ישראל ולא רק דרך האינטרס הצר של "עולם הישיבות". נוכחתי בייסורי מצפון כנים העולים מהיותו לכוד בדיסוננס שנכפה עליו ועל תלמידיו. מחד גיסא ערך לימוד התורה שבער בו, ומאידך גיסא הצלת נפשות כלל ישראל ומלחמת קיומנו שלאחר השואה. צר לי שאיני פוגש זאת בפרהסיה של עולם הישיבות (בדרך כלל מחשש הידבקות בלאומיות ובצבאיות).
כופים תורה מעוותת
אחי החרדי, הברית הפוליטית של הקואליציה הנוכחית הכעיסה חרדים רבים ובוודאי גם אותך. לא הבנתם כיצד מצביעי "הבית היהודי", האמונים אף על ערך לימוד התורה, חברו לחילונים לחקיקה בשוויון בנטל. המחאות הגיעו כדי כך שבספר דברי הימים הנכתב עתה בידיכם, שלומי אמוני ישראל, הכותרות הן: בימי מלכות ביבי־לפיד־בנט גזרה מלכות הרשעה, ממשלת ישראל והבית העמלקי, גזרות שמד על יראי ה' להעבירנו על דתנו ולהשכיח תורתנו, לולא עמד ה' לנו ועמדנו בפרץ ומסרנו נפשו בייהרג ובל יעבור.
אחי, העולם החרדי אינו מבין את עומק השבר שחשים אני ושכמותי. אתם אינכם מכירים בסירוב שלי להקריב את עצמי או את בניי ונכדיי למיתה למענכם ולמען מה שאתם והנהגתכם מאמינים בו. ובמיוחד כשברור לי שאמונה זו מוטעית לחלוטין בעיני ה' יתברך.
דמה בנפשך, כביכול באה המלחמה אל חברתנו־מדינתנו ודורשת להוציא להרגה מי מבינינו כדי שהשאר יינצלו. ואתם, אחיי החרדים, בסירובכם כחברה מתבצרת בתוכה להשתתף עמנו כתף אל כתף, כביכול (או שלא כביכול) מורים באצבע או אף דוחפים שדווקא מטובי בנינו יושלכו אל הארי הטורף. אנו באותה סירה מסוערת ומחוררת, באותה משאית מידרדרת, ואין שום סיבה שבעולם שתדרוש ממני לקפוץ ממנה אל מותי כדי שתמשיך בחייך הטובים.
יש מחיר למלחמה. יש מחיר להצלה מפני קסאמים ומנהרות. יש מחיר לפיקוח נפש, והוא אכן מספר הנפשות שהמלחמה גובה רחמנא ליצלן. ואתם אחיי החרדים כופים עליי את הוצאתכם מכלל המסתכנים והמתים, תוך ניצול טוּב הדמוקרטיה שממנה אתם נבנים ושאותה אתם כה מתעבים. וכשאני מתקומם מהעלאתכם אותי ואת בני על מזבח אמונתכם, כאילו בכך תהיה הצלתי והצלתכם יחד, הריני נאשם בפיכם, עם הרוגי המלכות ומקדשי ה', כגוזרי שמד!
הדברים בלתי נתפסים, במיוחד לנוכח העובדה שכל אמונתכם זו עומדת בסילוף תורתי ואמונתי ובניגוד ליושר השכלי ולצו המוסרי. גם את זאת אתם מבקשים לכפות עליי, את עיוות התורה ואת ההפרה של מצוות מרכזיות בה, ובמיוחד הגדולה מכולן, פיקוח נפש. אחר הדברים האלה – היאך לא יקטרג השטן וכיצד לא תבואנה שטנה ומשטמה במחננו? כיצד לא יבואו ייסורי איוב?
אגב, באופן דומה מוצגת הבעיה החברתית־כלכלית. שוב תינקט כאן לשון "אתם" רק בהכללה: אתם, בני "חברת הלומדים", הכופים חיי דחק על עצמכם, כופים עליי ועל חֶברתי־מדינתי לפרנסכם (מס הכנסה, ייצור, הנחות, ארנונה, קופת חולים, כספי חינוך, ייחודיים, ביטוח לאומי, תמיכות בישיבות וכדומה) בשם אמונתכם המוטעית שעליכם להפיל עצמם כחברת עוני על הציבור, מה שבעיני הרמב"ם ועוד רבים מגדולי ישראל הינו חילול ה'. לו הייתה בכם יושרה, וכבני לוי בחרתם בתורתכם וה' חלקכם ונחלתכם המספיק לכם, טוב הדבר! צאו והתפרנסו זה מזה! ולמה תמירו את הביטחון בה' בהשלכת יהבכם על חברות בכנסת ובממשלה המאפשרת לינוק מכספי השלטון ומנעמיו?
החילונים והמסורתיים, במקצתם או ברובם, אכן רחוקים מתורה ומצוות; ואולם בדבר זה שהוא קודם לכול, מה שהוא פיקוח נפש הפרט והאומה, במה שהכול יוצאים אליו ואין בו מקום להפלות בין דם לדם, בדבר זה אהבתנו מקודשת בדם. דמים בדמים נגעו, ואנו בני אותו דם ובני אותו עם.
קטרוג מקול דמי אחינו
זוהי מלחמת קיום. פיקוח נפש של כולנו. ואין לך, אחי החרדי, הזכות להגביל אותה רק לקיומי ולהוציא את עצמך כבת יענה מתמונת המציאות, בשל דמיונות שווא והסתמכות על ניסים. וזו גם מלחמת מצווה; זו גם מלחמת עזרת ישראל מיד צר; זו הִלכת "נוכרים שצרו ובאו על ערי הספר" על עסקי קש ונפש; זו גם מצוות "לא תעמוד על דם רעך"; זו גם ערבות הדדית; זו מצוות "עזוב תעזוב עמו", ועוד ועוד.
ואם עדיין תמשיך לחשוב שבכל זאת יש לך מפלט, דע לך שלא אתן לך. לא אתן לך את אהבתי, ולעולם לא תבין חלילה את שנאתי. ולעולם תאשים אותי ואת שכמותי בשנאת הדת והתורה וברדיפת היהודים ותרטון את הפזמון "בידוע, הלכה ש… שונא ליעקב", ולא תפסיק ללחוש לעצמך ולאחיך "תמיד ישנאו אותנו בגלל הנקודה התורנית־רוחנית־היהודית!" (ולא תזכור להוסיף, הנקודה המעוותת הזו).
אחי החרדי, איני יודע לחשב חשבונות שמים. אצלכם כבר הספקתי לשמוע שהמלחמה הזו באה על "גזרת הגיוס", ושוב יהיו רבים ביניכם שיתחזקו בדרכם המפלה (לא זו שבין דגל ואגודה האשכנזים לבין ש"ס הספרדים) ויאמרו, הנה החילונים והציונים הדתיים הוכו על מעשיהם. ובוודאי את נסי הרקטות תייחסו לתורות ולתפילות שלכם. אמונה הרי אינה יכולה להיות מופרכת על ידי מציאות מכחישה. אדרבה, לשם חיזוקה פעמים היא מספסרת בה.
ואף על פי כן, אפשר שהימים הללו שהחלו בחטיפת שלושת הנערים, ואשר מסתיימים ברוך ה' בניצחון במלחמה הצודקת הזו, הינם רגעי שיא לעם ישראל. רגעי שיא בהתלכדותו ובהבנתו שהעם גדול מסך חלקיו.
אפשר וימי בין המצרים שעברנו הם תמרור אזהרה ואיתות על תלותנו זה בזה וערבותנו זה בזה. דווקא מלחמת הקיום והקזת הדם מחדדת את זהות העם ואת משמעות קיומו. אפשר והם קטרוג מקול דמי אחינו הנופלים, הזועקים מן האדמה: אייכה? אי אחיך? את אחיי אנוכי מבקש! אם לא תצטרפו עתה ותמשיכו להסמיק את דמכם על חשבון דמנו ודם בנינו, אפשר שתסַכְּנו את ביתנו השלישי – שגם אם אין הוא כפי שדימיתם, לא היה לכם טוב ממנו מימות שלמה. את פתרון ההתחלקות, שתי מדינות לשני עמים (לא הספרדי והאשכנזי), "יהודה" ו"ישראל", כמדומה שאנחנו כבר מכירים. האם אנחנו יכולים, אחרי כל כך הרבה שנות עונש וסבל בשל ההפליה הזו, לעשות בכל זאת משהו קצת יותר טוב?
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד,