יומנו של תמים בן 16 שנסע לשבת לצפת

מאת חב"דניק

זהו יומן מפורט, המתאר את חייו של בחור תמים מישיבה קטנה, שמתכונן למעבר
לישיבה גדולה בצפת.

הפרק הראשון מתאר, ביקור של שבת בישיבת צפת, על-מנת להתרשם מהישיבה. הפרקים
הבאים יתארו את המשך הביקור, את המעבר בפועל לישיבה, את הנסיעה הקבוצתית
לתשרי, ואת שאר החוויות.

יש לציין, כי היומן נכתב מתוך נקודת ראות של בחור צעיר כבן 16

*פרק א'/ מישיבה קטנה לישיבה גדולה - המעבר

אני מרוגש.

אני כבר מרגיש בחור גדול ומכובד. בעיקר בגלל העובדה שהתמימים הצעירים מסתובבים
סביבנו, ומנסים ללקט שברי ידיעות מההסתודדויות החפוזות שאנו מקיימים.

אתמול, זו היתה השבת הראשונה בחיי בה שהיתי שבת שלימה בישיבה גדולה. כן, עם
התמימים המבוגרים. הכל היה שווה בשביל החוויה העזה אליה נחשפתי, גם הנסיעה
הארוכה אותה עברתי בשביל לזכות בחוויה.

אז ככה, בשבת האחרונה, אני ועוד כמה חברים, ביקרנו בישיבה הגדולה בצפת. האמת
היא, שתיכננתי לבקר בשבתות הבאות גם בכפר-חב"ד, מגדל העמק וקרית-גת, אבל אחד
הבחורים החסידיים שם בצפת, עם הכובע הזה של שמחת-תורה, אמר לי שאסור ללכת
לישיבות האלה, אפילו רק לשבת - "יש שם קרירות. יש שם הרבה כופרים. תהיה לך
חלישות באמונה אם תלך לשבת שלמה לישיבות האלה", אמר לי אותו תמים עם הכובע
החסידי של שמחת-תורה.

אז גם נזכרתי, שאת אותו משפט, אמרו לי כשרציתי לנסוע לאוהל של הרבי הריי"צ בעת
שהייתי אצל הרבי שליט"א בתשרי. מי שאמר לי את זה אז, היה גם תמים כזה עם כובע
וחליפה של שמחת-תורה.

אני רק אציין במאמר המוסגר, שכשחזרתי לארץ וסיפרתי להורים שלי, שלא הלכתי
לאוהל - לא הבנתי למה הם מתעצבנים, הרי אם הייתי הולך לאוהל, הייתי נחלש
באמונה, אז הם אמורים לשמוח. תמהני.

בקיצור, נחזור להמשך הענינים. אז לישיבה בצפת הגעתי כבר ביום חמישי מאוחר
בלילה. כשקמתי למחרת, היה קצת מאוחר, פספסתי את התפילה. אחד התמימים החסידיים
שכבר הכיר אותי מתשרי, זירז אותי - "יאללה אחי, נוסעים למבצעים, אתה מגיע"? -
"בוודאי", עניתי, ויחד איתו ועוד כמה חבר'ה זזנו למבצעים.

נסענו בטנק המבצעים של אחד הבחורים, ולאחר כמה דקות נסיעה, נעצרנו ליד כביש
ראשי. החבר'ה הוציאו מהרכב כמות גדולה של פוסטרים עם תמונה של הרבי שליט"א
ועליהם הכיתוב הגדול "משיח", והאחרים הכינו בזריזות דלי של דבק. הם הסבירו לי
שאפילו שפכטל לא יצליח להוריד את מה שמדביקים עם הדבק הזה. אחד החבר'ה, טיפס
במהירות על אחד העמודים התומכים את הגשר, וצעק מלמטה, "אחי, תביא ת'פוסטר".

"רגע", שאלתי אותם בהשתוממות, "מתי נוסעים למבצעים? - חשבתי שאני מגיע אתכם
למבצעים, לא למסע בחירות"...

"זה מבצעים, אחי", ענה לי התמים שאותו אני מכיר מתשרי. "אבל כל החיים לימדו
אותי שמבצעים זה הנחת תפילין ליהודים", כך אמרתי.

"אז תתחיל ללמוד נון אל"ף נון בי"ת, ושם הרבי שליט"א אומר שהשליחות היחידה
היום היא להביא את משיח צדקנו", צעק לעברי אותו תמים שאני מכיר מתשרי.

שאר החבר'ה, שאחר-כך התברר לי שחלקם התאמנו בצבא בטיפוס על עמודים, הנהנו
באישור תוך שהם קוראים בקול "יעסס".

בקיצור, לאחר שהפצצנו את כל השטח בפוסטרים עם תמונה גדולה של הרבי שליט"א
ועליהם הכיתוב משיח, עזבנו את השטח לעבר היעד הבא. תוך כדי עזיבה, קלטתי
בזווית עיני את העובדים האלה עם הסרבלים הכתומים, אלה ממע"צ, באים עם זרנוקי
מים ומקרצפים את התמונות הקדושות מהקירות. אחר-כך הבנתי, שהתמימים איתם אני
נוסע עכשיו, באים כל שבוע לאותם מקומות, ומיד לאחריהם באים העובדים האלה ממע"צ
שכבר יודעים את זמן תליית התמונות וממתינים במקום. הם פשוט לא רוצים לריב עם
התמימים פנים אל פנים. נו, כבר אמרתי שמדובר ביוצאי צבא...

לאחר שסיימנו לתלות את כל ה-1001 פוסטרים שהיו ברשותינו, חזרנו לבסיס. בדרך
חזרה, כשהראתי לתמימים האלה, אלה מהצבא, את התמונות המושלכות בבזיון על
הריצפה, אמרו לי בגערה "מה, לא לימדו אותך בישיבה על המשל של אבן המלך?!".

כשחזרנו כבר היה מאוחר. כשרציתי ללכת לחדר להחליף בגדים לכבוד שבת, אז החבר'ה
ממש צחקו עלי "מה אתה לא יודע שבימות המשיח כל השבוע הוא כמו שבת, אז למה
שנחליף בגדים?!". רציתי לשאול אותם, אם ככה, למה הם מסתובבים כל השבוע עם כובע
של שמחת-תורה, שזה לא מתאים כל כך לשבת. אבל העדפתי לשמור את השאלה בליבי.
בסופו של דבר, אם אשאל את זה אצטרך לשאול אותם גם למה הם מגדלים שערות ארוכות
ולמה החליפה מלוכלכת. אז עדיף לשמור הכל בבטן. *

עד כאן הפרק הראשון. הפרקים הבאים יבואו בהמשך