"כדג בלי מים"

מאת מנחם מן

בעיירה פלונית, במקום פלוני ובתקופה פלונית, התגורר פריץ העיירה בבית מרהיב עיניים. יש שיאמרו בית ויש שיתעקשו לקראו ארמון דווקא, או אם תרצו טירה. ובמה דברים אמורים; חומות אבן בנויות בידי אמן עמדו בצורות סביבות גינות רחבי ידיים המלאים עצי פרי ופרחי בר נדירים. ערוגות ערוגות ובהם צומחים ממיטב הפאר שבטבע, ריחניים ושאינם, בריאים ושנגדם. כיפת השמים פרושה הייתה ממעל והשוותה למקום מראה פסטורלי מן האגדות. ואכן אגדה היא. גולת הכותרת הייתה בריכת המים הענקית שבה שטו זה לצד זה מאות דגי ים טורפים ונדירים. דגי פירניאהשבכח שיניהם לחתוך בשר אדם על עצמותיו, לצד כרישים צמאי דם שבשר חמורים הוא מזונם. היה הפריץ נוהג להביט בהם מידי יום ולדמיין במוחו הטורפני מה יקרה אילו, אילו יכנס אדם לתוך בריכת הדגים.

והנה, באחת הימים ובאחת התקופות, ערך הפריץ מסיבה לכל חבר מרעיו. שמא יום הולדתו או אירוע סנסציוני אחר הייתה הסיבה, זאת לא נדע לעולם. וכטוב ליבם של משתתפי מסיבת ההוללות ביין, קם הפריץ היסה את הקהל וכה אמר: בגינתי בריכה, ובבריכה דגים טורפים. מי מכם המוכן להיכנס לתוך המים ולחצות את הבריכה בשחייה ואעטר את סלו ככל גודל משקלו בזהב טהור. ההצעה היתה מפתה בהחלט, אך איש מהמסובים לא חשב אפילו בליבו להמר על חייו בכגון דא. אלא שלפתע חזו עיני הכל בצעיר נמרץ בן פריצים מיוחס השוחה במים במהירות ובחפיזות, נאבק בדגים ונלחם בכרישים, ננשך ברגלו וממהר פן ריח הדם יביא עליו את שאר הכרישים, חותר שמאל וגם ימין ועולה מן המים. פצוע וחבול אך חי. מחיאות כפים סוערות ליוו אותו ביציאתו והפריץ נפעם כולו ניגש אליו ומברכו. "אמור נא לי" הוא פונה אליו "מהיכן האומץ, מהיכן התושייה. גיבור חיל הנך וראוי אתה לכל שבח"–אלא שלזאת איש לא ציפה, בן הפריצים הגיבור דחף מעליו את הפריץ ומיקד עיניו בקהל "את מי אתה מחפש" שואל בעל הבית. וכשעונה הגיבור את תשובות מקבלת הפרשה תפנית חדשה "את בן הבליעל אשר דחפני אל תוך המים, אותו אנוכי מבקש" הלם בקהל. לא גיבור ולא בן גיבור. נער צעיר שנזרק למים המסוכנים ובלית ברירה חילץ את עצמו מסכנת המוות.

*

כולנו גיבורים. שוחים ונאבקים בחיים הטורפים. נלחמים ברגשות ונפצעים ממנות משכל מיותרות. אל המים נזרקנו בעל כרחינו ושלא בטובתנו כאמרם ז"ל: "בעל כרחך אתה חי" ובכל זאת שוחים. בעולמינו רצוף הניסיונות ועמוס הבלבולים זאת בהחלט 'חכמה גדולה' לשרוד. בעולם שבו מילה מיותרת לאדם מיותר עלולה להסתיים באלימות, בעולם שבו הפרוץ מרובה על העומד בהחלט ניתנת זכות ראשונים לזה הנשמר, לאיש הנזהר והשורד מול גלי הים ודגי המוות. "בראתי יצר הרע" מכריז הקב"ה. זאת עובדה, אלו החיים. אך דרך ההתמודדות גם היא הוכרזה: "בראתי לו תורה תבלין". ובדיוק כמו שפלפל שחור יהיה מאוס כתבלין על ריבה ויהיה נצרך בסיר החמין, כך הוא תבלין התורה. מול היצר הדורסני רק התורה משמרת, רק התורה מצילה. תבלין אחר רק יזיק.

התורה אף מכרזת על נוטריה ומשמרתם. צאו וראו מה בין בני לבין חמי. מה בין מנהיג תורני לבין 'מצביא דגול' ו'לוחם נאמן'. בשעה שבה נלחמו ערוצי התקשורת ביניהם לבין עצמם מי הוא זה שיצליח להוריד יותר ויותר ממספר האנשים המשתתפים בהלווייתו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל מבלי לפגוע במציאות המשקפת בעין אנושית. נלחמו אותם ערוצים בדיוק את אותה המלחמה רק להפך.. "תשע מאות איש בהלוויות ראש הממשלה שרון" הכריזו הממעטים והותקפו בכעס ע"י הכלבים משמאל "לא נכון! היו אלף" אההם. שיהיו אלף. רק שיהיו. כשהטביע שרון בשעתו את המשפט "איפוק זה כח" אולי התכוון אף לרגעים אלו שבהם מתאפקים האנשים ובוחרים שלא להגיע ולהשתתף בפסטיבל התקשורתי שתוכנן שמונה שנים ונפל ארצה מרוסק בקול רעש אדיר כאותם מסכי הפלזמות הענקיים שהוצבו מחוץ לחוות השיקמים לטובת "ההמונים" ונותרו שוממים ומאובקים. יהי זכרם ברוך.

הכלבים, ששתקו בצאת ישראל ממצרים, זכו לקבל את בשר הטריפה. אך שימו לב, הצפרדעים שקפצו לתוך האש ומסרו את נפשם ממש, לא זכו למתנה כזו או אחרת. מסתבר, שלפעמים לשתוק קשה יותר מלהשליך את עצמך לתוך האש. ומסתבר כי מעלת השותק גדולה מזו של מוסר הנפש.. –נשתוק אם כן, אף אנו.