"מדעי הרוח"

מאת מנחם מן

בשנת ה'תרכ"ח (לערך) הומצאה הגדולה שבהמצאות. 'מנוע הקיטור' מה שהיום נתפס כמיושן שבמניעים, היה אז בראשית דרכו והרעש הגדול שיצר המנוע (תרתי משמע) בהתהוותו היה בלתי נתפס. פרסים ומדליות עטויי שבח הוענקו למדען הצעיר שגילה את כח הקיטור ושמו התהלך למרחקים. אין אפס, המנוע אכן שינה את פני ההיסטוריה. הלכות שוכתבו מחדש, ומסעות תוכננו אחרת. חדל הלכות "טיפול בבעלי חיים לצורך רכיבה בחול המועד" (שו"ע או"ח תקל"ו) ומעתה אמור "הטיפול ברכב ובאביזריו". פריצים ואנשי שררה החליפו את צי הכרכרות בכאלו הממונעים בקיטור ונראה היה כי תקופת הזהור החלה. גולת הכותרת נרשמה עם תחילתן של מסע הרכבות. מאות ואלפי פועלים קשי יום קיבלו צווי קריאה לסלילת פסים מעיירה אחת לחברתה וממדינה לרעותה ושקשוק גלגלי הרכבת נשמע להמון כפעמוני מבשר הגאולה. בספרי ההיסטוריה של אותם הימים מתוארת התקופה בצבעי זוהר ובהילת רוממות "העולם חייב את חייו לממציא הקיטור" הליצו אז בביטאון האמריקני 'הניו יורק טיימס' ואכן, דומה כי בזאת הפעם לא הגזימו הלבלרים. העולם עם קיטור ובלעדיו היה כשתי מציאויות שונות.

לא רבים יודעים, אך עוצמת הקיטור התגלתה ממש במקרה. במטבחו של מדען עלום באירופה עמד סיר על גבי הלהבות המכיל תפוחי אדמה ומים, עם רתיחתם של המים ובעודם מבעבעים הבחין בעל הבית כי מכסה הסיר מתרומם קמעה בעקבות לחץ האדים. חשבון פשוט הוליד תיאוריה ששינתה את פני העולם; "אם בכוחם של ליטר מים מבעבעים לדחוף מכסה של סיר, הרי שאלף ליטר ידחפו פי אלף" וכן הלאה עד לדחיפתה של אניית מסע עוצמתית בכח עוצמת הקיטור. פשטותו של הגילוי הוציא לא מעט מדענים מדעתם ויש שתלו את התאבדותם המפורסמת של שני מדענים גרמניים באותה תקופה, בחדלון העמוק שתפסם כשלא היו אלו שנתנו את ליבם לדבר וגילו את הקיטור. הם לא עמדו בבושה הגדולה כי בינה פשוטה שכזו נעלמה מתודעתם.

כל כך רחוק נזרקה התובנה והגיעה עד לשערי ישיבת סלבודקא המפורסמת. גם שם בין הכלי אורייתא - בין שפתותיו הדובבות של רבא ובין "אמרה לי אם" של אביי, דנו הלמדנים בינם לבין עצמם כיצד חלפה ההבנה מתודעתם ורק הוא המדען הצעיר גילה את כח הקיטור, והלא חכמה גדולה או דעה ברורה אין כאן אלא רק התבוננות. והיא שכחה.

עד שדרשה המשגיח ר' מיכל דוד שלפוברסקי וכך אמר: הן אמת, במושכל ראשון לא חידש המדען ולא כלום, הלא הקיטור קיים וכוחו עודנו מששת ימי בראשית. אין המצאה זו גדולה כשאר המצאות דוגמת המספרים (לאונרדו ד'ה ווינצ'י) שדרושה התבונה והחכמה להשכיל כי חיבור סכין בסכין יביא תועלת עצומה. ואילו כאן לא המציא המדען ולא כלום, אך גדולה מזאת עשה, הוא 'גילה' את הקיטור. הוא התבונן, הוא חשב, והוא בכוח התבוננותו, העביר את עוצמת הקיטור מהסיר שבמטבח אל עבר פסי הרכבת ומשם לשינוי העולם. ועל זאת בלבד, על התבוננות זו מגיעה לו זכות ראשונים ואת הגדולה שבפרסים. – כמה מבהילים הדברים. כולנו עוברים מול סיר מבעבע ומול שמש זורחת והתבוננות? אין ואפס. בושה.

"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" חדשים לא נאמר, אלא "כחדשים". וזו בדיוק הדרישה וזו בדיוק המטרה לקחת את הדברים הישנים, להתבונן דווקא בהם ולהפכם לחדשים. לקחת את כח האדים שבסיר המונחים מששת ימי בראשית ולחדשן כקיטור המוביל ספינות. זוהי הגדולה וזוהי הדרישה.

*

כמה עצומים הדברים וכמה מפחידים. בכל יום זורחת עלינו השמש, ואנו מתעלמים. בכל חודש "נולד" ירח ואנו כלל לא רואים. בכל חורף מגיע הגשם ואנחנו בכלל לא מסתכלים. והתשובה פשוטה וברורה "הכל ישן" הרי השמש היא זו של אתמול וזאת שתזרח למחרת. הירח בהיותו סער ובשלמותו הוא אותו כוכב ומה לנו כי נתפעל. חיטה הצומחת מרגבי האדמה? גם זו לא 'חדשה מרעישה' הלא אין חדש תחת השמש. ופה מונחת המכשלה. כאן נמצא 'מכתב הפיטורין' שלנו מהיותינו מדענים, מהיותינו מגלי עולמו המופלא של בורא העולם.

דווקא עכשיו, "בימים כתיקונם" שבהם 'תחזית מזג האוויר' היא חדשה מרעישה (ב"ה) ודיווחי תנועה מעניינים יותר מחדשות השעה שתיים. דווקא ברגעים כאלו כשהכל רגוע ושליו, מחובתנו ומתפקידינו לעמוד ולהתבונן ולהמציא "קיטורים" חדשים בשבחו של בורא העולם.