היה זה זמן קצר לאחר נישואי, כאשר למדתי ב"כולל אברכים" [מסגרת לימודית לאברכים בתקופה שלאחר נישואיהם] בחצרו של הרבי בניו יורק.
יום אחד נקראתי אל הרב חדקוב,
מי ששימש כמזכירו של הרבי, שאמר לי שיש לו משימה מיוחדת עבורי, משימה שהיא קודמת לכל שאר עיסוקי, כולל גם לסדרי הלימוד ב'כולל'.
הרב חדקוב סיפר לי על נערה צעירה כבת 17 הסובלת מקשיים רגשיים חמורים, תוצאה של מרד נעורים, "גיל העשרה", לבטים שונים בתחום הדתי, ובעיות משפחתיות - והרבי, באופן אישי, מסייע לה. ואני נקראתי להיכנס לעובי הקורה ולסייע לנערה בעת הצורך.
במהלך ארבעה חודשים השקעתי כ50% מזמני בטיפול בענינה של הנערה, ולכל אורך הדרך, כל צעד שעשיתי - היה לאחר התייעצות עם הרב חדקוב, שהיה מתייעץ לעיתים קרובות עם הרבי, וחוזר אלי עם הוראות מעשיות ברורות.
הנערה כתבה לרבי באופן ישיר, ובכל פעם שהרבי השיב לה - היא הראתה לי את המענה, והיינו משוחחים על המענה של הרבי. למרות עיסוקיו הרבים - הרבי היה משיב בתוך שעות ספורות מאז שקיבל את המכתב, לכל המאוחר ביום שלמחרת.
הרב קפלן מספר על מענה מיוחד, מבין רבים, שהנערה קיבלה מהרבי.
היא כתבה לרבי על הכאב והייסורים שהיא חווה, על מערבולת של רגשות שמתחוללות בקרבה, והיא פרטה זאת במספר גליונות-נייר. במכתב התשובה ענה לה הרבי בין השאר, שהוא "חש את כאבה", וכי הוא מזדהה עם ייסוריה ומלא אמפתיה לסבל שלה.
הנערה כתבה לרבי בתגובה: "רבי, אינני מאמינה לך". איך אתה יכול לחוש את הכאב שלי? אינך עובר את מה שאני עוברת! מה זאת אומרת שאתה "חש את כאבי"?!
בתוך כשעתיים התקבל מענה מהרבי.
הרבי כתב לה: "כאשר תזכי לגדול ולהקים משפחה, ובע"ה יהיה לך ילד משלך, אזי מטבע הדברים, בשנה הראשונה, שיניו של הילד יבקעו. זהו תהליך כואב, הרביד בוכה בגלל
השינים הבוקעות. לאורך כל אותה תקופה - אמו של הילד חשה את כאבו של הילד כאילו היו השיניים חותכות בבשרה-שלה.
"כך ממש - אני חש את כאבך וצערך".
דברים אלו של הרבי עשו עליה רושם עז, היא החלה להפנים את העובדה שהרבי אכן חש את מה שעובר עליה והרבי באמת מנסה לעזור לה, וכתוצאה מכך היא החלה בהדרגה להגיב בצורה חיובית, ובסופו של תהליך ארוך היא ברוך ה' הקימה משפחה למופת וזכתה לילדים משלה.
הגדי הקטן
שבת פרשת בשלח חלה ביום יו"ד בשבט. זה היום בו, בשנת תשי"א, הרבי קיבל על עצמו את ההנהגה. ביום זה הרבי נעשה למנהיג עם ישראל.
המדרש מספר כי משה רבינו היה רועה את צאנו של חמיו יתרו במדבר.
משה רבינו היה מוציא את הצאן למרעה באופן מבוקר. בתחילה הוא היה מוציא את הגדיים הקטנים, אלו שאוכלים את חלקו העליון הרך של העשב. כאשר הם אכלו ושבעו - הוא היה מכניס אותם אל הדיר ומוציא את הכבשים המבוגרים, אלו שיכולים לאכול את חלקו התחתון של העשב. וכאשר הם אכלו ושבעו -הוא היה מכניס אותם ומוציא את הכבשים הצעירים והחסונים - אלו ששיניהם חזקות ויכולים לאכול גם את שורשי העשב, ונותן להם לאכול לשובע.
למרות שמשה רבינו נהג כך עם הצאן - עדיין הוא לא נבחר להיות "רועה ישראל", להיות מנהיג האומה.
יום אחד גדי קטן החל לברוח מן העדר, ומשה החל לרוץ אחריו ולהחזירו את העדר. הגדי הקטן רץ ורץ עד שהגיע אל מעיין מים. משה הגיע אליו, נתן לו לשתות לרוויה,
ואז נשא אותו על ידיו והשיבו אל העדר.
אמר הקב"ה: אתה יודע לרעות את הצאן, אקח אותך לרעות את צאני, את עם ישראל.
מבחנו של המנהיג
זה מבחנו של מנהיג, זו תכונתו של רועה אמיתי, של מנהיג האומה - של משה רבינו בדורו ושל הרבי בדורנו.
כאשר אתה דואג ל"ציבור", גם אם אלו קבוצות בציבור - עדיין לא עברת את מבחן המנהיגות. גם כאשר משה רבינו דאג לצעירים לבד, למבוגרים לבד ולקטנים לבד - עדיין הקב"ה לא בחר בו כמנהיג.
אך כאשר הוא הוכיח שהוא דואג לא רק לכלל, או לקבוצות מתוך הכלל - אלא לגדי אחד, בודד, גדי יחיד שעזב את העדר, ומשה רבינו רץ אליו, נושא אותו על ידיו, ומטפל בו בחמלה וברגישות - כאן הוא עמד במבחן המנהיגות והקב"ה בחר בו כמנהיג ישראל.
הרבי דאג לכלל עם ישראל, בהיותו נשיא הדור - הוא דאג לדור. אבל הוא לא דאג רק לכלל, הוא דאג וטיפל באופן אישי בכל פרט מהעם. לכל כבש יחיד. הוא לא היה "נשיא הדור" של הדור ככלל, אלא נשיא של כל פרט ויחיד מהדור. הוא "חש את כאבו" של כל ילד מהדור, אם זה את כאבו הגשמי בשעה ששיניו בקעו ואם זה את כאבו הרוחני כאשר הוא עמד נבוך בנפש מבולבלת.
שבת זו, יום יו"ד בשבט, זה הזמן וההזדמנות שלנו לעורר מחדש את הקשר שלנו עם הרבי, באמצעות לימוד תורתו, באמצעות הפעולות והעשיה בהתאם להוראות שהוא הנחיל לנו, באמצעות תפילה על ציונו - מתוך אמונה ותפלה כי בקרוב ממש תבוא הגאולה האמיתית והשלמה, ונתראה בשנית שוב עם הרבי, עין בעין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.