ידוע, כי
גדולי ישראל מקדמת דנא הגיעו עם השלטונות להסדר של "תורתו אומנותו". וכך
היה נהוג עד היום, כי כל לומד מקבל "דיחוי" בכפוף למעמדו כ'בן ישיבה'. מאז
ומעולם היו חוגים ידועים שביקרו קשות את דרכם של רבותינו, וטענו בתוקף כי עלינו
לדרוש 'פטור' לכל יהודי שומר תורה ומצוות - ולא רק 'דיחוי' ל"תורתו
אומנותו" - ובדיוק כפי שעמדנו ע"כ בתוקף בגזירת גיוס בנות, שיהא פטור
מלא לכל בת דתייה. וכפי שנהוג אצל המגזר הערבי, שהפטור הוא כולל. היו שהגדילו
לעשות, והאשימו בפירוש את רבותינו בסכנת הגיוס המתעוררת מפעם לפעם, משום שנקטו בעניין
זה בדרך של 'פשרה' כביכול, ולא נקטו בדרך מלחמתם שלהם.
אולם
רבותינו זיע"א עמדו על המשמר לקיים את ההסכם עם השלטון במתכונת "יבנה
וחכמיה" דווקא. רבותינו, אחראים הם על כלל ישראל. אמנם, בחוג המצומצם של
היישוב הישן, ניתן להתקיים בדרך 'איני מכיר' - על כל הנלווה לכך, אבל רבותינו
אחראים הם על הכלל. הם הכריעו, כי עיקר השמירה עבור הציבור, היא ההסתופפות בהיכלי
התורה, ואם לא יהיה מוסדר ומוכר העניין ע"י החוק, הרי שהקשיים עלולים להרתיע
רבים, ויתמעטו ח"ו לומדי תורה. משום כך, נזהרו מאוד ממהלך של "איני
מכיר" בעניין זה, ופעלו בדווקא שיתקבל הדבר אצל השלטונות כחוק מוכר, מה שאיפשר
את פריחתו הגדולה של עולם התורה, ללא הפרעה.
ומאז ועד
היום, איש אינו חושב לשנות את דרך רבותינו בעניין זה, ולבוא בדרישה חדשה של פטור
לכל. מדברים תמיד על שמירת הסטטוס קוו – שמירת מעמדם המיוחד של לומדי התורה - ללא
כל שינוי במצב הקיים.
יש להדגיש
כי, כמובן, אין הדברים נוגעים כלל בשאלת עצם הסכנה שבשירות בצבא. מדובר בשתי
סוגיות נפרדות לחלוטין! לדידן, ידועה היטב דעת רבותינו, כי בעצם השירות ישנה סכנה
רוחנית גדולה, וכפי שהדגיש מרן רה"י הגראי"ל שטינמן שליט"א במכתבו
(ח' אדר תשע"ג), כי: "עצם השהות במסגרות הצבא, הוא גורם לסכנה רוחנית
גדולה ה' ירחם. וזה הרי ההיפך ממה שאנו מחנכים את בנינו.. זה האסון הכי גדול עלינו
שלא נוכל לקיים רצונו ית' כראוי ובנפשנו הדבר." זה, במה שנוגע לדידן.
אמנם כלפי מה שנוגע להתמודדות מול גורמי השלטון, בזה העמידו רבותינו את הנושא דווקא
על בסיס "תורתו אומנותו", מתוך האחריות והזהירות הנדרשת לרגישות הנושא,
ומתוך דאגה וחרדה לקיומו של עולם התורה מבלי כל הפרעה ח"ו.
חובת
הזהירות מרוחות זרות
בתקופה
האחרונה מנשבות בשולי המחנה רוחות זרות. גישה חדשה של "זחיחות דעת" כלפי
הסכנה החמורה העומדת לפתחנו. אין חשש אמיתי, אין פחד אמיתי, מדברים בזחיחות ובביטחון
מדומה, על עימות שיפתור את כל הבעיות. "רק נראה להם את כוחנו, והם ייכנעו לכל
הדרישות.."
רבותינו מצוקי
ארץ היו רחוקים מאד מזחיחות מסוג זה, ובכל שלב בו עלתה שוב לדיון שאלת גיוס בני
הישיבות, נזעקו לפתור העניין בדרכי שתדלנות, לשלוח נציגים להשתתף בדיונים
במסדרונות השלטון בכדי לשמור על קיומו של ההסדר החוקי, ולהימנע מעימות העלול לטמון
בחובו סכנות לכלל. ולדוגמא, כבר בשנת תשמ"ז, כשהוקמה וועדה ל'בחינה מחודשת של
הפטור מגיוס של בחורי ישיבות' ("ועדת הכהן"), מרן רבינו ה"אבי
עזרי" זי"ע לא אמר כי יש "לטרוק להם את הדלת בפרצוף" ושרק
יעזו להתחיל אתנו... אלא שלח לוועדה נציג ציבור מנאמניו לפעול לטובת העניין, ואף
שיבח בעיתון את פעילותו בדיוניה ("יתד נאמן" כ"ג תשרי תשמ"ח).
וגם לאחר שהגיעה הוועדה למסקנות חמורות, המשיך מרן לדאוג שיפעלו הנציגים מול גורמי
השלטון, וכל זאת מתוך החרדה והזהירות הנדרשת לטיפול בנושא חמור שכזה.
בדברים
נסערים שנשא בפתיחת "ירחי כלה" באותה שנה, ביטא את החשש הגדול מתוצאות
הרות אסון: "אמנם אני יהודי זקן, ואין לי כח אפילו להרים את הסטנדר, אך אומר
ברורות בשם כולם, שאם יבא זמן ותהיה גזירה כנגד עולם התורה, מרים אני את ידי ואומר
"אם אשכחך ירושלים", כל בני התורה לא ישכחו את ארץ ישראל, אך כולם ילכו
לגלות ולא תשכח תורה מעם ישראל!" מרן זיע"א חשש מהבאות. הוא חשש שנאלץ
ח"ו לחפש מקום אחר, על אף החורבן הכרוך בכך. הוא "לא ידע" כי יש
לנו ביטחון ע"י 'פתרון הקסם' לצאת לרחובות, לחשוף זרועות, ולפתור את הבעיה
לאלתר..
ואפילו
בגזירת גיוס בנות, הגם שכבר עברו שנים רבות מאז שהחוק הפך ל"אות מתה",
חרד מרן זי"ע על הדאגה לסידור העניין באופן חוקי, וכפי שמספר ר' שלמה לורנץ
ז"ל בזכרונותיו:
"בהסכם הקואליציוני בתשל"ז דרש מרן כי נכניס את העניין של
תיקון חוק שירות לאומי לבנות דתיות. שאלתי את מרן והרי החוק שבק חיים, הממשלה
השלימה עם העובדה שחוק זה אינו ניתן לביצוע, כי בנותנו תעמודנה במסירות נפש.
וא"כ לשם מה לעורר נושא לא אקטואלי. מרן השיב: "עלינו לקחת בחשבון כי
יתכן שיתעוררו וישאלו מדוע הממשלה אינה מבצעת חוק שעומד בתקפו? ולכן חשוב שנהיה
ערוכים לכך". לפי יוזמתו של מרן הוכנס בהסכם סעיף נוסף כי הממשלה אחראית
שהחוק לא יבוצע.
כעבור תקופה התברר כי חכם עדיף מנביא. לאחר מספר שנים הוגשה עתירה
לבג"ץ נגד הממשלה מדוע אין חוק שירות לאומי מבוצע. כידוע ניתן להכריח את
הממשלה לבצע את החוק ע"י החלטת בג"ץ. הודות לזהירותו של מרן, בעקבות
ההסכם נאלצה הממשלה להכניס סעיף בחוק, שהחוק תלוי בהסכמת הממשלה. הודות לתיקון זה
נמנעה התערבותו של בג"ץ ('במחיצתם' עמ' 380)".
הנה כי
כן, הגם ששנים רבות עברו מאז שהפך החוק לבלתי ישים, מרן זיע"א, באחריותו הרבה
על הכלל, לא הסכים לגישה של "שלום יהיה לי", אלא דאג לפרטי הפרטים של
הטיפול המעשי והחוקי מול גורמי השלטון.
באופן
כללי, חשש מאוד מרן זיע"א מהגברת השנאה בציבור החילוני, ומהסכנה שבעקבותיה. בשנת
תשמ"ט, עם בחירתם של נציגי דגה"ת, חידש מרן דבר שלא היה מקובל עד אז, כשיזם
פגישות בינם לבין נציגי שינוי ר"ץ ומפ"ם, במטרה מוצהרת להמעיט את השנאה
לציבור החרדי, ולמנוע נזקים בעתיד. הדברים אף פורסמו ב"יתד נאמן" (ב'
כסלו תשמ"ט), וזוהי רק דוגמא אחת מפעולותיו בעניין זה. ברוח זו התבטא מרן גם
בנושא ההפגנות, וכפי שמופיע בשימושה של תורה (עמ' ר"ג): "מרן
זצוק"ל נמנע מלהשתתף בהפגנות וכינוסי מחאה המוניים ואמר כי אין דעתו שלמה עם
דרך זו.. ההפגנות אינן הדרך היחידה. לעיתים בשתדלנות שקטה וחכמה ניתן להשיג הרבה
ובקלות. ההפגנות הן רק 'נשק לשעת חרום ממש' כאשר כלו כל הקיצין, ורק בלית ברירה
ובמקרים נדירים מאד (כמו בגזירת גיוס בנות).. כל יציאה להפגנה ולכינוסי מחאה
המוניים דורשת שיקול דעת גדול. ויש לזכור שגם בזה נאמר הצפינו עצמכם ואין
זה מן החכמה לערוך מפגני כח גרידא, שלעיתים מרגיזים את פורקי העול ומביאים לתוצאות
הפוכות".
מאז
ומעולם רחקה דרכנו מבטחון מדומה. אשליה מסוכנת מסוג זה, מצויה הייתה בחוגים כוחניים
המאמינים ב"ראשית צמיחת גאולתנו". אלא שגם שם היא הכזיבה.. הם היו
בטוחים, כי הצבא והמשטרה לא יעזו לפגוע בהם בציפור נפשם, אם רק יעמדו על כך בכח.
ומה נדהמו לראות, כיצד חרף התנגדותם העזה בהפגנות ענק, בחסימת כבישים וכדו', פגע
בהם 'שלטון החוק' בצורה הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת. ההסתה התקשורתית המתמשכת
כנגדם לאורך שנים, מצאה מקום להתפרץ, והתוצאה הייתה אכזרית והרת אסון.
הסכנה
העומדת לפתחנו
לחידוד
האבחנה, נבהיר יותר את מצבנו האקטואלי. כפי שכבר אמרו ראשי הישיבות כמה פעמים,
אילו היינו נדרשים ללכת לכלא, היינו הולכים בראש מורם. שום דבר לא ישבור את רוחנו!
יכולנו לטיטוס ונבוכדנצר, ויכול נוכל גם להם!
אילו אכן
היו זוממים לגייסנו בכפייה, היינו סמוכים ובטוחים כי חוק זה ייהפך ל"אות מתה"
בספר החוקים, כאשר כל אחד מאתנו יתנגד בכוח לגיוסו. וכפי שהיה בעבר בחוק גיוס
בנות, כאשר הבינו כי הבנות תתנגדנה. אולם, המצב כיום הוא, שהשלטונות אינם מעלים
כלל בדעתם למלא את בתי הכלא באלפי בחורי הישיבות. האפשרות הזו אינה על הפרק, ולא
זהו הנושא. [לשוחרי הכלא נכונה אכזבה במקרה זה..]. המזימה היא להערים קשיים חוקיים
כאלו ואחרים על לומדי התורה. לקצץ בנטיעות. לעניין זה, התנגדות כוחנית, לא תהפוך
את החוק ל"אות מתה".. - היא פשוט אינה נוגעת לעניין. טענו בחיטים והודה
לו בעצי שיטים עומדים...
כמובן,
שעולם התורה בכללותו, יעמוד כחומה בצורה ולא ייכנע לקשיים כל שהם, גם אם ח"ו
יהיו. אולם כל עוד שלא נגזרה הגזירה, אפשר לפעול, וחייבים לפעול. עיני העדה
הנושאים במשא הדור, חוששים מאוד "שלא נבוא לידי ניסיון", ואינם נחים
לרגע בעניין, משום שהם דואגים באמת לאלו שהסנקציות עלולות להוות עבורם ניסיון לא
פשוט. ככל שהקשיים והסנקציות חמורים יותר, כך גדלה הסכנה בעניינם, כפי חומרת הניסיון
כך חומר הסכנה, ואין להקל ראש בעניין חמור זה. על כך בדיוק מזרזים ומחזקים רבותינו
את שלוחי דרבנן, ללחום את מלחמתם של אותם נחשלים, ולדאוג שלא יגדל הניסיון
ח"ו.
מי
שמתעלם מהסכנה ומנסה לחבל בפועל בפעולות הצלה קריטיות אלו, אח הוא לבעל משחית.
בדרך זו, הרי הוא גורם לכך שהקשיים יישארו על כנם ח"ו, ובכך הוא מסייע מבלי
דעת, ובחוסר אחריות נורא, למזימת השלטונות לזנב בנחשלים. התנהלות פזיזה בזמן שכזה,
עלולה להיות אסון לדורות!
אותם
גורמי שוליים, מצדיקים את ההתנהלות הבלתי אחראית בטענה של "חיזוק
פנימי", כאשר כל בר דעת רואה כי הדבר הוא בדיוק להיפך. שהלא דווקא מטרת
החיזוק הפנימי, היא היא המחייבת את ההתנהלות האחראית. הזקוקים לחיזוק הם הנחשלים,
ורוחות המלחמה אינן פותרות בשום אופן את בעיית הקשיים החוקיים המעיבה עליהם. רוח
המלחמה, גם לו יהי שיש בה בכדי להשפיע עליהם, הרי תפוג בהכרח לאחר זמן. הגורמים
החוקיים, הם אלו שהשפעתם נמשכת לאורך השנים, ובהם טמון החשש האמיתי מפני תהליכים מסוכנים.
כפי שפתחנו בתחילת דברינו; עבור חוגים אחרים,
דרך 'איני מכיר' אינה מהווה סכנה. אולם עבורנו, עבור הציבור הגדול שבאחריותנו, הרי
היא מהווה סכנה חמורה. הניסיון 'להעתיק' דרך זו, מהווה איום חמור על קיומו של עולם
התורה במתכונתו וצביונו, ועל המשך פריחתו בעתיד.
הזחיחות,
הפזיזות, והאחריות הלקויה, הינן האיום הגדול ביותר על עולם התורה, בשעה גורלית זו של
מאבק על קיומו. העמידה על המשמר כנגד רוחות זרות אלו, לבל ייקנו שביתה במחננו, היא
היא העמידה על המשמר בגזירת הגיוס. דא ודא אחת היא!
הדרך
לחיזוק פנימי
אם אכן
רצוננו לדאוג לחיזוק פנימי אמיתי, הרי זה בדרך של סור מרע ועשה טוב. סור מרע,
למנוע את הקשיים החוקיים שעלולים להפריע. זהו תפקידם של שלוחי דרבנן - ולא
תפקידנו. תפקידנו כציבור הוא לחזקם ולעודדם במלאכת הקודש, לבל יגורו מאינטרסנטים
חסרי מצפון, המנגחים אותם בדרכים שונות; הן בעלילות שקר מכוערות וקונספירציות
הזויות, והן בהטלת מורך ורפיון ידים, כביכול המערכה החוקית אבודה, ואין סיכוי
למאמצי ההצלה במישור זה.
עשה טוב,
זהו תפקידנו שלנו. לחזק בפנים, בהיכלי התורה, כפי שכתב מרן רה"י שליט"א במכתבו
מהשבוע שעבר: "כל אחד ישתדל להוסיף תורה. והוא בקביעת עיתים לתורה. ובני
ישיבות ילמדו יותר בהקפדה לנצל את הזמן ללימוד תורה שזו הדרך היחידה להינצל מן
הגזירות הנוראות".
עלינו לדבוק בדרך הישרה ללא שום עקמומיות, בדרך המסורה מגדולי ישראל זצוק"ל
ויבלחט"א. איש על מחנהו ואיש על דגלו; שלוחי דרבנן העומדים בפרץ - בחזית
החיצונית תחת הדרכתם המפורטת של עיני העדה. ועולם התורה בכללותו - בחיזוק הפנימי
בהוספת חיילים לתורה, ובזעקה לשוכן מרומים כי ירחם פליטת עמו, עד ישקיף וירא ד'
משמים, במהרה לעינינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.