מדוע מתו? כי הגיעו לכזו דביקות שמחמת עריבות ונעימות יצאה נשמתם ונדבקה במקור העליון. אבל אסרה התורה לעשות כן. "וחי בהם" נאמר בפרשתנו (יח, ה), ולא שימות בהם (ר'ישראל מרוזין).
צריך להיזהר מרבוי אור. יהודי צריך לחיות עם הראש למעלה, אבל שהרגלים יהיו על הקרקע. יש חובות שאתה צריך למלא. יש אחריות למשפחה שלך. ויש גם ירידות בחיים. מה לעשות. צריך להמשיך לעבוד את ה' גם בירידה, גם כשאין התרגשות והתלהבות. מי שלא עוזב את ה' גם בתקופות הקשות של חייו, מי שלומד לברוח אל ה' כשרע לו כי הוא מבין שאין לאן לברוח, הוא זה שיזכה. כי ה' אוהב את העבודה הזאת שעושים גם כשלא מרגישים. אפילו שזה קצת. אפילו שזה בלי לב. בזכות זה תקבל בחזרה את הלב.
אי אפשר להיות כל הזמן למעלה, המהלך של החיים זה עליות וירידות. רגע אחד זה עליה ורגע שני זה ירידה. היינו עם ה' בתפילה, בשירים ובריקודים, בהתבודדות, עכשיו שבים למציאות הפשוטה, הנמוכה שלנו, עם הכעסים, עם הדאגות, בתוך הגאוה שלנו, בתוך היישות, ואז מקבלים איזה מכה, איזה הארה, איזה הבנה, קורה לנו משהו ואנחנו מבינים – גמרנו, צריך לרוץ אל ה', וככה, בכאלה זיגזגים אנחנו לאט לאט מתקרבים אל אבא. אדם יכול להגיד אין עוד מלבדו ולהגיע למסקנה שאין כלום, שהוא לא חייב שום דבר לאף אחד, וזה ההיפך מהאמת.
צריך לַשֵמּח, צריך להאיר פנים, צריך לדאוג לכל מה שחסר רק לזכור שהכל עושים לכבודו יתברך, הכל עושים לשם שמים. ואם
אתה עושה לשם שמים, ככה אתה בעצם ניכלל באין עוד מלבדו.
כל מה שאתה עושה צריך להיות קשור בתכלית. הכל זה כדי שתוכל להמשיך לעבוד את השם. זאת צריכה להיות הכוונה שלך בכל דבר שאתה עושה. ככה אתה אף פעם לא מתנתק.
רגלים על הקרקע אבל לא לשכוח להרים את הראש לשמים. לחפש איך להתחבר ואיך להתעורר, איך לשמור על קשר, איך כל הזמן לזכור את ה'. כי המציאות שלנו זה שכחה. עשו לי, פגעו בי, מגיע לי, הכבוד שלי, הזכויות שלי, הכל זה שכחה. אדם בעצם כל הזמן עם תן לי, תן לי, תן לי. ה' מבקש שניתן לו דבר אחד והוא יתן לנו מליונים. ומה זה הדבר האחד הזה? שנזכור אותו. אדם מבקש מה' תעזור לי להצליח. צריך לדעת שההצלחה של הבן אדם שהוא יזכור את ה'. שכל הדברים שקורים לו, הוא יזכור שאלה נסיונות כדי שהוא יראה שבמקרה הזה זה ה' ובמקרה הזה זה גם ה', כשטוב לו זה ה' וכשקשה
לו גם שם זה ה'. רגלים על הקרקע אבל הגוף, כל הזמן מתנענע, כל הזמן זז.
מורנו הרב: "כל מי שיש לו נשמת ישראל הוא צריך להיות כמו נר דולק! כמו שהנר מהבהב וכל הזמן מתנענע, שום רגע הוא לא נירגע ולא שוקט שניה אחת, כך גם מי שיש לו נשמה יהודית הוא חייב להתנוענע בכל רגע! הוא חייב להתלהב! הוא צריך להיות כמו נר.
התלהבות אמיתית אומר רבינו, זה רק ע"י לימוד תורה, רק על ידי לימוד גמרא. כי התורה זה אש, הגמרא זה אש, כשאדם לומד גמרא אז כל אות זה אש להבה, על ידי כל אות הוא זוכה לאש, כשהוא לומד הוא בולע אש, בולע גחלי אש. אדם יש לו התלהבות, יש לו אש, אחרי כן ההתלהבות פגה. למה ההתלהבות פרחה לי? למה ההתלהבות נמוגה לי? התנדפה לי? באתי עם כזאת תמימות, כזאת חמימות, אש להבה לה', פתאום זה נעלם לי, נלקח לי. רבנו אומר כי זה היה שום דבר, זה היה דמיון. זה אומנם דבר טוב שיש התלהבות, זה עדיף מאשר שיהיה בול עץ, חתיכת אבן, אבל זה לא יעזור לו כלום, עד שלא יקבל את ההתלהבות הפנימית עם דעת, עם עומק, עם שכל עמוק. אדם בוער, זה יכול להיות בערה לרגע, יש לך עכשיו דמים רותחים, דמים סוערים, אז אתה בוער לה'. עוד מעט הדמים ישקטו, הבערה תיגמר וגמרנו. אחד בוער חודש, אחד שנה, אבל אחרי זה... זה ניגמר. כי כמה אפשר לרקוד? אש תמיד זה רק עם שכל, זה רק עם למוד כי אז השכל מתנוענע ומוליד חום בלב".
אנחנו בשבת הגדול. שבת לפני פסח. אי אפשר לצאת ממצרים כי אם על ידי שבת. כי בשבת נתגדל שם ה' שניקרא גם הוא גדול. "כי לא יטוש ה' את עמו בעבור הגדול שמו". ה' גדול. הוא עשה את נס יציאת מצרים, הוא עושה את כל הניסים בעולם.
שבת שלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.