"צא ולמד"

מאת דוד מן

הימים, הם ימים של חשבון נפש. העם, זה שעד אמש עוד היה רוחץ בשגרת יומו והולך אחר תאוות ליבו, עומד עתה כפוף משהו, עיניו נוגות, לא זו העת לשוב ולהתלוצץ, לעמוד ולשחוק. עתה אלו ימים של רחמים, ימים בהם המלך פורש זרועותיו, נכון לקבל אליו בחזרה את השבים אליו באמת, את המצרים על חטאתם ואת היראים אל נפשם. לא עוד ימים של חשכת מאורות עצמית ולא ימי פריקת עול אלא ימי הטוהר.

*

מעשה שהיה, ואולי גם לא, בעיירה רחוקה עד למאד, שם, לצידם של הערלים מושלי הכפר, שָכַן הגטו היהודי, בו התגוררו זה לצד זה משפחות כהן ולוי, חייטים וסנדלרים, גבאים ורבנים. עיירה יהודית של ממש. ובינות לצריפים ולבתי הקש העלובים גדל יענק'ל בנו של החייט המקומי, מבזבז את זמנו היקר במשובות נעורים חולפות תחת שהותו במחיצת הרבי הקפדן. גדל הנער פרא והחל לעסוק במסחר, שמא תאמרו מסחר הוגן ביבוא וביצוא, שמא תאמרו בייצור או בשינוע, אך לא כן הדבר; מלאכת הגנבה היא זו ששבתה את ליבו של יענק'ל יותר מכל. לדידו, הרי זו מלאכה הגונה מאין כמותה, שינה ארוכה ומשובחת בשעות היום ועבודה קלה בעמקי הליל והרי לך שכר נקי ומושלם. ואכן, היה הגנב מחזיק באומנתו שנים רבות, שכן חידה הייתה לבני העיירה מיהו הגנב ויותר מכך הקשו לעצמם מהיכן נכנס הוא לביתם המסוגר בבריח מכאן ומכאן. אלא שאת סודו הגדול היה שומר יענק'ל לעצמו והוא אשר ידע כי הדרך הקלה להיכנס לבית מסוגר היא דרך ארובת הפחם לפנות בוקר עת נמים בני הבית את אשמורתם השלישית. והנה, תעוזה אדירה בליבו של הגנב: "הלילה אחדור לביתו של הרב" מהרהר הוא בליבו. בבית הרב, כך על פי דמיונו, מונחים אוצרות היהודים ופיקדונותיהם ומתנות לרוב. וממחשבה למעשה, נם כדבעי בשעות היום ואסף כוחותיו לאשמורת הרחמים. ובהגיע העת השחיל עצמו והחליק הישר לבית המיועד והנה הוא ניצב מבוהל מול דמותו התמירה של הרב שהיה ניעור עקב בעיה הלכתית חמורה שהתעוררה דווקא בשעת ליל. עינו המתרוצצות בחוריהן במהירות הבהירו לו ליענק'ל, כי הוא בבעיה חמורה, תחתית הארובה הינה בחדרו האישי של הרב ומכאן ועד חשכת הרחוב המגנה, הדרך עוד ארוכה. יותר משהיה בעל הבית בהלם, היה הגנב. שכן אין לך קללה גדולה יותר מאדם הנתפס במערומיו, תרתי משמע. אלא שמיד התעשת הרב ופנה ברחמים לבן החייט המפוחם "בוודאי קושיה סבוכה בהלכה או שמא סתירה ברמב"ם היא שהביאה את כבודו הנה בשעת לילה, ישאל נא בני" ובנו, הגנב היהודי, השיב על אתר: "אכן רבי קושיה גדולה עומדת על לשוני כרגע, היאך יוצאים מכאן, היאך?!"

ואף אנו, בוגדים, גוזלים, מדברים דופי, חומדים, טופלים שקר ומרמה, יועצים רע, מכזבים, מתלוצצים, מורדים, סוררים, פושעים, צוררים, מקשים עורף, תועים ומפוחמים בעוונותינו, ניצבים באימה וברעדה מול הרבי, מול מלכו של עולם, ושואלים בקלקלותינו "איך יוצאים מכאן – איך?"

תשובתו של הרבי אינה לפנינו, שכן המעשה עצמו בספק אם היה, אך התשובה לשאלה היא אחת: "בכל מקרה ובכל מצב, היציאה היא רק דרך הדלת. בשום אופן לא דרך הארובה".

*

כל כך הרבה הספקנו בשנה החולפת. שהרי בשנה שלוש מאות שישים וחמשה ימים, וביום עשרים וארבע שעות, ובשעה אחת כמה אפשר לתקן, ואוי ואבוי כמה אפשר לקלקל. ועתה, בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים הגדול והאיום ניתנת הזכות, ניתנת האפשרות לצאת ולתקן. לרחוץ את הגוף המפוחם ולשטוף את הנפש החוטאת ולהיטהר כבתחילה. "שובו אליי" קורא לנו המלך, רק תתחילו ומיד "ושובה אליכם". הנה, פתוחה הדלת, הנה עצמותו של יום מכפר שהרי נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם" זוהי הבטחה. רק דרישה אחת ויחידה היא שעומדת לנגדנו "לפני ה' תטהרו" זה הכל.