העולם תופס את אהרן כחכם ואת ישראל'צע ומנדלי כמי שאם לא היו בני האדמו"ר מויזניץ היו בקושי סבלים ובעלי עגלה. אבל אין זה כך. אהרן טייטלבוים רחוק מאוד מחכמה, ולמרות שהוא משחק שהוא יודע כמה דפים וסוגיות שעליהם הוא חוזר מאה פעמים בשביל ליצור את הרושם שהוא תלמיד חכם, יש לו ראש סתום. אם הוא לא הבין שלטובתו עדיף לשנות כיוון, הוא אינו מגיע לקרסוליהם של הגיסים בעלי האיי קיו לא מי יודע מה
המחזה הזה, הוא מה שמשנה בין האהרוני לגיסיו הצדיק והקדוש. לעיתים קצת ענוה עדיפה על גאוה מסריחה. גם ויזניץ מתמודדת עם אגו עם מי שקשה לו לוותר. אבל ההבדל בין סאטמאר לויזניץ הוא, שבוויזניץ הגדול הוא המוותר ומי שמוכן להשפיל את עצמו למען השלום. אהרן שהוא הגדול בסאטמאר לא מוכן היה לרדת מן העננים הוא חשב שיכבוש את העולם
דבר נוסף והכי חשוב במבדיל בין סאטמאר לוויזניץ. והוא הכיבוד אב. אהרן טייטלבוים רדף את אביו בחייו, רץ לבתי המשפט, זעק כי אבא שלו אינו יודע מבחייכון וביומייכון. לעומתו מנדלי למרות שזעק כי ניצלו את חולשת אביו וכי הוא הבעל הבית של וויזניץ, הוא לא מוכן היה בשום אופן לפגוע בכבוד אביו, זה היה חשוב לו יותר מכל. הכיבוד אב הזה, אלו הפירות שוויזניץ קוצרת עתה
